פרק 1: פרולוג
מצביאים ומפקדים שהחליטו לאחר ניצחונם בקרב לשחוט את המובסים, ביצעו מעשה אכזרי מאוד אולם המוות של הקורבנות שלהם היה לפחות מהיר. מאידך הסדיזם הוא בלתי נתפס כאשר הגברים אומנם הוצאו להורג מיד אולם הנשים הצעירות, הנערות והילדות הושארו בחיים לעוד מספר דקות או שעות כדי קודם להיאנס לפני המוות שלהן. מרבית הקורבנות שנאנסו בזמן מלחמה, לא נאנסו על ידי לוחם אחד, אלא הן נאנסו קבוצתית על ידי עשרות ולעתים אף מאות לוחמים, כל לוחם בתורו. בזמן שהלוחמים אנסו אותן, הם הביטו מקרוב מאוד בהבעות האימה, הכליה, החידלון ושברון הלב שעל פניהן, שמעו היטב את היללות, היבבות ואנקות הכאב שבקעו מגרונן, והרגישו את עוויתי ההתנגדות הנואשים שלהן, קלט חושי שלא רק שלא הפריע להם ליהנות אלא אף הגביר עוד יותר את ההנאה שלהם, ממש כמו הפעמון עבור הכלב של פבלוב, עד שהם לבסוף פלטו בתוך גופן כתוצאה מההנאה האדירה שהם חוו. כל לוחם שפלט, פינה את "האטרקציה" ללוחם הבא אחריו שהמתין בהתרגשות רבה לתורו. רק לאחר שגופן "סיים" לענג את כל הלוחמים שהתקבצו מסביבן והביא אותם על סיפוקם, רק אז במקרה הטוב הן "זכו" סוף סוף להישחט כמו הגברים ולהיגאל מייסורי התופת ומהביזוי המוחלט שהן עברו ברגעיהן האחרונים בחיים, רק בשל היותן נקבות. זו התופעה הכי אפלה בהיסטוריה האנושית.
פרק משנה 1.1: ביזוי מוחלטהביזוי הוא כה מוחלט שאיבר המין הגברי שימש מקדמת דנא ככלי הענשה על ידי שלטונות ברחבי העולם באופן נרחב מאוד ולא רק בזמן מלחמה. ב-3 במאי 1938 למשל, סטניסלב קוסיאור שכיהן כמנהיג המפלגה הקומוניסטית באוקראינה, נעצר באשמת ריגול והודח מתפקידיו במפלגה. מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין הורה לנ.ק.ו.ד (NKVD), גוף ממשלתי לענייני שיטור וביטחון של ברית המועצות שעסק בריגול פנים, לכפות על קוסיאור בכל דרך להודות שהוא מרגל ו-"אויב העם", בפני נשיא אוקראינה, גריגורי פטרובסקי שסירב להאמין. הקצין בוריס רודוס שהיה ידוע לשמצה כמענה אכזרי מאוד, מונה לחוקרו של קוסיאור. רודוס ראה שקוסיאור עומד בעינויים האכזריים ולא נשבר, ועל כן הוא הורה להכניס לחדר החקירות את בתו בת ה-16, תמרה, ולאנוס אותה מול עיניו. היא נאנסה מול עיניו והוא לא יכול היה לעמוד בזה. לאחר שהיא נאנסה, הוא נשבר והסכים להודות. לאחר מכן הוא נקלח למשרדו של סטלין, שם הודה בפני נשיא אוקראינה שהוא מרגל. לאחר שהוא הודה, העיר סטלין בגאווה: "הנה, אתה רואה פטרובסקי, לא האמנת שקוסיאור הפך להיות מרגל. עכשיו אתה מאמין". הנערה תמרה שנאנסה מול עיניו של אביה, לא יכלה לשאת את הביזוי המוחלט שהיא עברה והתאבדה כאשר היא משליכה את עצמה על מסילת רכבת.
אין ביזוי גדול יותר מאשר להיאנס. זה נחשב מקדמת דנא לא רק לביזויין המוחלט של הקורבנות עצמן אלא גם של בני משפחותיהן, ועל כן מועצות של זקני שבטים בתרבויות מסוימות המכונות "ג'ירגה" (Jirga), נהגו לאורך ההיסטוריה לגזור על גבר שהורשע בפשע חמור עונש המכונה "צדק מקביל" שנחשב לעונש הכבד ביותר אפילו יותר מעונש מוות, כדי לרצות את השבט והמשפחה של הנפגע. העונש מאפשר לקרובי משפחת הנפגע לאנוס את קרובות משפחתו של הגבר שהורשע, לרוב את הילדות הבתולות, באופן חוקי במשך כל חייהם כדי שהם יחוו כפיצוי את ההנאה הכי אדירה שהגברים יכולים בעיניהם לחוות בעולם הזה, ובה בעת בן המשפחה שלהם שהורשע יקבל את עונשו. העונש לעיתים גם מוטל על אבות שאין ביכולתם להשיב חוב שהם צברו. המועצה בוחרת מי מהנקבות במשפחתו של הגבר שהורשע תהיינה הקורבנות, עם העדפה לטובות המראה כדי שהפיצוי יהיה הולם. הקורבנות שנבחרו מועברות לביתם וראשית מושאות להם בכפייה כדי לאפשר להם לאנוס אותן באופן המותר על פי הדין והמסורת. במקרים רבים הן נאנסות באכזריות וחוטפות מכות בשגרה מהבעלים שלהן בשל השתייכותן למשפחתו של הגבר שפגע בהם.
בפקיסטן המנהג מכונה "ואני" (Vani, באורדו: ونی) ולעיתים הוא מאוית "וואני" (Wani ו-Wanni). זו מילה פנג'אבית שלקוחה מהמילה "ונאי" (Vanay) שהפרוש שלה הוא דם. הוא מכונה גם "סאק" ו-"סאנגצ'אטי" (Sak ו- Sangchatti, سنگ چتی) בשפות אזוריות שונות במדינה, ו-"סווארה" (Swara, באורדו: سوارہ). המנהג היה מקובל לאורך ההיסטוריה ועדיין נפוץ מאוד. מועצות ג'ירגיות שבטיות וכפריות נוהגות לגזור את העונש הזה. הילדות הקטנות והבתולות במשפחתו של הגבר שהורשע נבחרות כקורבנות. ממוצע הגילאים של הילדות הוא 5-9. פרקטיקת הענישה הזו נפוצה במחוזות פנג'אב, סינד, בלוצ'יסטן, ח'ייבר פח'טונח'ווה ובאזורים שבטיים. דוח של ועדת החוק קבע כי עיקרון השריעה "קיסאס" (Qisas) המתאר את העונש לגבר שביצע פשע חמור הוא הרציונל של המסורת. המסורת מוזכרת למשל לפני כמעט 400 שנה לאחר ששני שבטי פתאנים בצפון מערב פקיסטאן נלחמו במלחמה עקובה מדם זה נגד זה, שהובילה למאות הרוגים. הנואב, השליט האזורי קרא להקים מועצת ג'ירגה של זקנים משני הצדדים כדי להוציא פסקי דין. בהמשך נפסק כי המעורבים יקבלו כנקמה עונש מבזה במיוחד. הילדות במשפחותיהם תושאנה בכפייה לבני המשפחות של הקורבנות כדי שהן תיאנסנה על ידם באורח קבע במשך כל חייהן.
למטה: נגהמה בת ה-6 מאפגניסטן. אביה טאג' מוחמד נטל הלוואה של 2,500 דולר כדי לשלם את חשבונות המשפחה. הוא לא עמד בהחזרי ההלוואה, ועל כן הוחלט כעונש שבתו תושא בכפייה לבנו של מלווה הכספים בן ה-19, כדי שהיא תיאנס על ידו באורח קבע במשך כל חייה.
המנהג נפוץ בכל 34 המחוזות של אפגניסטן בפרט בקרב הקוצ'ים ובמחוזות קונר, הלמנד ובלח'. הוא מכונה "באד" (Baad) ו-"סווארה" (Swara, בערבית: سوارہ). זקני מועצות ג'ירגה נוהגות לגזור את העונש הזה. הילדות בגילאי 5-12 במשפחתו של הגבר שהורשע, נבחרות כקורבנות. הן מושאות בכפייה לבני משפחת הקורבן ולעיתים גם לדודים שלו וקרובי משפחה רחוקים, כדי שהן תיאנסנה באורח קבע במשך כל חייהן. עד שנת 1976 הפרקטיקה הזו הייתה חוקית ומאז נוספה רק ההגבלה שעל הנקבות שנבחרות כקורבנות במשפחתו, להיות מתחת לגיל 18 ולא אלמנות. העונש על הפרת המגבלה הוא עד שנתיים מאסר בלבד. לא ידוע על זקן מועצת ג'ירגה או בן משפחה שנעצר או נשפט על כך.
פרק משנה 1.2: מפגן ניצחון
מסיבות פיזיולוגיות, אנטומיות וביולוגיות, יחסי המין גם בהסכמה מעולם לא נחשבו ליחסים סימטריים משום שבמהלכם הגברים חודרים ואילו הנשים נחדרות. כלומר יחסי המין למעשה אינם מתקיימים בין גופם של הגברים לגופן של הנשים אלא הם מתקיימים בתוך גופן של הנשים. במהלכם הגברים פולשים, מבקיעים וכובשים את הנשים, בעוד הנשים מובקעות ונכבשות על ידם. ועל כן יחסי המין מהווים למעשה ריטואל שבאמצעותו הגברים מפגינים את כוחם, עליונותם, שליטתם, סמכותם, בעלותם ומרותם עליהן, בעוד הנשים מוכיחות את כניעתן המוחלטת והתמסרותן. יחסי המין נתפסים לפיכך כיחסים סימבוליים בין כובש לנכבש, בין שולט לנשלט, בין מי שידו על העליונה למי שנכנע לו כמו בשדה הקרב.
מסיבות פיזיולוגיות, אנטומיות וביולוגיות, יחסי המין גם בהסכמה מעולם לא נחשבו ליחסים סימטריים משום שבמהלכם הגברים חודרים ואילו הנשים נחדרות. כלומר יחסי המין למעשה אינם מתקיימים בין גופם של הגברים לגופן של הנשים אלא הם מתקיימים בתוך גופן של הנשים. במהלכם הגברים פולשים, מבקיעים וכובשים את הנשים, בעוד הנשים מובקעות ונכבשות על ידם. ועל כן יחסי המין מהווים למעשה ריטואל שבאמצעותו הגברים מפגינים את כוחם, עליונותם, שליטתם, סמכותם, בעלותם ומרותם עליהן, בעוד הנשים מוכיחות את כניעתן המוחלטת והתמסרותן. יחסי המין נתפסים לפיכך כיחסים סימבוליים בין כובש לנכבש, בין שולט לנשלט, בין מי שידו על העליונה למי שנכנע לו כמו בשדה הקרב.
האונס נחשב למפגן הניצחון האולטימטיבי לאחר הניצחון בקרב משום שהוא מדמה מאוד מלחמה אסימטרית בין שני צדדים. הלוחמים שאנסו הפגינו את עוצמת צבאם, בעוד גופן של הקורבנות שלהם מדמה בעיניהם את האויב שנכבש, נרמס ומובס על ידם. ועל כן במלחמות שהתחוללו מקדמת דנא, גופן של הנשים היה למעשה חלק משדה הקרב. אונס נחשב לצורת ההכנעה הכי מוחלטת ועל כן לאחר שהקורבנות נאנסו ונרצחו, גופותיהן המבוזות לעיתים קרובות הושארו מוטלות בשטח עם סימני אינוס ברורים כדי שהן תהווה עדות ויזואלית ברורה לתבוסתו וכניעתו המוחלטת של האויב. ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי אונס נחשב למעשה של כיבוש ועל כן עבור הכובשים לאורך ההיסטוריה לא הייתה דרך אולטימטיבית יותר לחגוג את ניצחונם המזהיר מאשר לכבוש "את גופן של נשות האויב המובס" לעיני כל כדי להפגין את ניצחונם עליו. הפילוסופית גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק תיארה את האונס הקבוצתי שערכו הכובשים כ-"חגיגה מטונימית לכיבוש הטריטוריאלי". כ-75% מהקורבנות ואף יותר נאנסות קבוצתית על ידי מספר רב של לוחמים. כמובן שאין תיעוד למקרים הפוכים, נשים שכפו על שבויים לחדור לגופן, גם אם תסרקו במסרקות ברזל את ההיסטוריה כולה.
מפגני האונס האל נועדו להביא לביזוי קולקטיבי מוחלט של המובסים באמצעות דה-הומניזציה (שלילת היותם בני אדם בכלל), ובד בבד לרמיסת מעמדם של הגברים בקהילות שלהן כמגן הולם ובאמצעות כך לפוגג את אמונתם במסורת התרבותית והדתית ולהביא לדמורליזציה אנושה בקרבם, החרבה מוחלטת וטוטלית של הקהילות שלהם והבסיס האתני והמשפחתי שלהם, ערור קשרי זיקתם לאזור, פירור הקבוצה האתנית כולה והטלת אימה עליהם, כדי להבטיח שגם ניצולים שיצליחו להימלט, לעולם לא ישובו. האונס נחשב לפרקטיקה האולטימטיבית לשלילת תכונותיהם האנושיות של הקורבנות ולביזוי מוחלט שלהן משום שבאונס להבדיל מכל תקיפה אחרת, המבצעים אינם מתייחסים לקורבנות שלהם אפילו כאל בנות אנוש אלא כאל חתיכות בשר וחפצים לניקוז הפרשותיהם שניתן להשתמש בהם לצרכיהם הגופניים ולאחר מכן להשליך אותם. זה נחשב משחר ההיסטוריה לביזויו הכי גדול של אדם שמביא לפגיעה אנושה בצלם האדם ותחושת הערך העצמי שלו, ובפרט בחברות הפטריארכליות כאשר הכבוד הגברי תלוי בהצנעת גופן "המבזה" של הנקבות ובתוליהן הוא ערך ליבה. המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה הענשה והרתעת האוכלוסייה. אלו שלא שיתפו פעולה, נשותיהם ובנותיהם נאנסו במרחב הציבורי או בחדרי החקירות, כדי לשלוט באוכלוסייה ולהותירה כנועה.
ועל כן הלוחמים לרוב אנסו את הקורבנות שלהם קבוצתית בפרהסיה לעיני בני משפחותיהן ויתר תושבי האזור המובסים שאולצו באמצעות איומי נשק לצפות בהן נאנסות על ידם. בנות נאנסו לעיני הוריהן ואימהות נאנסו לעיני ילדיהן כאשר במקרים רבים אימהות ובנותיהם נאנסו זו לצד זו. איבר המין הגברי תואר מקדמת דנא כ-"נשק מלחמה אסטרטגי, אמצעי לטיהור אתני, זול ופשוט לכל הצדדים במלחמה, שקל יותר להשגה מכדורים או פצצות ומצוי תמיד בהישג ידם של הלוחמים ובחינם". לעיתים הלוחמים אף כפו על הגברים המובסים לאנוס בעצמם את בנות עמם ובנות משפחתם במטרה להביא להרס מוחלט של המשפחות והקהילות. כמו כן לצפות בהן נאנסות על ידי מי שאמורים היו להגן עליהן היה בעיניהם גם מחזה מגרה במיוחד. אבות אנסו את בנותיהם, סבים את נכדותיהם, אחים את אחיותיהם ובנים את אמותיהם מול עיניהם המשועשעות של הלוחמים. לעיתים הם גם אלצו מנהיגים וכהני דת לאנוס בעצמם את בנות עמם כדי לפוגג את אמונתן במסורת התרבותית והדתית.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). ארבעה חיילים טורקים אונסים ארבע נערות בתוך כנסייה אורתודוקסית מול עיני כומר כפות כדי שיצפה בהן נאנסות על ידם.
פרק משנה 1.3: פרסי מלחמה
מצביאים אפשרו את האונס ההמוני גם במטרה להחדיר מוטיבציה בלוחמים, לרומם את רוחם ולעלות את המורל שלהם, כאשר לעיתים זה אף היה התגמול העיקרי שהובטח להם. "אל המנצח הולך השלל!" (!To the victor go the spoils) הייתה תרועת המלחמה במהלך מאות שנים והנקבות היו השלל. הנקבות נחשבו ל-"פרסי מלחמה" ואות הוקרה ללוחמים על הצטיינותם בקרב. הלוחמים אנסו אף ילדות קטנות, נשים הרות וזקנות משום שזו הייתה עבורם סוף סוף הזדמנות להשביע את תאוותם האפלה. למעשה מעל מחצית מקורבנות האונס במלחמות הן ילדות. גם כאשר הוחלט להשמיד את האוכלוסייה כולה, בעוד שזכרים הושמדו מיד, הנשים והילדות לעיתים קרובות קודם נאנסו. המטרה הייתה לאפשר ללוחמים להשתמש במשאב גופן המפתה בעיניהם בפעם האחרונה לפני שהוא מושמד, וכמו כן להתענג על ייסוריהן ברגעיהן האחרונים בחיים. ועל כן במלחמות רבות לאורך ההיסטוריה, נשים וילדות נאנסו אפילו באתרי ההוצאה להורג, ממש רגעים ספורים לפני שהן הוצאו להורג.
אם מספר הנקבות שנלכדו לא הספיק עבור כל הלוחמים, הם המתינו בתור ארוך מול כל אחת שנלכדה. כל לוחם עלה עליה בתורו, אנס אותה ולאחר מכן פינה את ה-"אטרקציה" ללוחם הבא אחריו, משום שמבחינתם לאחר שהם חצו קילומטרים רבים בדם ואש ומוות ושהו זמן רב בסביבה גברית, אין עבורם תאבה גדולה יותר מאשר לחדור לתוך גופן המפתה של הנשים, ובה בעת לפרוק עליהן את כעסם, זעמם ותסכולם. הלוחמים לעיתים קרובות אנסו אותן בברוטליות רבה תוך כדי שהם מפליאים בהן את מכותיהם ואגרופיהם כדי להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם. הקורבנות כתוצאה סבלו לעיתים קרובות מחבלות קשות, עצמות שבורות וסדקים בגולגולת שהביאו לנכות ולקות בראייה ובשמיעה. דפנות הנרתיק שלהן לעיתים נקרעו או נוקבו (פיסטולות) כתוצאה מהברוטליות הרבה של הלוחמים הנרגשים שהובילו לכאבים עזים ולבריחה כרונית של שתן וצואה דרך הנרתיק שלהן במקרה שהוא נוקב, משום ששלפוחית השתן ומעי הגס ממוקמים בסמוך אליו.
במקרים רבים האונס היה כה אלים שהקורבנות נאנסו למוות וחלקן מתו כעבור זמן קצר כתוצאה מהפגיעות הקשות שהן ספגו. לאחר שהלוחמים אנסו את הקורבנות שלהם והשביעו את תאוותם, הם לעיתים השמידו אותן אם הן עדיין נותרו בחיים ולרוב באופן מבזה במיוחד, כמו למשל באמצעות החדרת קנה רובה לתוך הנרתיק שלהן ופתיחה באש. לעיתים הם אף המשיכו לאנוס גם את הגופות שלהן במטרה לבזות גם את מותן ולהתענג על הבעת המוות שנותרה על פניהן. לאחר שהם אנסו אותן הם אף נהגו במקרים רבים להשחית את הגופות שלהן כדי לספק עד תום את היצרים האפלים שלהם. בשל תפיסת הנרתיק כאיבר המבטא כניעה מבישה בשל היותו נחדר ונכבש, המבצעים לרוב התמקדו באיבר הזה. הוחדרו לתוך נרתיקיהן של הקורבנות מצ'טות, כידונים, סכינים ומקלות מחודדים כדי שגופותיהן שתשארנה מוטלות בשטח, תהוונה תצוגות חזותיות, מוחשיות ופומביות לכיבושם ותבוסתם המוחלטת של המובסים. כמו כן הם נהגו לעיתים גם לכרות את השדיים שלהן מגופן בשל היותם איברים שנחשבים לאיברים המובהקים ביותר בגופן המבזה בעיניהם של הנקבות, כדי להשתעשע עימם וללעוג למראה שלהן.
כמו כן צבאות במסעות כיבושים לא נהגו לאנוס רק את נשות האויב אלא גם נשים מקומיות ששוחררו משלטונו של כובש אחר. בעבר לא רק שזה היה נראה טבעי לגמרי אלא אף היה מצופה מהקורבנות לא להתנגד ולהעניק מרצון את גופן ללוחמים שרחוקים מהנשים והמשפחות שלהם, כדי לגמול להם, לנחם אותם, לרומם את רוחם ולהחדיר בהם מוטיבציה לקראת המשך הקרבות. במקרים רבים אף הותר ללוחמים לאנוס אפילו את בנות עמם ולרוב באופן ממוסד במסגרות נישואים כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע על פי הדין והמסורת המקובלים בקהילות שלהם, כדי להעניק להם את שכרם, משום שהתפיסה מימים ימימה הייתה שהגברים עסוקים במלחמת הקיום, זה תפקידם, ואילו הנשים הן מנוחת הלוחמים, זה ייעודן. ומכאן גם למעשה מקור הביטוי המבזה "מזרון" לחיילת שמשרתת כפקידה ביחידה של לוחמים המוכר בהווי הצבאי.
עבור גברים החפצים להשביע את היצרים הסדיסטים והאפלים שלהם, אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמות. ועל כן במקרים רבים נשים וילדות נאנסו גם על ידי כוחות ניטרליים שהוצבו באזורים האלו, כמו למשל כוחות שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות. הם ניצלו את ההזדמנות שלקורבנות אין למי לדווח בשל היעדר שלטון וחוק, התפוררות החברה, חשש מנקמה וכמובן היותם בעלי הסמכות וגם הם אנסו נשים וילדות באזורים שהם הוצבו. לעיתים הם אף לא נדרשו להפעיל כוח משום שהכפייה נעשתה תמורת סיוע הומניטרי כמו מזון, מים ותרופות. האכזריות היא בלתי נתפסת. הם למעשה הציבו בפני הקורבנות שלהם שתי ברירות, למות או להיאנס. בעבר זה אף לא תואר כאונס משום שהקורבנות נחשבו ל-"זונות", ופקידים בדרגות גבוהות למשל בארגון גיבו בעבר את פקודיהם בטענה כי "בנים תמיד יהיו בנים". במקרים מעטים מאוד הם הועמדו לדין לאחר ששבו למולדתם.
פרק משנה 1.4: הפצת הגנום
המטרה הנוספת של האונס ההמוני הייתה לעבר את נשותיהם ובנותיהם של המובסים כביטוי סופי לניצחון עליהם ואין זה פלא שהרי אם הניצחון המושלם במלחמת הקיום הוא התפשטות הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מהניצחון שבו הגנום כובש את ביציותיו של האויב? האנתרופולוג האבולוציוני מייקל פ' גיליירי היטיב לנסח זאת כך: "חיילים שיש ביכולתם לאנוס את נשות אויביהם ואת בנותיהם מפגינים את ניצחונם באורח שאין עליו עוררין. האונס הוא הוכחת הניצחון ושכר הניצחון. אונס המוני הוא ניצחון רבייה המוני". הנשים נחשבו מקדמת דנא למשכפלות התרבות והחברה בשל תפקידן הביולוגי העיקרי בהתרבות, ועל כן המנצחים מקדמת דנא אנסו את נשותיהם ובנותיהם של המובסים גם כדי לכפות על גופן להתחייל "לייצר" את הצאצאים שלהם.
הקורבנות נאלצות ללדת לאויב שלהן שהשמיד את בני משפחותיהן ויקיריהן והחריב את בתיהן, את דור ההמשך של לוחמיו. אין השפלה גדולה יותר מזו ובפרט בחברות פטרילינאליות שבהן האמונה היא שהצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם. המנהג של קבוצות זכרים לפלוש לשטחים, לחטוף נקבות מקומיות ואז לאנוס אותן שוב ושוב אף הוביל ליציבות פחותה בקבוצות הדי-אן-איי Y האנושי שמורשות מאב לבן, לעומת קבוצות הדי-אן-איי המיטוכונדריאליות האנושיות שמורשות מאם לילדיה.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). לוחמים שבים לבסיסם עם בנותיהם של המובסים לאחר ניצחונם בקרב כדי להשתמש בהן כשפחות מין.
פרק משנה 1.5: עליונות גברית
ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי מקדמת דנא צבאות נחשבו למועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם שנועד לגברים בלבד. הגבריות בצבא, הכוח של הנשק האימתני שנמצא בלעדית בידיהם, החיבור הרוחני אליו, המשמעת לפקודות שניתנו והתקבלו וההיגיון הפשוט של הפקודה ההיררכית, מיצבו את הגברים כמין הלוחם והעליון, לעומת הנשים שנותרו בעורף עם הילדים ועל כן תוארו כחלשות ומוגות לב, "נקבות" שאינן מסוגלות להילחם כמותם ולהגן על עצמן. ועל כן במלחמות השתרשה עוד יותר התפיסה שהנשים הן נחותות ושוליות. ובהיעדר חוקים במלחמות המגנים על הנשים, מתקיימים למעשה התנאים האופטימליים והרקע הפסיכולוגי המושלם להפגין את הזלזול בהן, והרי איזו דרך אכזרית יותר להפגין זאת מאשר לאנוס אותן? נקבות כונו בלעג "מטרות רכות" על ידי המצביאים, המפקדים והחיילים, משום שלהבדיל מהגברים הן נחשבו למטרות שקל מאוד להכניען בשל היותן חלשות פיזית.
פרופסור דארה קיי כהן מאוניברסיטת הרווארד כתבה כי הלוחמים בעתות מלחמה נהגו לאנוס קבוצתית נשים שנפלו לידיהם בעידוד המפקדים שלהם, גם במטרה לבסס את הקשר בין הלוחמים וליצור ביניהם תחושת לכידות ונאמנות בתוך היחידות, בפרט אם הם גויסו למלחמה בכפייה. באמצעות האונס הקבוצתי הלוחמים מתרברבים כל אחד בתורו, בכוחו, עוצמתו ועליונותו של המין הגברי אולם להבדיל מעתות שגרה שהגברים מתחרים ביניהם על הנשים ורכושניים כלפיהן, הם מעבירים אותן מיד ליד ובכך מפגינים את אחוות הלוחמים. כהן כתבה שמכיוון שחלק מהצבאות לאורך ההיסטוריה השתמשו גם בלוחמים ילדים, האונס שלהן אף היווה "טקס התבגרות" שבו הם נדרשו לראשונה להפגין לעיני חבריהם את גבריותם המסמלת דומיננטיות ושליטה ואת אכזריותם שנדרשת בשדות הקרב.
אונס גברים וילדים זכרים במלחמות הוא מאידך נדיר על אף שהאונס שלהם אף נחשב לביזוי כפול משום שלהבדיל מאונס נקבות, הכובשים מוחים גם את מעמדם כגברים בחברה, בכך שהם הופכים אותם מ-"חודרים" ל-"נחדרים", מ-"כובשים" ל-"נכבשים" ו-"ממבזים" ל-"מבוזים" ולמעשה נוהגים בהם "כפי שנוהגים בנקבות", ובעיני הגברים אין השפלה גדולה יותר מזו. אולם אונס זכרים במלחמות הוא בכל זאת נדיר משום שכמעט כל הלוחמים הם גברים הטרוסקסואלים דומיננטים שעבורם העונג הכי גדול הוא לאנוס נקבות. הסיבה השנייה לנדירותה של התופעה היא החשש שמה הם יוחשדו בטעות כהומוסקסואליים שנמשכים לגברים. ועל כן במקרים שנאנסו זכרים, הכובשים לרוב העדיפו להחדיר לתוך גופם חפצים במקום או לכפות עליהם באיומי נשק לאנוס אחד את השני. קיימים תיעודים מחרידים רבים על גברים שנפלו בשבי ואולצו תחת עינויים לאנוס אחד את השני לעיני הכובשים המשועשעים.
פרק משנה 1.6: לא רק בשדות הקרב
רשויות צבאיות ואזרחיות רבות אף נהגו למסד את אונס נשותיהם ובנותיהם של המובסים. הקורבנות נכלאו והוחזקו ב-"מחנות אונס" או "תחנות אונס" ואולצו לענג ולספק את הלוחמים שהיו בדרכם לחזית ושבו ממנה. המטרה הייתה שהאונס שלהן יהיה מאורגן יותר, להביא לניצול מקסימלי של משאב גופן ולשמור על נאמנותם של הלוחמים לאורך זמן. מטרה נוספת הייתה שהלוחמים יאנסו נשים שעוברות בדיקות רפואיות בשגרה כדי להבטיח שגופן לא יעביר מחלות מלוחם ללוחם, וכך לצמצם את התפשטותן של מחלות מין. במקרים רבים הקורבנות הועברו גם לעורף, הוכנסו בכפייה לבתי בושת והוחזקו בהם כפרוצות כדי להפיק ממשאב גופן גם רווחים ולאפשר גם לאזרחים לאנוס אותן.
במלחמות רבות הקורבנות לא נאנסו רק בשדות הקרב אלא במשך שנים רבות לאחר שהן כבר הסתיימו. לאחר כמעט כל מלחמה שהסתיימה בהכרעה לאורך ההיסטוריה, אחוז הגברים באוכלוסייה המובסת הצטמצם מאוד ובעיקר הצעירים והחזקים. נותרו לרוב נשים, ילדים וזקנים חסרי הגנה שנתונים לחלוטין לחסדיהם של הכובשים הממשיכים לראות בהם אויב. הם נותרו לחיות בעוני מחפיר, בעיקר בשטחים כפריים שלרוב נחרבו ועם מחסור במים וחשמל תחת שלטון הדיכוי של הכובש. הנשים והילדות המשיכו להיאנס על ידי המנהיגים, הפקידים והשוטרים של המשטר הכובש החדש שנהגו לפשוט בשגרה על בתיהן. בנוסף הן נותרו ללא כל טיפול משום שהמתקנים הרפואיים נחרבו במלחמה, וללא אספקה של חומרים חיוניים. אנשי רפואה רבים נספו או נמלטו מהאזור.
במלחמות רבות הותר ללוחמים לשוב לביתם עם הנשים והילדות כדי להשתמש בהן כשפחות מין או לסרסר בהן באופן פרטני. במקרים אחרים הן הושאו בכפייה ללוחמים כדי שהם יוכלו לאחר המלחמה להמשיך לאנוס אותן באורח קבע במשך כל חייהן באופן המותר על פי הדין והמסורת המקובלים בתוך הקהילות שלהם. הן נחשבו למיטלטלין של המובסים ונבזזו יחד עם הבקר. הקורבנות שנותרו באזור נודו לעיתים קרובות ממשפחותיהן וקהילותיהן והוכו וננטשו על ידי הבעלים שלהן שראו בגופן שבוזה סמל לזוהמה ובושה. חלקן נרצחו על ידי בני משפחותיהן במטרה למחות את החרפה ולשקם את כבודם. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו במלחמות נודו גם הם. הקורבנות לרוב הושתקו משום שבתפיסה ההיסטורית אין חרפה גדולה מאשר להיאנס, לא כל שכן על ידי לוחמיו של האויב.
פרק משנה 1.7: ההשלכות על הקורבנות
ועל כן קורבנות שנאנסו בזמן מלחמה ונותרו בחיים, סבלו מנזקים פיזיים ונפשיים חמורים מאוד וארוכי טווח, בנוסף לנזקים שמהם סובלות קורבנות אונס בשגרה.
במלחמות רבות הותר ללוחמים לשוב לביתם עם הנשים והילדות כדי להשתמש בהן כשפחות מין או לסרסר בהן באופן פרטני. במקרים אחרים הן הושאו בכפייה ללוחמים כדי שהם יוכלו לאחר המלחמה להמשיך לאנוס אותן באורח קבע במשך כל חייהן באופן המותר על פי הדין והמסורת המקובלים בתוך הקהילות שלהם. הן נחשבו למיטלטלין של המובסים ונבזזו יחד עם הבקר. הקורבנות שנותרו באזור נודו לעיתים קרובות ממשפחותיהן וקהילותיהן והוכו וננטשו על ידי הבעלים שלהן שראו בגופן שבוזה סמל לזוהמה ובושה. חלקן נרצחו על ידי בני משפחותיהן במטרה למחות את החרפה ולשקם את כבודם. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו במלחמות נודו גם הם. הקורבנות לרוב הושתקו משום שבתפיסה ההיסטורית אין חרפה גדולה מאשר להיאנס, לא כל שכן על ידי לוחמיו של האויב.
למטה: אחד הציורים של גוטפריד סיבן בחוברת שפורסמה בשנת 1909. הכותרת "Balkangreuel"(האכזריות בבלקן). נערה נקשרה לעץ כדי שלוחמים שצועדים באזור יוכלו לאנוס אותה בזה אחר זה.
פרק משנה 1.7: ההשלכות על הקורבנות
ועל כן קורבנות שנאנסו בזמן מלחמה ונותרו בחיים, סבלו מנזקים פיזיים ונפשיים חמורים מאוד וארוכי טווח, בנוסף לנזקים שמהם סובלות קורבנות אונס בשגרה.
במרבית המקרים הן לא נאנסו לבדן אלא יחד עם בנות משפחותיהן וקהילותיהן, זו לצד זו, ובה בעת שמעו את צרחותיהן, זעקותיהן ויללות השבר אחת של השנייה, כאשר מסביבן מוטלות ללא רוח חיים גופותיהם של בני משפחותיהן. אלו רגעים של חורבן, חדלון וכליה המביאים להרס מוחלט של הנפש.
להיאנס זו חוויה כה טראומטית וארוכת טווח מבחינה פיזית, נפשית וסוציולוגית, שהקורבנות שנותרו בחיים מכונות גם "שורדות". מבחינה פיזית קורבנות שנאנסו נותרות עם פציעות חמורות באיברי המין שלהן הכוללים נפיחות, חתכים, חבלות, שפשופים בשפתיים, חברות בקרום הבתולים, קרעים בפרנול של השפתיים הקטנות האחריות ובשקע בינו לבין הנרתיק, דימום וזיהום וגינלי או אנאלי, דלקת בנרתיק ובפות, פציעות פנימיות בצוואר הרחם ובנרתיק, וגיניזמוס (התכווצות בלתי רצונית ומתמשכת של שריר פתח הנרתיק שלהן), דלקת בדרכי השתן, כאבי אגן כרוניים ודיספראוניה (כאבים בקיום יחסי מין עתידיים). פציעות באיבר המין של קורבנות שטרם הגיעו לגיל ההתבגרות ולאחר גיל המעבר שכיחות יותר. צלקות באיבר המין של ילדות הן סימן מובהק לכך שהן נאנסו משום שהן לרוב נאנסות במשך תקופות ממושכות כאשר גופן טרם התפתח דיו. אנסים רבים מפליאים תוך כדי את מכותיהם בקורבנות שלהם, גם כדי להכניען וגם כדי להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם. ועל כן קורבנות רבות נותרות עם פגיעות גם באיברים נוספים, לרבות שברים, נשיכות, שיניים שבורות, נפיחות, חבורות, חתכים, שריטות ואף פצעי ירי ודקירה. במקרי אונס אלימים, קורבנות רבות מאבדות את הכרתן ואף נאנסות למוות.
להיאנס זו חוויה כה טראומטית וארוכת טווח מבחינה פיזית, נפשית וסוציולוגית, שהקורבנות שנותרו בחיים מכונות גם "שורדות". מבחינה פיזית קורבנות שנאנסו נותרות עם פציעות חמורות באיברי המין שלהן הכוללים נפיחות, חתכים, חבלות, שפשופים בשפתיים, חברות בקרום הבתולים, קרעים בפרנול של השפתיים הקטנות האחריות ובשקע בינו לבין הנרתיק, דימום וזיהום וגינלי או אנאלי, דלקת בנרתיק ובפות, פציעות פנימיות בצוואר הרחם ובנרתיק, וגיניזמוס (התכווצות בלתי רצונית ומתמשכת של שריר פתח הנרתיק שלהן), דלקת בדרכי השתן, כאבי אגן כרוניים ודיספראוניה (כאבים בקיום יחסי מין עתידיים). פציעות באיבר המין של קורבנות שטרם הגיעו לגיל ההתבגרות ולאחר גיל המעבר שכיחות יותר. צלקות באיבר המין של ילדות הן סימן מובהק לכך שהן נאנסו משום שהן לרוב נאנסות במשך תקופות ממושכות כאשר גופן טרם התפתח דיו. אנסים רבים מפליאים תוך כדי את מכותיהם בקורבנות שלהם, גם כדי להכניען וגם כדי להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם. ועל כן קורבנות רבות נותרות עם פגיעות גם באיברים נוספים, לרבות שברים, נשיכות, שיניים שבורות, נפיחות, חבורות, חתכים, שריטות ואף פצעי ירי ודקירה. במקרי אונס אלימים, קורבנות רבות מאבדות את הכרתן ואף נאנסות למוות.
הקורבנות עשויות להידבק במחלות מין וזיהומים כגון נגיף הכשל החסוני האנושי (HIV) שמוביל להתפרצותה של מחלת האיידס, ומבעיות גינקולוגיות מתמשכות. קורבנות אונס רבות מתעברות. בעוד שגופן של נשים שמקיימות יחסי מין עם בני זוגן, נחשף לזרע שלהם בשגרה ומפתח סבילות, קורבנות שנאנסות על ידי גבר זר, מקבלות היישר בתוך הנרתיק שלהן פליטות של זרע זר, ועל כן הן נמצאות בסיכון גבוה יותר לרעלת היריון כתוצאה מיתר לחץ דם יחד וכמויות משמעותיות של חלבון בשתן.
מבחינה נפשית רוב הקורבנות סובלות מתסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSS) ומתסמונת טראומה משמעותית (RTS), וקורבנות רבות עשויות לחוות הפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת וממושכת במשך חודשים ושנים לאחר מכן, עם השפעות הרסניות ממושכות המלוות בייסורים וייאוש. הן עוברות שני שלבים עיקריים של טראומה מתמשכת: השלב החריף שמתרחש בימים או בשבועות שלאחר האונס ושלב ההסתגלות החיצונית הנסתרת שעשויה להימשך חודשים ואף שנים. קורבנות רבות סובלות מהפרעות גופניות, רגשיות, קוגניטיביות ובין-אישיות. רמות גבוהות של מצוקה, התקפי חרדה משתקת, דיכאון עמוק, בדידות, דכדוך, אפקט לבילי (מעבר מהיר משמחה יחסית לדיכאון), אימה מתמשכת, חוסר אונים, חוסר התמצאות, עצב, לחץ, התקפי פאניקה, פרנויה, תגובות לא רציונלית לגירויים מסוימים, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, התקפי בכי, חוסר אונים, רעד, הלם, תשישות, חוסר שקט, תגובות בהלה, כאב רגשי, קושי בריכוז, קושי בקבלת החלטות וביצוע משימות יומיומיות, ירידה בערנות, חוסר תחושה, קהות פונקציות חושיות, רגשיות, בעיות זיכרון, תוכן מחשבתי לא מאורגן, רעד פנימי בולט, בלבול, סערת רגשות פנימית עמוקה, הפרעות שינה כגון חלימה מודעת וסיוטים חוזרים, ביעותי לילה, נדודי שינה כרוניים, פלשבקים, הפרעות אכילה כמו חוסר תאבון, בחילות, הקאות, אנורקסיה נרבוזה ו/או בולימיה נרבוזה והפרעות נפשיות נוספות.
במחקר שנערך על ידי כתב העת האמריקאי לאורתופסיכיאטריה בקרב נשים שנאנסו, עלה כי כ-96% מהן העידו כי הן פחדו או/ו רעדו מספר שעות לאחר שהן נאנסו. המרכז הלאומי לקורבנות ומרכז המחקר והטיפול של נפגעי עבירה פרסמו דוח שממנו עלה כי 31% מהנשים שנאנסות מפתחות כתוצאה הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) בשלב מסוים בחייהן. מחקר שמדד את רמת הדיכאון באמצעות שאלון בק להערכת דיכאון (Beck Depression Inventory) בקרב נשים שנאנסו, עלה כי 45% מהן היו מדוכאות במצב בינוני או חמור. בשנת 1976 נכתב המאמר "בורגס והולמסטרום" שערך מחקר בקרב 92 קורבנות שנאנסו, וממנו עלה שכולן מלבד אחת הפגינו מנגנוני התמודדות לא מסתגלים. בשנת 2017 נערך מחקר סקנדינבי בקרב 298 הנשים שביקרו במרפאת חירום תוך חודש לאחר שנאנסו, 189 מתוכן (כמעט שני שליש) פיתחו הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ודיכאון קליני.
גם כאשר הקורבנות אינן נפצעות במהלך האונס, רבות מהן נותרות עם בריאות לקויה בשיעורים גבוהים, כולל הפרעות פיזיולוגיות סומטופורמיות חריפות רבות (תסמינים פיזיים ללא סיבה ניתנת לזיהוי), כגון כאבי ראש מתחי, עייפות, תחושות כלליות של כאב כללי או כאב מקומי בחזה, בזרועות או ברגליים. עשויים להופיע תסמינים מסוימים הקשורים לפתחים בגופן שנחדרו במהלך האונס. קורבנות שנאנסו אוראלית עשויות לחוות הפרעות בפה ובגרון. קורבנות שנאנסו נרתיקית או אנאלית עשויות לחוות הפרעות הקשורות לאזורים האלו. קורבנות רבות מתחילות לראות בגופן הנקבי באמת כגוף מלוכלך ומביש ועל כן הן חשות אובססיה לשטוף ולנקות את עצמן כל הזמן ואף מפתחות שנאה לגופן. חלקן אף חשות רצון עז להתנתק מגופן והן חוות דיסוציאציה (תחושה שהן אינן מחוברת לגוף שלהן). לא רק שהן מדחיקות ממוחן מחשבות על האונס שהן עברו, מהבושה הן אינן רוצות לדבר עליו או על כל נושא קשור אחר והן מבודדות את עצמן. קורבנות רבות מהבושה מאבדות את הרצון לחיות. הן נוקטות בחוסר זהירות ואינן פונות לטיפול, משום שבעיניהן מוטב המוות. חלקן אף מנסות לפגוע בעצמן באופן אקטיבי ולהתאבד. נערות שנאנסו מגלות התנהגות אובדנית כבר בגיל ההתבגרות.
קורבנות רבות מפתחות פחד מגברים (אנדרופוביה), פחד להישאר לבד בכל מקום כדי לא להיאנס על ידם שוב, פחד לצאת בכלל (אגורפוביה), פחד לשהות בתוך המון ופחד ממישוש (היפנופוביה). קורבנות רבות סובלות מפחדים ופוביות ממאפיינים שקשורים לגברים שאנסו אותן ונסיבות האונס, כמו למשל מכוויות צד שהן ראו על גופם, שיער חלק, ריח של אלכוהול או סיגריות וסוג לבוש או מכונית. קורבנות רבות רואות בעולם מקום מאיים מאוד עבור נקבות ומפתחות רגשות חשדניים ופרנואידים, והן חשות פחד מתפשט מרוב או כל בני האדם וחוסר אמון בהם, ועל כן הן מציבות מגבלות על חייהן, נמנעות ובורחות, עד כדי פגיעה בחייהן. למשל הן עשויות להתבודד ולהפסיק מעורבות פעילה בחברה או בקבוצה. קורבנות רבות סובלות מחוסר יכולת לשמור על יחסים קרובים ומהססות להיכנס למערכות יחסים חדשות. הן סובלות מהפרעה בתשוקה המינית. הן נמנעות ואף אינן מצליחות לעיתים קרובות לקיים יחסים אינטימיים. קורבנות רבות סובלות מפלאשבקים מהאונס במהלך קיום יחסי מין.
פרק 2: תולדות התופעה
הפרק סוקר את תולדות האונס בזמן מלחמה בכל פרקי המשנה הבאים על פי הסדר הכרונולוגי בציר הזמן. בהתחלה הממצאים הם רק ארכיאולוגים אולם ככל שתתקדמו בציר הזמן, התיאורים יהיו מפורטים יותר ועל כן קשים ומחרידים יותר, לא מכיוון שהמלחמות הופכות לאכזריות יותר, אלא שלאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה נותרו פחות עדויות מפורטות, שהרי לא היה אינטרנט, טלוויזיה, רדיו, טלפונים, לוויינים, מחשבים, חשמל ומצלמות שהומצאו רק במאה ה-20. המלחמות שתסוקרנה הן רק טיפה אחת באוקיינוס, שכן מעל 12,000 מלחמות התחוללו בעולם רק ב-4,000 השנים האחרונות, מלחמות אלימות מאוד ועקובות מדם. כמו כן, על אף שהמונוגרפיה אינה פרובינציאלית ישראלית, פרק המשנה האחרון מסקר את מעשי האונס ההמוניים שהתחוללו במהלך הסכסוך הערבי-ישראלי.
פרק משנה 2.1: מלחמות בתקופה הפרהיסטורית (לפני 3.3 מיליון שנה עד המצאת הכתב)
התקופה הפרהיסטורית היא התקופה בתולדות האנושות שלמעשה קדמה להיסטוריה, משמע התקופה שלפני המצאת הכתב, ועל כן לא נותרו מאז אפילו עדויות מתומללות ובטח לא תמונות אלא רק ממצאים ארכיאולוגים. על פי הממצאים הארכיאולוגים שנותרו מהתקופה הזו, כבר אז אונס נשותיהם ובנותיהם של המובסים במלחמות ולאחריהן הייתה תופעה נרחבת מאוד. בגרמניה למשל בשנת 1983, נמצאו בעיירה טלהיים 34 שלדים ניאוליתיים, כולל 16 שלדים של ילדים בתוך "בור המוות של טלהיים" (בגרמנית: Massaker Von Talheim), באזור התנחלותה של "התרבות הקדרות הלינארית" (Linear Pottery Culture), הנקראת גם "התרבות הלינארבאקרמיקית" (Linearbandkeramik - LBK) והתקיימה לפני כ-5,000 שנה לפני הספירה. בכל השלדים היו סימנים לטראומה משמעותית שהייתה כנראה סיבת המוות. רובם הוכו עם קרדום שהיה אז בשימוש שלהם. 18 גולגולות נפגעו מהקצה החד שלו, 14 גולגולות נפגעו מהקצה הכהה שלו ובשני שלדים היו פגיעות של חצים. בשלדים לא היו עדויות לפגיעות הגנה, מה שמעיד על כך שהם היו במנוסה. בבור התגלו רק שלדים של גברים וילדים. לא היו ביניהם שלדים של נשים. ועל כן החוקרים הגיעו למסקנה כי הנשים נחטפו ואולי הן אף היו המניע העיקרי לסכסוך החריף בין הגברים. גברים פרהיסטוריים משבטים שכנים היו מוכנים להילחם ולהשמיד זה את זה כדי ללכוד נשים.
התקופה הפרהיסטורית היא התקופה בתולדות האנושות שלמעשה קדמה להיסטוריה, משמע התקופה שלפני המצאת הכתב, ועל כן לא נותרו מאז אפילו עדויות מתומללות ובטח לא תמונות אלא רק ממצאים ארכיאולוגים. על פי הממצאים הארכיאולוגים שנותרו מהתקופה הזו, כבר אז אונס נשותיהם ובנותיהם של המובסים במלחמות ולאחריהן הייתה תופעה נרחבת מאוד. בגרמניה למשל בשנת 1983, נמצאו בעיירה טלהיים 34 שלדים ניאוליתיים, כולל 16 שלדים של ילדים בתוך "בור המוות של טלהיים" (בגרמנית: Massaker Von Talheim), באזור התנחלותה של "התרבות הקדרות הלינארית" (Linear Pottery Culture), הנקראת גם "התרבות הלינארבאקרמיקית" (Linearbandkeramik - LBK) והתקיימה לפני כ-5,000 שנה לפני הספירה. בכל השלדים היו סימנים לטראומה משמעותית שהייתה כנראה סיבת המוות. רובם הוכו עם קרדום שהיה אז בשימוש שלהם. 18 גולגולות נפגעו מהקצה החד שלו, 14 גולגולות נפגעו מהקצה הכהה שלו ובשני שלדים היו פגיעות של חצים. בשלדים לא היו עדויות לפגיעות הגנה, מה שמעיד על כך שהם היו במנוסה. בבור התגלו רק שלדים של גברים וילדים. לא היו ביניהם שלדים של נשים. ועל כן החוקרים הגיעו למסקנה כי הנשים נחטפו ואולי הן אף היו המניע העיקרי לסכסוך החריף בין הגברים. גברים פרהיסטוריים משבטים שכנים היו מוכנים להילחם ולהשמיד זה את זה כדי ללכוד נשים.
באוסטריה באתר אספרן שלץ' כ-33 קילומטרים מצפון לעיר הבירה וינה, התגלה בחיפוש כלי חרס ליניאריים נאוליתיים, קבר המוני מלפני כ-7,500 שנה. הוא אחד האתרים המוכרים והמוקדמים ביותר בתיעוד ארכיאולוגי שמוכיח רצח עם באירופה הניאוליתית הקדומה, בקרב שבטים שונים של התרבות הלינארבאקרמיקית. האתר היה מבוצר ובין היתר נבנו שתי תעלות כדי להתגונן מפני התוקפים, מה שמעיד על סכסוך אלים מאוד בין השבטים. האתר לא נחפר במלואו אולם הערכה היא שהוא מכיל עד 300 קורבנות. שרידים של 67 קורבנות נחשפו וכולם עם מספר סימנים של טראומה. מדענים הגיעו למסקנה שהם היו קורבנות של רצח עם. הנשקים היו אופייניים לנשקים שהיו בשימוש של התרבות הזו ועל כן החוקרים מאמינים שהתוקפים גם השתייכו לתרבות הזו. בקבר נמצאו פחות שלדים של נשים צעירות מאשר גברים, ככל הנראה משום שהתוקפים חטפו אותן.
למטה: הפסל "אונס פרספונה" משנת 1622 המבוסס על המיתולוגיה היוונית והרומית ומציג את חטיפתה של פרספונה על ידי פלוטו השרירי שעונד כתר על ראשו ואוחז בה בחוזקה. היא קוראת לעזרה וידיה מנסות לדחות אותו ללא הצלחה.
למטה: הפסל "אונס פרספונה" משנת 1622 המבוסס על המיתולוגיה היוונית והרומית ומציג את חטיפתה של פרספונה על ידי פלוטו השרירי שעונד כתר על ראשו ואוחז בה בחוזקה. היא קוראת לעזרה וידיה מנסות לדחות אותו ללא הצלחה.
פרק משנה 2.2: מסעות הכיבושים של היוונים והרומים (מהמאה ה-8 לפני הספירה עד המאה ה-5 לאחר הספירה)
בתקופה הקלאסית הלוחמים בצבאות היוונים והרומים נהגו לאנוס נשים בכל אזור שהם כבשו ושלטו. מעשי האונס שלהם תועדו על ידי מחברים עתיקים, כמו למשל על ידי אחד מגדולי המשוררים ביוון העתיקה, הומרוס, ההיסטוריון היווני הרודוטוס, וההיסטוריונים באימפריה הרומית טיטוס וטקיטוס. היוונים הקדמונים ראו באונס נשים בזמן מלחמה כ-"התנהגות מקובלת מבחינה חברתית בתוך כללי הלחימה". כיבוש העושר והרכוש של האויב נחשב לסיבה לגיטימית בפני עצמה למלחמה והנשים הרי נחשבו לחלק מהרכוש. הן היו בבעלותם החוקית של הגברים (האבות, הבעלים או האדונים שלהן). ועל כן הלוחמים ראו בהן כ-"שלל לגיטימי" וכפרסים המוענקים להם במחנות הצבאיים לאחר ניצחונם בקרב, ולא רק כדי לאנוס אותן פעם אחת אלא באורח קבע בתוך הקהילות שלהם באמצעות הפיכתן לשפחות שלהם או השאתן בכפייה. מכיוון שהנשים כמו הבקר נחשבו לרכוש ולא לבנות אדם העומדות בפני עצמן, זה אף לא נחשב לפגיעה בהן אלא לפגיעה בבעלים שלהם.
למטה: עם הכרעתה של מלחמת טרויה על פי המיתולוגיה היוונית ונפילתה של העיר, בתו של מלך טרויה, קסנדרה, המתוארת כיפיפייה באופן יוצא דופן, חיפשה מחסה במקדש אתנה ואחזה נואשות בפסל האלה כדי לא להיאנס, גורלה הבלתי נמנע. הגיבור המיתולוגי, איאס, גרר אותה משם בכוח לעיני אביה (מאחוריו) ואנס אותה באכזריות.
בתקופה הקלאסית הלוחמים בצבאות היוונים והרומים נהגו לאנוס נשים בכל אזור שהם כבשו ושלטו. מעשי האונס שלהם תועדו על ידי מחברים עתיקים, כמו למשל על ידי אחד מגדולי המשוררים ביוון העתיקה, הומרוס, ההיסטוריון היווני הרודוטוס, וההיסטוריונים באימפריה הרומית טיטוס וטקיטוס. היוונים הקדמונים ראו באונס נשים בזמן מלחמה כ-"התנהגות מקובלת מבחינה חברתית בתוך כללי הלחימה". כיבוש העושר והרכוש של האויב נחשב לסיבה לגיטימית בפני עצמה למלחמה והנשים הרי נחשבו לחלק מהרכוש. הן היו בבעלותם החוקית של הגברים (האבות, הבעלים או האדונים שלהן). ועל כן הלוחמים ראו בהן כ-"שלל לגיטימי" וכפרסים המוענקים להם במחנות הצבאיים לאחר ניצחונם בקרב, ולא רק כדי לאנוס אותן פעם אחת אלא באורח קבע בתוך הקהילות שלהם באמצעות הפיכתן לשפחות שלהם או השאתן בכפייה. מכיוון שהנשים כמו הבקר נחשבו לרכוש ולא לבנות אדם העומדות בפני עצמן, זה אף לא נחשב לפגיעה בהן אלא לפגיעה בבעלים שלהם.
למטה: עם הכרעתה של מלחמת טרויה על פי המיתולוגיה היוונית ונפילתה של העיר, בתו של מלך טרויה, קסנדרה, המתוארת כיפיפייה באופן יוצא דופן, חיפשה מחסה במקדש אתנה ואחזה נואשות בפסל האלה כדי לא להיאנס, גורלה הבלתי נמנע. הגיבור המיתולוגי, איאס, גרר אותה משם בכוח לעיני אביה (מאחוריו) ואנס אותה באכזריות.
פרק משנה 2.3: מלחמות ביהדות (נוסדה לפני 3,700 שנה)
בעת העתיקה, לפני כ-3,700 שנה, נוסדה דת היהדות. ביהדות על פי שיטת "רבי משה בן מימון" (הרמב"ם) ורוב הפוסקים, חייל יהודי שחושק באישה ששבה בזמן מלחמה רשאי לאנוס אותה. לאנוס אותה ולאחר מכן להתאפק. כלומר מותר לו לאנוס אותה רק פעם אחת. מאידך "רבנו שלמה יצחקי" (רש"י) מייצג את האסכולה המרכזית האחרת לפיה אסור לחייל לאנוס אישה בזמן מלחמה אולם מותר לו לשבות אותה ולאחר מכן לגייר ולשאת אותה בכפייה כדי שהוא יוכל לאנוס אותה על פי הדין והמסורת המקובלים. האסכולה הזו אף אכזרית הרבה יותר משום שהאונס אינו חד פעמי והיא מאפשרת לחייל לאחר המלחמה לאנוס אותה באורח קבע במשך כל חייו. מדוע דחיית האונס? התשובה המקובלת היא שהחייל יידע שהפורקן מונח בכיסו כמו "פת בסלו" בלשון "חכמינו זכרם לברכה" (חז"ל). במצב כזה הניבוי הוא שהחייל יירגע וישוב למערכה ביתר שאת עם מוטיבציה הרבה יותר גדולה. ובכן לא בטוח שהתאוריה הזו נכונה, שהרי ברוב המקרים ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר כאשר היא נמנעת ממנו.
בעת העתיקה, לפני כ-3,700 שנה, נוסדה דת היהדות. ביהדות על פי שיטת "רבי משה בן מימון" (הרמב"ם) ורוב הפוסקים, חייל יהודי שחושק באישה ששבה בזמן מלחמה רשאי לאנוס אותה. לאנוס אותה ולאחר מכן להתאפק. כלומר מותר לו לאנוס אותה רק פעם אחת. מאידך "רבנו שלמה יצחקי" (רש"י) מייצג את האסכולה המרכזית האחרת לפיה אסור לחייל לאנוס אישה בזמן מלחמה אולם מותר לו לשבות אותה ולאחר מכן לגייר ולשאת אותה בכפייה כדי שהוא יוכל לאנוס אותה על פי הדין והמסורת המקובלים. האסכולה הזו אף אכזרית הרבה יותר משום שהאונס אינו חד פעמי והיא מאפשרת לחייל לאחר המלחמה לאנוס אותה באורח קבע במשך כל חייו. מדוע דחיית האונס? התשובה המקובלת היא שהחייל יידע שהפורקן מונח בכיסו כמו "פת בסלו" בלשון "חכמינו זכרם לברכה" (חז"ל). במצב כזה הניבוי הוא שהחייל יירגע וישוב למערכה ביתר שאת עם מוטיבציה הרבה יותר גדולה. ובכן לא בטוח שהתאוריה הזו נכונה, שהרי ברוב המקרים ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר כאשר היא נמנעת ממנו.
חז"ל הביעו הסתייגות מהאונס לא מפאת רחמיהם על הנשים שנאנסות אלא מכך שלוחמים יהודים באים במגע עם גויות. בהיתר לאנוס גויות שנשבו במלחמות השלימה התורה עם כוחו של היצר הרע וזו למעשה הרמת ידיים מול התאווה המשתוללת בקרב הלוחמים הרחוקים מנשים כשרות. בקבלה הרי מובאת ההשקפה כי אלוקים הביט בתורה ועל פיה הוא ברא את העולם, כלומר התורה קדמה לעולם ואילו כאן עמדת הפוסקים היא מתירנית. התורה היא זו שצריכה להתאים את עצמה לטבע האדם מתוך ההבנה שגברים שרחוקים מבנות עמם שנחשפים לפתע לנשים טובות מראה, אינם מסוגלים לעמוד בפיתוי ולא לאנוס אותן. ההיתר ההלכתי לחייל יהודי שאונס אישה מאויבי ישראל מכונה "דִּין אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר", והוא למעשה קובע כי דינן של נשותיו ובנותיו של האויב, טובות המראה מבניהן, הוא להיאנס על ידי לוחמים יהודים. מקרי אונס מתוארים כבר בתורה, הנביאים והכתובים (תנ"ך).
במישורים האחרים ההלכה היא מתירנית מאוד. למשל האישה יכולה להיות גם נשואה משום שהנשים נחשבות לשלל מלחמה וכפי שמותר לבזוז את רכושו של האויב, כך גם ניתן לבזוז את נשותיו. כמו כן מותר לאנוס לא רק נשים בוגרות אלא גם ילדות קטנות, וזה לא היה היתר חסר טעם שהרי היסטוריית המלחמות מוכיחה שגם ילדות קטנות היו קורבנות אטרקטיביים. הקורבנות גם לא חייבות להיות יפות תואר על אף שהתורה מתארת אותן ככאלו, אם בשל היצע דל או טעם ייחודי של לוחם. ובכן זה גם הגיוני שהרי אחרת היה נדרש להצמיד ללוחמים רבנים שישפטו מי מבין השבויות יפות מספיק כדי שהן תהיינה כשרות להיאנס.
פרק משנה 2.4: מלחמות באסלאם (נוסדה במאה השביעית)
בימי הביניים, במאה השביעית, נוסדה דת האסלאם. על פי חוקיה האונס במלחמות הוא השכר ללוחמים. תפיסה זו רווחת בקרב הפרשנים המוסלמים והמקורות שלה מבוססים על הקוראן, שלפיו אין מצווה גדולה יותר בעולם הזה מהניצחון במלחמת הג'יהאד. ועל כן לוחם ג'יהאד שניצח בקרב זכאי ליהנות מאתנן הכי נשגב שגבר יכול לקבל בעולם הזה בעיניהם, והוא כמובן ליהנות מגופן המפתה של הנשים והילדות. אם הלוחם נפל לבסוף בקרב, במקומן מובטח לו בגן עדן 72 בתולות. החוק האסלאמי מתיר לאנוס גם שבויות נשואות על אף האיסור על גברים לקיים יחסים מין עם נשים נשואות, משום שהמצווה לגמול ללוחמי הג'יהאד נפסקה כחשובה יותר.
בימי הביניים, במאה השביעית, נוסדה דת האסלאם. על פי חוקיה האונס במלחמות הוא השכר ללוחמים. תפיסה זו רווחת בקרב הפרשנים המוסלמים והמקורות שלה מבוססים על הקוראן, שלפיו אין מצווה גדולה יותר בעולם הזה מהניצחון במלחמת הג'יהאד. ועל כן לוחם ג'יהאד שניצח בקרב זכאי ליהנות מאתנן הכי נשגב שגבר יכול לקבל בעולם הזה בעיניהם, והוא כמובן ליהנות מגופן המפתה של הנשים והילדות. אם הלוחם נפל לבסוף בקרב, במקומן מובטח לו בגן עדן 72 בתולות. החוק האסלאמי מתיר לאנוס גם שבויות נשואות על אף האיסור על גברים לקיים יחסים מין עם נשים נשואות, משום שהמצווה לגמול ללוחמי הג'יהאד נפסקה כחשובה יותר.
האונס נחשב לפרקטיקה האולטימטיבית לאחר הניצחון משום שבאמצעותו מושגות למעשה שתי מטרות בעת ובעונה אחת. הלוחם מקבל את שכרו ובני משפחת הקורבן שהוא אונס מקבלים את עונשם. בתרבות האסלאמית אין חרפה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה, ועל כן בתרבויות רבות הקורבנות נרצחו לאחר מכן על ידי קרוביהן כדי להיפטר ממקור הבושה. לא רק שהנביא מוחמד אינו מזכיר במילה את סבלן של הקורבנות שנאנסות על ידי לוחמיו ולא מביע טיפת רחמים וצער כלפיהן, הוא אף מצפה מהן כמו בקר שנבזז להתמסר מרצון לאדונים החדשים שלהן ולהשביע את תאוותם. כמובן שזו אינה יכולה להיות המציאות משום שאף אישה לא באמת תרצה מרצונה החופשי לענג גבר שרגע לפני שחט את כל בני משפחתה והחריב את ביתה.
הנביא מודע לכך שבעת שלוחמיו אונסים שבויות מלחמה, הם למעשה באים במגע עם נקבות שאינן מוסלמיות, עם כופרות טמאות, שחלקן אף נשואות. ועל כן הוא עוסק בהרחבה יתרה בשאלה כיצד עליהם לנהוג בעת שהם אונסים אותן כאשר הם מרגישים שהם עומדים לפלוט מהנאה. האם עליהם לצאת מגופן ולפלוט בחוץ כדי לא לעבר נקבות טמאות, או שהם רשאים "לאנוס אותן עד הסוף" ולפלוט בתוך גופן כדי לחוות עד תומה את ההנאה המגיעה להם. ובכן הנביא קבע שאין סיבה שלא לפלוט בתוך גופן ואף רצוי לפלוט בתוך גופן גם ללא הסכמתן. באשר לקורבנות נשואות שעשויות ללדת כתוצאה ממזרים, הוא קבע כי מכיוון שהן טמאות, נישואיהן בטלים גם אם הבעלים שלהן עדיין בחיים, ועל כן לוחמיו רשאים לאנוס אותן כמו רווקות והוסיף שאם הן תתעברנה, זה רצונו של אללה. הנביא דוחק גם בלוחמיו הנשואים לפלוט בתוך גופן של קורבנותיהם ומצהיר שאם הן תלדנה כתוצאה ממזרים, זה גורלן. ואף על פי כן הוא קבע כי מכיוון שהן טמאות, אין זו חובה והתיר ללוחמיו לצאת מגופן לפני שהם פולטים ולפלוט בחוץ. הפרקטיקה מכונה בקוראן "Al-'azl" (العزل).
בספר Al-Muwatta נכתב: "היא השדה שלך, אם ברצונך השקה אותה (נ.מ- תפלוט בתוכה) ואם ברצונך השאר אותה צמאה".
בספר Al-Muwatta נכתב: "היא השדה שלך, אם ברצונך השקה אותה (נ.מ- תפלוט בתוכה) ואם ברצונך השאר אותה צמאה".
באוסף ההלכות והסיפורים חדית' על הנביא מוחמד הכוללים את עצותיו בנושאים שונים, הנביא מזכיר שוב ושוב את הפרקטיקה הזו. באחד המקרים למשל, ג'ביר אבן עבדאללה, אחד מבני הלוויה של הנביא מוחמד, תיאר גבר שהגיע לנביא וסיפר לו כי ברשותו שפחה והוא מבקש לדעת האם לפלוט בתוך הגוף שלה בכל פעם שהוא אונס אותה. הנביא השיב לו כי הוא יכול לצאת מהגוף שלה לפני שהוא פולט ולפלוט בחוץ אם הוא חפץ בכך, אולם אם הוא בכל זאת מחליט להישאר בתוך הגוף שלה ולפלוט בתוכה, וכתוצאה מכך היא תתעבר, זה מה שנגזר עליה. בספר סונן אבו דאוד בפסוק 11:2166 מסופר גם על גבר שהגיע לנביא וסיפר לו גם כי ברשותו שפחה שהוא אונס והוא מבקש לדעת האם לפלוט בתוך הגוף שלה בכל פעם שהוא אונס אותה. הנביא השיב גם לו בחיוב. בספר צחיח אל-בוח'ארי בפסוק 3:34:432, מספר גברים סיפרו לנביא כי הם מקבלים שבויות, את חלקם בשלל וברצונם לשאול האם בעת שהם אונסים אותן, עליהם לצאת מגופן לפני שהם פולטים. הנביא השיב להם: "אתם באמת עושים את זה? עדיף לכם לא לעשות את זה". סיפורים דומים על לוחמים המגיעים לנביא מוחמד כדי לשאול אותו על הפרקטיקה הזו, מוזכרים שוב ושוב בפסוקים רבים.
האונס אינו חד פעמי. כל לוחם חופשי לקחת את קורבנותיו לביתו כדי לאנוס אותן באורח קבע והן מוכרזות כשפחות המין שלו. יתר הנשים והילדות שלא חולקו בין הלוחמים כבר בשדה הקרב, נלקחו לשווקים ושם הן נמכרו במחירים סמליים לגברים מוסלמים. כל גבר מוסלמי רשאי לקנות מספר בלתי מוגבל של נקבות בהתאם כמובן למספר הנקבות שנשבו. הוא רשאי לקחת אותן לביתו ולאנוס את כולן באורח קבע. על פי החוק האסלאמי, רק הוא רשאי לאנוס אותן בשגרה אולם המציאות הייתה שונה בחברות מוסלמיות רבות. הן היוו טרף עבור כל הגברים בבית והותר גם לשכנים ולאורחים לאנוס אותן. לעיתים מספר הנשים והילדות שנפלו בשבי לא הספיק עבור כל הלוחמים, ועל כן אנשי דת מוסלמים רבים פרסמו פסקי הלכה שקבעו שבמקרים האלו הנשים המוסלמיות מצוות לקיים יחסי מין עם הלוחמים כדי לעלות את המורל שלהם ובאמצעות כך להפוך אותם ללוחמים טובים יותר שבזכותן יכבשו עוד ועוד שטחים. המצווה נחשבה לכה גדולה שאף נקבע כי באותם הרגעים הן "מתנקות" על ידם. הפרקטיקה מכונה באסלאם "ג'יהאד מיני" (جهاد النكاح) ובמסגרתה הן מושאות בנישואים זמניים ומעוברות מלוחם ללוחם.
על פי המסורת, בשנת 626 למשל הנביא מוחמד החליט לכבוש את היישוב היהודי אל-מדינה. היהודים הגיעו לערב לאחר שהם נמלטו מהמלחמות היהודיות-רומיות באזור יהודה. לוחמיו הטילו מצור ממושך על היישוב היהודי אל-מדינה עד שתושביו לבסוף נכנעו. לאחר שהיהודים פתחו את השערים הם אסרו את כל הגברים והנערים והנביא הורה לערוף את ראשיהם. הוא יצא לשוק וציווה לחפור בורות ולהביאם אליו אחד אחד. עלי בן אבי טאלב, בן דודו וחתנו של מוחמד ביצע את זוועת העריפה בידיו ממש. השחיטה נמשכה יום שלם כולל בלילה לאור נרות. ראשיהם הותזו והגופות ללא הראשים הושלכו לתוך הבורות ונערמו בתוכם. לאחר שכל הגברים והנערים "טופלו" מלבד בודדים שהמירו את דתם, הם התפנו לטפל בילדים ובנשים. הילדים נמכרו לעבדות ואילו הנשים והילדות חולקו בין הלוחמים כשלל מלחמה כדי לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם לקראת המשך מסע הכיבושים בערב.
למטה: ציורו של האמן הצרפתי ז'אן-לאון ז'רום. גבר מוסלמי שחפץ לאנוס נערה בביתו באורח קבע, פוקד את אחד השווקים למכירת בנותיו של אויב שהובס. הוא בוחן היטב את פניה של אחת הקורבנות שמוצעת לו לפני שהוא קונה אותה.
למטה: ציורו של האמן הצרפתי ז'אן-לאון ז'רום. גבר מוסלמי שחפץ לאנוס נערה בביתו באורח קבע, פוקד את אחד השווקים למכירת בנותיו של אויב שהובס. הוא בוחן היטב את פניה של אחת הקורבנות שמוצעת לו לפני שהוא קונה אותה.
במרץ 628, נביא האסלאם מוחמד החליט לכבוש את היישוב היהודי ח'ייבר, נווה מדבר הממוקם כ-150 קילומטרים מצפון-מערב לעיר אל-מדינה והיה ביתם של קהילת שבטים יהודים גדולה. הקרב מכונה "קרב ח'ייבר" (בערבית: غَزْوَة خَيْبَر). צבאו של מוחמד שמנה בין 1,400 ל-1,800 לוחמים ובין 100 ל-200 סוסים, החל לצעוד בשקט לעבר היישוב במשך שלושה ימים, והוא תפס את היישוב בהפתעה. הכוח הלוחם של היהודים מנה 10,000 איש אולם הם היו בטוחים יתר על המידה בכוחם ועל כן הם לא היו מוכנים ואף לא הייתה להם אספקת מים למצור קצר. הם לא הצליחו להקים הגנה מאורגנת מרכזית, וכל משפחה נאלצה להגן על החבל המבוצר שלה, מה שאפשר לצבאו של מוחמד לכבוש מבצר אחר מבצר ביישוב בקלות יחסית. לאחר התכתשות עקובה מדם שכללה ירי חיצים ממרחק רב, צבאו של מוחמד כבש את היישוב. במהלך הקרב נהרג האביר היהודי מרהב בן אל-חרית' ומספר לוחמים יהודים ידועים נוספים. היישוב נכנע ותנאי הכניעה היו שהם מוסרים את הונם ומגורשים מהאזור בתמורה לכך שהם לא יושמדו. מספר יהודים התחננו למוחמד שיאפשר להם להמשיך לחיות בנווה המדבר ולעבד את הפרדסים שלהם. מוחמד הסכים אולם בתמורה הם ישלמו מס (ג'יזיה), את מחצית מתוצרתם למוסלמים באופן קבוע ועדיין הם יגורשו בכל עת שהמוסלמים יחפצו.
נשים וילדות יהודיות נשבו והוענקו כשפחות מין ללוחמים. מלוויו של מוחמד סיפרו לו כי בין השבויות נערה יהודייה בת 17, יפיפייה באופן יוצא דופן, בשם צפיה, שהייתה בתו של חי בן אחיטוב שראשו נערף בהוראתו בליל הטבח בישוב אל-מדינה, וכנביא האסלאם הוא זה שצריך ליהנות מגופה, אולם היא כבר נלקחה על ידי חברו דיהיה אל-כלבי. מוחמד זימן את דיהיה והורה לו למסור לו את הנערה וכפיצוי הוא ייקח במקומה מספר נערות, כל אחת שירצה. דיהיה נעתר בתמורה לשבע נערות אחרות. הנביא מוחמד ציווה לענות את בעלה של הנערה ולסרוק את בשרו במסרקות ברזל ובשיפודים לוהטים ולערוף את ראשו, ולשחוט גם את אחיו סאלם. לפני שהוא אנס אותה, הוא החליט להראות לה קודם באופן חזותי את תבוסתם המוחלטת של היהודים כדי שתאבד את תקוותה ותהפוך לכנועה, וכפה עליה לצפות בגופותיהם הערופות של תושבי ח'ייבר. לאחר מכן הוא לקח אותה למיטתו ואנס אותה בלילה של אותו היום שבו הוא טבח בבני משפחתה. לאחר שהוא בא על סיפוקו הוא לקח אותה כשלל. בהמשך הוא נשא אותה בכפייה כאחת מנשותיו כדי להמשיך לאנוס אותה באורח קבע על פי חוקי האסלאם. היא נאנסה על ידו בשגרה בזמן שיתר נשותיו נהגו למרר את חייה בשל היותה יהודייה וכינו אותה בלעג "הנערה היהודייה".
פרק משנה 2.5: קרב אבריטוס (251)
בעת העתיקה, בקיץ 251, פרץ בין הרומאים לפדרציה של בני שבטים גותים וסקיתים תחת המלך הגותי נייבה, קרב אבריטוס הידוע גם כ-"קרב פורום טרברוני", במחוזות הרומאים מואסיה ותראקיה, בסמוך לעיר אבריטוס (כיום העיר ראזגרד השוכנת בבולגריה). הצבא הרומי על כל שלושת לגיונותיו נחל תבוסה מוחצת. הקיסרים הרומאים דקיוס ובנו הרניוס אטרוסקוס נהרגו שניהם בקרב. הם למעשה הפכו לקיסרים הרומאיים הראשונים שנהרגו על ידי אויב זר. זו הייתה אחת התבוסות הקשות שספגה האימפריה הרומית על ידי השבטים הגרמאניים, שהושוותה על ידי ההיסטוריון הרומאי אמיאנוס מרקלינוס, לקרב יער טויטובורג בשנת 9 לספירה, לפלישה המרקומנית לאיטליה הרומית בשנת 170 ולקרב אדריאנופול בשנת 378.
בעת העתיקה, בקיץ 251, פרץ בין הרומאים לפדרציה של בני שבטים גותים וסקיתים תחת המלך הגותי נייבה, קרב אבריטוס הידוע גם כ-"קרב פורום טרברוני", במחוזות הרומאים מואסיה ותראקיה, בסמוך לעיר אבריטוס (כיום העיר ראזגרד השוכנת בבולגריה). הצבא הרומי על כל שלושת לגיונותיו נחל תבוסה מוחצת. הקיסרים הרומאים דקיוס ובנו הרניוס אטרוסקוס נהרגו שניהם בקרב. הם למעשה הפכו לקיסרים הרומאיים הראשונים שנהרגו על ידי אויב זר. זו הייתה אחת התבוסות הקשות שספגה האימפריה הרומית על ידי השבטים הגרמאניים, שהושוותה על ידי ההיסטוריון הרומאי אמיאנוס מרקלינוס, לקרב יער טויטובורג בשנת 9 לספירה, לפלישה המרקומנית לאיטליה הרומית בשנת 170 ולקרב אדריאנופול בשנת 378.
לאחר הניצחון הלוחמים הגותים בחרו מבין נשותיהם של המובסים את הנשים היפיפיות ביותר שחשקה נפשם לאנוס אותן כדי ליהנות ממשאב גופן, רבות מהן היו נוצריות, והם שבו אותן. הקיסר הרומאי החדש, טרבוניאנוס גאלוס, נאלץ לאפשר להם לשוב לביתם עם הנשים ויתר השלל שלהם. מותם של הקיסרים הוביל לחוסר יציבות פוליטית גדולה יותר, ואובדן שלושת לגיונותיהם אפשר פלישות חוזרות ונשנות של ברברים באזור בשני העשורים שלאחר מכן. הקורבנות שנלקחו הושאו בכפייה לגברים גותים כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע על פי הדין והמסורת בתוך הקהילות שלהם. זה למעשה היה המגע המתמשך הראשון שלהם עם הנצרות, וכך למעשה נוסדה במאה ה-3 הנצרות הגותית במחוזות האלו. הברברים לא גורשו משטח רומא עד שנת 271.
למטה: בשנת 43 הצבא הרומאי כבש את בריטניה. לאחר המלחמה האמנות הרומית רצתה לתאר את גודל הביזוי שנחלה בריטניה המובסת במלחמה, ומכיוון שעל פי התפיסה אין ביזוי גדול יותר מאשר להיאנס, היא הוצגה כאישה עירומה שנאנסה על ידי הקיסר הרביעי של האימפריה הרומית, קלאודיוס.
פרק משנה 2.6: פלישתם של ההונים לתת-היבשת ההודית (המאה ה-5 או תחילת המאה ה-6)
בשלהי העת העתיקה, במאה ה-5 או תחילת המאה ה-6, קבוצת שבטים ממרכז אסיה בשם הונים (Hūṇā), הידועים גם כאלכסונים, אלאחנים ווולקסונים, ביצעו אינספור פלישות דרך מעבר ח'ייבר לתת-היבשת ההודית. הם כבשו אזורים נרחבים, מהערים ערן וקאוסמבי בדרום עד אזור מאלווה שבמרכז הודו. הם כבשו את האזורים קשמיר וחבל פנג'אב ולבסוף נכנסו לעמק הגנגס השוכן בלב ליבה של הודו. פלישתם לתת-היבשת ההודית הביאה להחלשת משמעותית של ממלכת גופטה ששלטה בה והאיצה את שקיעתה. במהלך הכיבוש הלוחמים ההונים טבחו, בזזו, שרפו והחריבו ערים רבות בהודו שלמעשה נמחו, כולל מנזרים, מקדשים, בתי ספר וספריות, מה שהוביל להרס תרבותי עצום. במהלך הכיבוש ולאחריו החל התחולל אונס המוני של נשים בהודו. נשים הודיות רבות נאנסו על ידי הלוחמים ההונים.
פרק משנה 2.7: פלישתם של האווארים הפאנוניים למזרח אירופה (617)
בימי הביניים, משנת 568 עד שנת 626, התחוללו המלחמות האוואריות-ביזנטיות. האווארים הפאנוניים שהיו נוודים שמנו מספר קבוצות אירו-אסייתים ממוצאים שונים, ביצעו פלישות והשמדות שהשפיעו על ההגירות הסלאביות לבלקן. הם פלשו למזרח אירופה, כבשו את המישור הפאנוני ואזורים ניכרים של מרכז ומזרח אירופה, והקימו באזור את החאנות האווארית מסוף המאה ה-6 עד תחילת המאה ה-9. על פי היסטוריונים מימי הביניים, מרגע שהאווארים פלשו למזרח אירופה עם בני בריתם ההונים, הם נהגו בשגרה ללכוד נשים ונדיות (שמן ההיסטורי של הסלאביות), כדי להשתמש בהן כשפחות מין לצורך השבעת תאוותם וביזוי הקבוצה האתנית כולה. הקורבנות שהם אנסו התעברו והולידו להם ילדים רבים. בסביבות שנת 642, בכרך הרביעי של הספר "כרוניקה של פרדגר" (Chronicle of Fredegar) בסעיף 48 נכתב: "בכל שנה הגיעו ההונים והאווארים לסלאבים, לבלות איתם את החורף. לאחר מכן הם לקחו את נשותיהם ובנותיהם וקיימו עימן יחסי מין (נ.מ- אנסו אותן), ובין ההתעללויות אולצו הסלאבים גם לשלם היטלים להונים". הבנים שנולדו נאלצו לגדול עם אימהות ואחיות שנאנסות בשגרה על ידי לוחמים אווארים והונים, ביזוי מוחלט שהם לא יכלו להכיל. ועל כן בבגרותם הם פתחו נגדם במרד מוצלח עם עזרתה של האימפריה הסלאבית סאמו.
למטה: ציורו של הצייר ההונגרי ארפד פסטי. לאחר הניצחון בקרב על הסלאבים, נשותיהם ובנותיהם הנואשות של המובסים ניסו להסתתר במבנה כדי לחמוק מגורלן הבלתי נמנע. הלוחמים מוציאים אותן בכוח מהמבנה ולאחר שהפשיטו אותן, מעמיסים אותן עירומות על עגלה במרכז הציור, לקראת שינוען לבסיסים שלהם, שם הן תהפוכנה לשפחות המין שלהם.
בימי הביניים, משנת 568 עד שנת 626, התחוללו המלחמות האוואריות-ביזנטיות. האווארים הפאנוניים שהיו נוודים שמנו מספר קבוצות אירו-אסייתים ממוצאים שונים, ביצעו פלישות והשמדות שהשפיעו על ההגירות הסלאביות לבלקן. הם פלשו למזרח אירופה, כבשו את המישור הפאנוני ואזורים ניכרים של מרכז ומזרח אירופה, והקימו באזור את החאנות האווארית מסוף המאה ה-6 עד תחילת המאה ה-9. על פי היסטוריונים מימי הביניים, מרגע שהאווארים פלשו למזרח אירופה עם בני בריתם ההונים, הם נהגו בשגרה ללכוד נשים ונדיות (שמן ההיסטורי של הסלאביות), כדי להשתמש בהן כשפחות מין לצורך השבעת תאוותם וביזוי הקבוצה האתנית כולה. הקורבנות שהם אנסו התעברו והולידו להם ילדים רבים. בסביבות שנת 642, בכרך הרביעי של הספר "כרוניקה של פרדגר" (Chronicle of Fredegar) בסעיף 48 נכתב: "בכל שנה הגיעו ההונים והאווארים לסלאבים, לבלות איתם את החורף. לאחר מכן הם לקחו את נשותיהם ובנותיהם וקיימו עימן יחסי מין (נ.מ- אנסו אותן), ובין ההתעללויות אולצו הסלאבים גם לשלם היטלים להונים". הבנים שנולדו נאלצו לגדול עם אימהות ואחיות שנאנסות בשגרה על ידי לוחמים אווארים והונים, ביזוי מוחלט שהם לא יכלו להכיל. ועל כן בבגרותם הם פתחו נגדם במרד מוצלח עם עזרתה של האימפריה הסלאבית סאמו.
למטה: ציורו של הצייר ההונגרי ארפד פסטי. לאחר הניצחון בקרב על הסלאבים, נשותיהם ובנותיהם הנואשות של המובסים ניסו להסתתר במבנה כדי לחמוק מגורלן הבלתי נמנע. הלוחמים מוציאים אותן בכוח מהמבנה ולאחר שהפשיטו אותן, מעמיסים אותן עירומות על עגלה במרכז הציור, לקראת שינוען לבסיסים שלהם, שם הן תהפוכנה לשפחות המין שלהם.
פרק משנה 2.8: שליטתה של שושלת ליאו (916-1125)
בימי הביניים, משנת 916 לשנת 1125, שלטה שושלת אימפריאלית באזור סין של היום שנשלטה על ידי שבט ילו (Yelü) של העם הח'יטני. היא נקראה "שושלת ליאו" (בחיטאנית: Mos Jælud; בכתב סיני: 遼朝; בסינית מפושטת: 辽朝, בפין-יין: Liáo cháo) הידועה גם בשם "האימפריה הח'יתנית" (בחיטאנית: Mos diau-d kitai huldʒi gur) ו-"ליאו הגדול" (בסינית: 大遼; בפין-יין: Dà Liáo). היא נוסדה בתקופת התמוטטותה של שושלת טאנג. בשיאה היא שלטה בצפון-מזרח סין, הרמה המונגולית, החלק הצפוני של חצי האי הקוריאני, החלקים הדרומיים של המזרח הרחוק הרוסי והקצה הצפוני של צפון סין. השושלת עלתה מגיבוש הכוח בקרב הח'יטנים במאה ה-8 וממסעות ההתפשטות שלהם במחצית השנייה של המאה ה-9. בסופו של דבר הפך ראש יילה, אבאוג'י, למנהיג הח'יטנים ובשנת 916 הוא הכריז על מדינה בסגנון שושלת סינית. שושלת ליאו פתחה במערכות צבאייות מרובות נגד מדינות ועמים שכנים, כולל נגד הקומו שי, שיווי, הטטרים, קונפדרציית זובו, חונג'יראד, ממלכת בלהאה, מדינת גוריאו, שושלת טאנג המאוחרת, מדינת גוריאו ושושלת סונג. כיבושיה כוללים 16 המחוזות (כולל מחוז בייג'ינג של היום וחלק מהביי) באמצעות תדלוקה של המלחמה על ידי שליחים שהובילה לבסוף התמוטטותה של שושלת הטאנג המאוחרת (923-936). בשנת 1004 פתחה שושלת ליאו בתקפה נגד שושלת סונג הצפונית, שם התרחשו קרבות קשים והיו הרוגים רבים בקרב שתי האימפריות.
היורצ'נים היו קבוצה אתנית שהתגוררה בשטחה של שושלת ליאו. שליחי השושלת נהגו להכות בשגרה את זקני הכפרים שלהם, הנחשבים בתפיסה התרבותית לנושאי המסורות, ההיסטוריה והערכים התרבותיים ונחשבים למנהיגים והמדריכים, כדי לפוגג את אמונתם במסורת התרבותית והדתית ולהביא לדמורליזציה אנושה בקרבם. כמו כן הם אנסו את נשותיהם ובנותיהם כמנהג. היורצ'נים חונכו מלידתם שהם גזע נחות ואילו הח'יטנים הם גזע עליון, ועל כן הם למדו לראות במנהג הזה כבלתי נמנע ודרכו של עולם. בכל פעם ששליחי השושלת נכנסו לבית שבו התגוררו יורצ'נים, בנות הבית הרווקות (הנשים, הבנות, האחיות וקרובות המשפחה ששהו בו) צוו להיכנס לחדרי המיטות ולהתחיל לקבל אותם אחד אחד, "כמו זונות בבית בושת" כלשונם. בזמן שהן נאנסות, בני המשפחה הזכרים אולצו "לארח" אותם בחדר האירוח ולהגיש להם כיבוד בזמן שהם המתינו בהתרגשות לתורם, או נחו מסופקים לאחר שהם כבר אנסו אותן.
פרק משנה 2.9: כיבושה של שושלת סונג הצפונית בהנהגתם של האנים (1127)
בימי הביניים, בשנת 1127, במהלך המלחמות בין שושלת ג'ין לשושלת סונג, כוחות שושלת ג'ין היורצ'נים בהנהגתו של הקיסר טאיזונג, ביצעו סדרה של פלישות. טאיזונג שלח בין היתר 150,000 חיילים לכתר את שושלת סונג הצפונית בהנהגת האנים הסינים ששלטה במקור על רוב שטחה של סין כיום. לאחר שהם כבשו אותה, הם החלו לבזות את בני המלוכה באזור ביאנג'ינג (קאיפנג של היום), בירתה של שושלת סונג הצפונית. הביזוי כונה "תקרית ג'ינגקאנג" (בכתב סיני: 靖康事變, בפין-יין: Jìngkāng shì biàn), משום שהוא התרחש בתקופת הג'ינגקאנג בזמן שלטונו של הקיסר צ'ינזונג. היא ידועה גם בשם "השפלת ג'ינגקאנג" (בכתב סיני: 康之亂, בפין-יין: Jìngkāng zhī chǐ) ו-"הפרעות בתקופת הג'ינגקאנג" (בכתב סיני: 靖康之亂, בפין-יין: Jìngkāng zhī luàn). ב-9 בינואר 1127 נפל אזור ביאנג'ינג לידי כוחות שושלת ג'ין. כוחותיה שבו את שליט סונג הצפוני, הקיסר צ'ינזונג, יחד עם אביו, הקיסר בדימוס הויזונג, רבים מבני המשפחה הקיסרית שהיה להם קשר דם לקיסר צ'ינזונג ואת פקידי החצר הקיסרית. אירוע זה סימן את קריסתה של שושלת סונג הצפונית. ב-20 במרץ 1127 שני הקיסרים השבויים הורדו לדרגת פשוטי עם וצוו לפשוט את הציוד הטקסי שלהם וחיילי שושלת ג'ין איישו את הארמון הקיסרי. האוכלוסייה האזרחית באזור ביאנג'ינג שהתגוררה ברובע הלא-קיסרי נותרה לבדה והיא אולצה לשלם כופר עתק לשושלת ג'ין וחייליה.
בימי הביניים, בשנת 1127, במהלך המלחמות בין שושלת ג'ין לשושלת סונג, כוחות שושלת ג'ין היורצ'נים בהנהגתו של הקיסר טאיזונג, ביצעו סדרה של פלישות. טאיזונג שלח בין היתר 150,000 חיילים לכתר את שושלת סונג הצפונית בהנהגת האנים הסינים ששלטה במקור על רוב שטחה של סין כיום. לאחר שהם כבשו אותה, הם החלו לבזות את בני המלוכה באזור ביאנג'ינג (קאיפנג של היום), בירתה של שושלת סונג הצפונית. הביזוי כונה "תקרית ג'ינגקאנג" (בכתב סיני: 靖康事變, בפין-יין: Jìngkāng shì biàn), משום שהוא התרחש בתקופת הג'ינגקאנג בזמן שלטונו של הקיסר צ'ינזונג. היא ידועה גם בשם "השפלת ג'ינגקאנג" (בכתב סיני: 康之亂, בפין-יין: Jìngkāng zhī chǐ) ו-"הפרעות בתקופת הג'ינגקאנג" (בכתב סיני: 靖康之亂, בפין-יין: Jìngkāng zhī luàn). ב-9 בינואר 1127 נפל אזור ביאנג'ינג לידי כוחות שושלת ג'ין. כוחותיה שבו את שליט סונג הצפוני, הקיסר צ'ינזונג, יחד עם אביו, הקיסר בדימוס הויזונג, רבים מבני המשפחה הקיסרית שהיה להם קשר דם לקיסר צ'ינזונג ואת פקידי החצר הקיסרית. אירוע זה סימן את קריסתה של שושלת סונג הצפונית. ב-20 במרץ 1127 שני הקיסרים השבויים הורדו לדרגת פשוטי עם וצוו לפשוט את הציוד הטקסי שלהם וחיילי שושלת ג'ין איישו את הארמון הקיסרי. האוכלוסייה האזרחית באזור ביאנג'ינג שהתגוררה ברובע הלא-קיסרי נותרה לבדה והיא אולצה לשלם כופר עתק לשושלת ג'ין וחייליה.
הנשים ששהו בארמונות, לרבות הנסיכות, המוזיקאיות האימפריאליות והמשרתות חולקו כשלל והחל להתחולל אונס המוני ושיטתי שלהן. נשים רבות כולל נסיכות התאבדו לפני שהן נלכדו, משום שמבחינתן מוטב היה להן המוות מאשר להמשיך לנשום רק כדי להיאנס באורח קבע על ידי האויב. הנסיך משושלת ג'ין, שיימה, שחשקה נפשו בבתו של הקיסר הויזונג המובס, הנסיכה ג'או פוג'ין, שהייתה אשתו של גבר אחר, נשא אותה בכפייה כדי לאנוס אותה באורח קבע בארמונו. בהמשך הקיסר טאיזונג הוציא צו המורה להעניק לו את שלוש נשותיו הנוספות של הקיסר המובס, שו שנג'ינג, יאנג דיאואר וצ'ן וונואן, כדי שהן תשמשנה עבורו שפחות מין. נשים נוספות נלקחו כשפחות מין על ידי נסיכי ג'ין נוספים. אחד קנה תמורת פחות מעשר אונקיות זהב, את נכדתו של אחד הנסיכים מהשושלת המובסת, שהייתה כלתו של ראש הממשלה ואשת שר. נסיכות מהשושלת המובסת שהעזו לנסות להתנגד להיאנס על ידם, נרצחו.
באותה התקופה כוחותיה של שושלת ג'ין היורצ'נים הביסו וכבשו גם את שושלת ליאו הח'יטנית במונגוליה. היורצ'נים ביטלו והרסו את הבירה העליונה שלהם במונגוליה הפנימית ושרפו את קברי האבות שלהם. הקיסר צ'ינזונג נכלא לשארית חייו בשבי. היורצ'נים היו אחוזי נקמה כלפי הח'יטנים משום שבזמן שלטונם הם נהגו לאנוס את נשותיהם באורח קבע. ועל כן הם נקמו בהם, כמובן דרך גופן של נשותיהם ובנותיהם. הם חטפו מהארמון נשים ח'יטניות רבות. נסיכות ממשפחות המלוכה המובסות, ילו (Yelü) ושיאו (משבט שהיה בן ברית של שושלת ליאו), הוענקו כשפחות מין לנסיכים היורצ'נים. הנסיך וואנינל איאנג נשא בכפייה מספר נשים ח'יטניות כדי שהוא יוכל בשגרה לאנוס בארמונו בכל פעם אישה ח'יטנית אחרת. הוא נשא את שיאו (蕭氏), צ'ן (宸妃), ילו (耶律氏), לי (麗妃), רו (柔妃) וז'אויואן (昭媛).
היורצ'נים החליטו להוציא לפועל גם נקמה מקורית בח'יטנים שבנוסף תוביל גם לפירורה של הברית שלהם עם שושלת סונג. הם לקחו את נשותיהם המקוריות של נסיכי שושלת סונג השבויים ובמקומן העניקו להם את השבויות הח'יטניות, מתוך ההבנה שבשל היעדר נשים זמינות מבנות עמם בשבי, הם יחלו לאנוס אותן, וכך היה. אחד מבניו השבויים של קיסר סונג המובס, הויזונג, קיבל שבויה ח'יטנית ובן אחר שלו קיבל נסיכה ח'יטנית על ידי שושלת ג'ין בבירתה העליונה (אזור שאנג'ינג, כיום בתת המחוז אצ'נג בעיר חרבין, במחוז היילונגג'יאנג). היורצ'נים המשיכו להעניק נשים ח'יטניות חדשות לבני המלוכה השבויים, לבניו ונכדיו השבויים של הקיסר. היורצ'נים אמרו לבני המלוכה המובסים של שושלת סונג, שעל אף שהם בשבי, הם ברי מזל לעומת בני המלוכה הח'יטנים המובסים של שושלת ליאו שזוכים ליחס גרוע בהרבה, שכן הם לא אונסים את בנותיהם בזמן שבנותיהם של הח'יטנים הוענקו כמתנה לחיילים היורצ'נים.
בשנת 2001 חוקרים בסין שפרסמו את הממצאים שלהם ציינו כי כתוצאה מהאונס ההמוני של הנשים לאחר התבוסה במלחמה שלאחריה הוענקו נשים מהמשפחה הקיסרית כשפחות מין לאויב, שליטים סיניים של שושלות מאוחרות יותר חידדו מאוד את הנורמות המיניות. נחקקו חוקים נוספים להצרת זכויותיהן של הנשים, בפרט כדי להבטיח את הצנעת גופן שנחשב למבזה. נקבע כי נשים רשאיות לחיות כל עוד הן מבוזות רק על ידי הבעלים שלהן, כלומר כל עוד רק הבעלים שלהן מקיימים עימן יחסי מין או אונסים אותן. ועל כן נשים שמבינות שהן עומדות להיאנס או כבר נאנסו על ידי גברים זרים, עליהן להתאבד מיד כדי לשמור על כבודם של בני משפחותיהן, כבודם של הבעלים שלהן וכבודם של בני עמם, שכן להמשיך לחיות זו אינה אפשרות עבורן.
פרק משנה 2.10: כיבושיה של האימפריה המונגולית (1207-1340)
בימי הביניים, במהלך המאה ה-13 וה-14, המונגולים החלו לפלוש ולכבוש את חלקה הגדול של יבשת-העל אירואסיה, והם יצרו את האימפריה הרציפה הגדולה ביותר בהיסטוריה, האימפריה המונגולית (1206-1368) שכיסתה עד 1,300 חלקים נרחבים. הכיבושים המונגולים במאה ה-13 המיטו חורבן רב במהלך פלישותיהם והביאו להרס נרחב והרג המוני וקטלני מתועד היטב. הצבא המונגולי כבש מאות ערים וכפרים והשמיד מיליוני בני אדם. אחת ההערכות היא שכ-11% מאוכלוסיית העולם הושמדה במהלך הפלישות המונגוליות או מיד אחריהן כתוצאה מהן. בסביבות 37,750,000-60,000,000 בני אדם הושמדו ביבשת-העל אירואסיה. כיבושים מונגולים תוארו כרצח עמים. ההיסטוריון הבריטי ג'ון ג'וזף סונדרס למשל תיאר את צבא האימפריה המונגולית כ-"מתרגל הידוע ביותר של רצח עם".
בשנת 1202, המצביא ג'ינגיס חאן ובן בריתו המצביא טוגרול חאן, חברו יחד לכיבוש האזורים שבהם התגוררו הטטרים. לאחר כיבושם הם הורו להוציא להורג כל גבר וילד טטרי. הילדים הזכרים הצטוו לעמוד ליד גלגל עגלה שבקצה הציר שלו הוחדר פין. אם ראשיהם היו גבוהים מהפין, הם הוצאו להורג מיד. הנשים הטטריות לעומת זאת נכלאו כדי לאנוס אותן באורח קבע. בנוסף חאן התמקד גם באויראטים. הוא הורה ללוחמיו לאנוס 4,000 ילדות אויראטיות צעירות, בנות 7 ומעלה, הגיל שבו הן בעיניו כבר בשלות מספיק כדי להיאנס על ידי גברים כמו נשים בוגרות. לאחר מכן חלקן נלקחו ונכלאו בהרמונו של חאן, אזור שיועד למגורי נקבות, כדי שהוא יכול להמשיך לאנוס אותן באורח קבע. היתר נכלאו בקרוואנים בתוך אכסניות ברחבי האימפריה המונגולית כדי להשתמש בהן כ-"זונות" כלשונם, שם הן נאנסו ללא הרף על ידי גברים מונגולים בשגרה. בספר "תולדות כובש העולם" שנכתב על ידי אתא-מאליק ג'ובייני בשנת 1252, תוארה בפרק 32 אנקדוטה על אחד ממעשי האונס ההמוניים שהוא הוציא לפועל כדי להמחיש את "האלימות, הנוקשות והזעם" שלו. אנקדוטה זו סוגרת את הפרק. השבט שאליהם השתייכו הקורבנות במקרה הזה אינו ידוע לג'ובייני. ההיסטוריון והמדינאי רשיד א-דין המדאני קבע שהקורבנות היו אויראטיות.
פרק משנה 2.11: דיכוי המרד הבדואי במצרים העליונה (1302)
בימי הביניים, בשנת 1302, במצרים העליונה, צבאו של הסולטן הממלוכי, מוחמד בן קלאוון שהיה ממוצא קיפצ'ק טורקי, ריסק מרד בדואי שפרץ. הצבא שלו נוהל תחת פיקודם של הממלוכי אוירת המונגולי, סייף א-דין סלאר, והממלוכי הצ'רקסי, ביברס אל-ג'אשנכיר (בייברס). כעונש על המרד, הסולטן הורה לצבא: "הרגו ללא רחם כל בדואי בארץ וקחו את נשותיהם בשבי", כלומר הוא קבע כי עונשם של הגברים הבדואים על המרד יהיה מוות ואילו עונשן של הנשים הבדואיות יהיה להיאנס מעתה באורח קבע על ידי גברים מצרים, שוב ושוב במשך כל חייהן. הצבא הוציא לפועל את החלטתו של הסולטן והרג את כל הגברים הבדואים ושבה את נשותיהם.
בימי הביניים, בשנת 1302, במצרים העליונה, צבאו של הסולטן הממלוכי, מוחמד בן קלאוון שהיה ממוצא קיפצ'ק טורקי, ריסק מרד בדואי שפרץ. הצבא שלו נוהל תחת פיקודם של הממלוכי אוירת המונגולי, סייף א-דין סלאר, והממלוכי הצ'רקסי, ביברס אל-ג'אשנכיר (בייברס). כעונש על המרד, הסולטן הורה לצבא: "הרגו ללא רחם כל בדואי בארץ וקחו את נשותיהם בשבי", כלומר הוא קבע כי עונשם של הגברים הבדואים על המרד יהיה מוות ואילו עונשן של הנשים הבדואיות יהיה להיאנס מעתה באורח קבע על ידי גברים מצרים, שוב ושוב במשך כל חייהן. הצבא הוציא לפועל את החלטתו של הסולטן והרג את כל הגברים הבדואים ושבה את נשותיהם.
למטה: ציורו של הצייר הצ'כי-שוויצרי, אוטו פליני. לוחמים מוסלמים נרגשים מציגים בגאווה לחבריהם שתי נערות שהם לכדו, בנותיהם של המובסים, שתשמשנה מעתה שפחות המין שלהם.
פרק משנה 2.12: כיבושה של העיר חלב (1400)
בימי הביניים, בשנת 1400, החליטה השושלת הטימורית על כיבושם של שטחים שהיו בשליטת הסולטנות הממלוכית שנשלטה בידי לוחמים עבדים שמרביתם היו ממוצא צ'רקסי. הכוחות של טימור פלשו לארמניה וגאורגיה וכבשו את הערים סיוואס, מלטיה וגזיאנטפ. הם התקדמו לעיר חלב בזהירות ובנו מחנה מבוצר בכל לילה. מגני העיר יצאו להילחם בהם בקרב פתוח מחוץ לחומות העיר. לאחר יומיים של התכתשויות, חיל הפרשים הטימורי נע במהירות רבה בצורות קשת והחל לתקוף את האגפים של קווי האויב. כתוצאה מההתקפות העזות, מגני העיר בפיקודו של המושל תמרדש נשברו ונמלטו חזרה לעבר שערי העיר והעיר כולה נכבשה. הכוחות שכבשו את העיר החליטו לאנוס את בנותיהם ואחיותיהם של התושבים בפומבי לפני השמדתם, כולל גם את הבתולות במטרה להעניק ללוחמים את שכרם ולרומם את רוחם, ובד בבד להביא לביזויים המוחלט של התושבים ברגעיהם האחרונים בחיים.
בימי הביניים, בשנת 1400, החליטה השושלת הטימורית על כיבושם של שטחים שהיו בשליטת הסולטנות הממלוכית שנשלטה בידי לוחמים עבדים שמרביתם היו ממוצא צ'רקסי. הכוחות של טימור פלשו לארמניה וגאורגיה וכבשו את הערים סיוואס, מלטיה וגזיאנטפ. הם התקדמו לעיר חלב בזהירות ובנו מחנה מבוצר בכל לילה. מגני העיר יצאו להילחם בהם בקרב פתוח מחוץ לחומות העיר. לאחר יומיים של התכתשויות, חיל הפרשים הטימורי נע במהירות רבה בצורות קשת והחל לתקוף את האגפים של קווי האויב. כתוצאה מההתקפות העזות, מגני העיר בפיקודו של המושל תמרדש נשברו ונמלטו חזרה לעבר שערי העיר והעיר כולה נכבשה. הכוחות שכבשו את העיר החליטו לאנוס את בנותיהם ואחיותיהם של התושבים בפומבי לפני השמדתם, כולל גם את הבתולות במטרה להעניק ללוחמים את שכרם ולרומם את רוחם, ובד בבד להביא לביזויים המוחלט של התושבים ברגעיהם האחרונים בחיים.
הנשים והילדים נמלטו למסגד הגדול בעיר בניסיון נואש למצוא מקלט. חיילים נכנסו למסגד והוציאו להורג את כל הילדים בעוד שאת הנשים הם הפשיטו וקשרו אותן עם חבלים כהכנה לקראת אינוסן הפומבי. הנשים הופשטו ונקשרו גם במסגדים הקטנים. במקביל חיילים הובילו את האבות והאחים שלהן בכוח למסגדים כדי שהם יצפו בבנות המשפחה שלהם נאנסות על ידם. החיילים החלו לאנוס אותן מול עיניהם. כל אחת מהן נאנסה קבוצתית על ידי חיילים רבים, כל אחד בתורו והיא הושארה עירומה וכפותה בזמן שהם התחלפו. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, המפקד הורה לטבוח בכולם, לערוף את הראשים שלהם ולזרוק אותם לערמה מחוץ לעיר עד ליצירת מגדל של 20,000 גולגולות. הכוחות לא טרחו אפילו לקבור את הגופות הרבות שנותרו מוטלות כמו פגרים למאכל טורפים ברחובות ובמסגדים ברחבי העיר והן הסריחו את העיר כולה.
פרק משנה 2.13: הקולוניזציה הספרדית באמריקה (1492-1832)
בעת החדשה המוקדמת, בשנת 1493, לאחר ששנה קודם לכן נערך מסעו הראשוני של הימאי מהעיר ג'נובה, כריסטופר קולומבוס, בהיתרה של מלכת קסטיליה, איזבלה הראשונה, החלה הקולוניזציה הספרדית לכבוש אזורים באמריקה ולהתיישב בה. היא החלה באי היספניולה הקריבי והתרחבה על פני האיים הקריביים, מחצית מדרום אמריקה, כמעט כל מרכז אמריקה ורוב צפון אמריקה. שטחים אלו של האימפריה הספרדית מעבר לים היו תחת תחום השיפוט של הכתר קסטיליה עד שהטריטוריה האחרונה אבדה בשנת 1898. הספרדים ראו באוכלוסיות הצפופות של העמים הילידים (האינדיאנים) משאב כלכלי חשוב, ובשטח כעשוי לייצר עושר רב עבור ספרדים בודדים והכתר. כתר קסטיליה יצר מבנים אזרחיים ודתיים כדי לנהל את השטח העצום. קולוניאליסטים ספרדים התיישבו במספרים הגדולים ביותר באזורים שבהם התגוררו אוכלוסיות ילידים צפופות והיו משאבים יקרי ערך. במאה ה-16 כ-250,000 ספרדים היגרו אליה על פי הערכות. עד שנת 1832 התיישבו ביבשת אמריקה בסך הכול 1,860,000 ספרדים על פי הערכות, כאשר רובם במהלך המאה ה-18, שכן ההגירה עודדה על ידי שושלת בית בורבון החדשה. הקולוניזציה הספרדית נמשכה עד שנת 1832.
הדת מילאה תפקיד חשוב בכיבוש הספרדי. הכנסייה הקתולית נכפתה על העמים הילידים. פרקטיקות כמו עבודות כפייה, עבדות לצורך מיצוי משאבים, יישוב בכפייה בכפרים חדשים, ומשימות מאוחרות יותר היו נפוצים במהלך העשורים הראשונים של הקולוניזציה. הקולוניזציה של ספרד מהשנים הראשונות, עם הגעתו של כריסטופר קולומבוס לאיים הקריביים, ביצעה מעשי טבח, רציחות, עבדות, עינויים ומעשי זוועה נוספים. בנוסף הכובשים הספרדים נהגו לאנוס נשים וילדות רבות מהעמים הילידים ולחטוף אותן לצורך שימוש בהן כשפחות מין. מרצה ללימודי תרבות ספרדית ואמריקה הלטינית, לואיס קסטלבי לאוקמפ, מצטט ממקורות עכשוויים המראים שנשים ילידיות זכו ליחס של שלל מלחמה ושימשו שפחות מין לכובשים המנצחים.
הדת מילאה תפקיד חשוב בכיבוש הספרדי. הכנסייה הקתולית נכפתה על העמים הילידים. פרקטיקות כמו עבודות כפייה, עבדות לצורך מיצוי משאבים, יישוב בכפייה בכפרים חדשים, ומשימות מאוחרות יותר היו נפוצים במהלך העשורים הראשונים של הקולוניזציה. הקולוניזציה של ספרד מהשנים הראשונות, עם הגעתו של כריסטופר קולומבוס לאיים הקריביים, ביצעה מעשי טבח, רציחות, עבדות, עינויים ומעשי זוועה נוספים. בנוסף הכובשים הספרדים נהגו לאנוס נשים וילדות רבות מהעמים הילידים ולחטוף אותן לצורך שימוש בהן כשפחות מין. מרצה ללימודי תרבות ספרדית ואמריקה הלטינית, לואיס קסטלבי לאוקמפ, מצטט ממקורות עכשוויים המראים שנשים ילידיות זכו ליחס של שלל מלחמה ושימשו שפחות מין לכובשים המנצחים.
למטה: ציור קיר שצויר על ידי הצייר דייגו ריברה בארמון הלאומי במקסיקו. לוחם ספרדי קולוניאליסט במקסיקו לוכד אישה ילידה במטרה לאנוס אותה.
פרק משנה 2.14: חורבן שבע הערים (1600 לערך)
בעת החדשה המוקדמת, בשנת 1598, תושבי מפוצ'ה והויליצ'ה פתחו במרד בשבעה מאחזים ספרדיים גדולים בדרום המדינה שהוביל בשנת 1600 לערך למלחמה שנקראה "חורבן שבע הערים" (בספרדית: Destrucción de las siete ciudades). שמה מתאר את חורבנן ונטישתן של הערים. מנהיג הכוחות של מפוצ'ס, גונזלס דה נגרה, הורה להשמיד את הגברים וללכוד את הנשים. המטרה במילותיו הייתה "לנצל אותן" (בספרדית: aprovecharse de ellas), כלומר לאנוס אותן. כוחותיו הרגו מעל 3,000 תושבים ספרדים, החריבו את שבעה המאחזים ולכדו 500 נשים. הגברים המפוצ'ים אנסו אותן שוב ושוב וכתוצאה מכך הן הולידו להם בשבי מספר רב של צאצאים מסטיסים (מעורבים), עד שהייתה לכך אף השפעה דמוגרפית משמעותית על החברה המפוצ'ית שנפגעה מהמלחמה והמגפות. הדימוי של מפוצ'ים הלוכדים נשים לבנות ונושאים אותן על גבי סוסים כדי להשתמש בהן כשפחות מין נחשבה להתגלמות הניצחון.
בשנת 1641 מספר נשים שוחררו בפשיטות ספרדיות ואחרות, ובעסקאות בין קבוצות מפוצ'ות שונות לרשויות ספרדיות שהתקיימו בשדות קווילין. הגברים הספרדים התנערו מצאצאיהם המעורבים שנולדו לנשותיהם שנאנסו. מספר נשים לא שבו בשל הבושה ונותרו לחיות בלית ברירה עם הגברים המפוצ'ים. גברים ספרדים לעגו להן כי זה בשל היותן נקבות שהן מטבען בעלות אופי חלש וכנוע על פי תפיסתם. לכידת נשים במהלך חורבן שבע הערים יזמה מסורת של חטיפת נשים ספרדיות במאה ה-17 על ידי המפוצ'ים במטרה לאנוס אותן באורח קבע. חורבן שבע הערים בהיסטוריוגרפיה המסורתית מסמן את סופה של תקופת הכיבוש ותחילתה של התקופה הקולוניאלית. הייתה לו השפעה ארוכת טווח על ההיסטוריה של צ'ילה ותושבי מפוצ'ה שקבעה את צורת היחסים העתידיים בין ספרד למפוצ'ה הקולוניאלית ואף הובילה להקמת גבול בין התושבים הספרדים למפוצ'ים.
למטה: ציורו של יוהאן מוריץ רוגנדס. לוחמים מפוצ'ים רוכבים על סוסים, שבים עם אישה צעירה שהם לכדו, באחת הפשיטות שהם ביצעו בשטחי ספרד, צ'ילה וארגנטינה מהמאה ה-17 עד המאה ה-19.
למטה: ציורו של יוהאן מוריץ רוגנדס. לוחמים מפוצ'ים רוכבים על סוסים, שבים עם אישה צעירה שהם לכדו, באחת הפשיטות שהם ביצעו בשטחי ספרד, צ'ילה וארגנטינה מהמאה ה-17 עד המאה ה-19.
פרק משנה 2.15: כיבושה של העיר מגדבורג בגרמניה (1631)
בעת החדשה המוקדמת, בשנת 1631, במהלך מלחמת שלושים השנים, האימפריה הרומית החליטה לפתוח במתקפה על העיר מגדבורג הפרוטנסטנטית, כדי לכבוש אותה באמצעות הצבא הקיסרי וכוחות הליגה הקתולית, בפיקודם של הפילדמרשל הקיסרי, גוטפריד היינריך פון פפנהיים, והפילדמרשל הקיסרי, יוהאן ט'סרקלס פון טילי, שהביא תגבורת. המתקפה נקראה "בזיזת מגדבורג" ו-"הקרבת מגדבורג" (Magdeburgs Opfergang). תושבי העיר קיוו לשווא לסיועם של השוודים. ביום האחרון חברי מועצת העיר הבינו כי מוטב להם להיכנע אולם דבר החלטתם לא הגיע לטילי בזמן. ב-20 במאי, לאחר חודשיים של מצור, החלה המתקפה באש ארטילרית כבדה. לאחר מכן חיל הרגלים המונה 40,000 חיילים החל להתקדם לעבר העיר. הביצורים של העיר נפרצו והכוחות האימפריאליים הצליחו לגבור על המגינים ולפתוח את שער קרוקן, מה שאפשר לכל הצבא להיכנס לתוך העיר כדי לכבוש ולבזוז אותה. לאחר שמפקד המגינים, דיטריך פון פלקנברג, נורה למוות, ההגנה על העיר נחלשה אף יותר. החיילים החלו להצית בתים והרוח עוררה את הלהבות והובילה להתפשטות מהירה שלה בכל רחבי העיר. עד השעה 10:00 מרבית העיר כבר עלתה באש.
בעת החדשה המוקדמת, בשנת 1631, במהלך מלחמת שלושים השנים, האימפריה הרומית החליטה לפתוח במתקפה על העיר מגדבורג הפרוטנסטנטית, כדי לכבוש אותה באמצעות הצבא הקיסרי וכוחות הליגה הקתולית, בפיקודם של הפילדמרשל הקיסרי, גוטפריד היינריך פון פפנהיים, והפילדמרשל הקיסרי, יוהאן ט'סרקלס פון טילי, שהביא תגבורת. המתקפה נקראה "בזיזת מגדבורג" ו-"הקרבת מגדבורג" (Magdeburgs Opfergang). תושבי העיר קיוו לשווא לסיועם של השוודים. ביום האחרון חברי מועצת העיר הבינו כי מוטב להם להיכנע אולם דבר החלטתם לא הגיע לטילי בזמן. ב-20 במאי, לאחר חודשיים של מצור, החלה המתקפה באש ארטילרית כבדה. לאחר מכן חיל הרגלים המונה 40,000 חיילים החל להתקדם לעבר העיר. הביצורים של העיר נפרצו והכוחות האימפריאליים הצליחו לגבור על המגינים ולפתוח את שער קרוקן, מה שאפשר לכל הצבא להיכנס לתוך העיר כדי לכבוש ולבזוז אותה. לאחר שמפקד המגינים, דיטריך פון פלקנברג, נורה למוות, ההגנה על העיר נחלשה אף יותר. החיילים החלו להצית בתים והרוח עוררה את הלהבות והובילה להתפשטות מהירה שלה בכל רחבי העיר. עד השעה 10:00 מרבית העיר כבר עלתה באש.
בעוד העיר נשרפת, החיילים הפולשים החלו להתרעם על כך שהם לא קיבלו תשלום על שירותם וניצחונם המזהיר. ועל כן בתגובה הם החלו להיכנס לכל משק בית שהם נתקלו בו ודרשו חפצי ערך מיושביו. כאשר לא נותר לתושבים עוד מה לתת לחיילים, האכזריות אז כבר פרצה במלוא עוצמתה. חיילים רבים החליטו כפיצוי ליהנות ממשאב גופן של הנקבות שנפלו לידיהם, והחלו לאנוס אותן באכזריות, בפרט נערות וילדות, תוך שהם מכים את התושבים, מענים אותם, יורים בהם, משפדים אותם ותולים אותם. מתוך 25,000 התושבים, כ-20,000 הושמדו (מגינים ואזרחים). רוב הקורבנות נחנקו או נשרפו למוות. לפחות 1,000 נמלטו לכנסייה הקתדרלת בעיר ו-600 נמלטו למנזר הפרה-מונסטראטנסי. הוחרבו 1,700 מתוך 1,900 המבנים בעיר. העיר שהייתה לפני כן אחת הערים הגדולות בגרמניה עם הרבה יותר מ-25,000 תושבים בשנת 1630, לא שבה לחשיבותה עד המאה ה-18.
ב-24 במאי הוכרז הניצחון ומיסה קתולית נחגגה בקתדרלה למחרת. לאחר מכן במשך 14 ימים הושלכו גופותיהם החרוכות והנרקבות של הקורבנות לנהר אלבה לפני שהן תתחלנה להסריח את העיר כולה ולהפיץ מחלות. בשנת 1632 נערך מפקד שממנו עלה כי נותרו בעיר 449 תושבים בלבד. עד לפחות שנת 1720, חלק גדול מהעיר נותר הרוס. השמדתה של העיר הייתה כה נרחבת ואכזרית שהביטוי "מגדבורגזיציה" שנגזר משמה של העיר, הפך במשך עשרות שנים למונח נפוץ המסמל מקום שבו תושביו נבזזו, נשותיהם ובנותיהם נאנסו והוא הוחרב עד היסוד. פפנהיים התגאה בהשמדתם וכתב באיגרת: "אני מאמין שיותר מ-20,000 נשמות נמחו. בטוח שלא נראה עונש אלוהי כזה מאז חורבן ירושלים. כל חיילינו התעשרו. אלוהים איתנו". ב-1 ביוני, הדוכס הבוחר מבוואריה, מקסימיליאן הראשון, סיכם במשאלה הבאה במכתב ברכה ששלח לטילי: "האויבים, השלטונות והכוחות המתנגדים לקתוליות, הדת היחידה המציעה ישועה, יוחרבו סוף סוף". ב-18 ביוני האפיפיור אורבנוס השמיני שלח גם הוא מכתב ברכה לטילי שבו כתב: "רחצת את ידיך המנצחות בדם החוטאים".
למטה: ציורו של אדוארד סטיינברוק משנת 1866. חיילים מתעללים בנשים ונערות בעיר ולאחר מכן משליכים אותן מחומות העיר יחד עם התינוקות שלהם אל מותם.
ב-24 במאי הוכרז הניצחון ומיסה קתולית נחגגה בקתדרלה למחרת. לאחר מכן במשך 14 ימים הושלכו גופותיהם החרוכות והנרקבות של הקורבנות לנהר אלבה לפני שהן תתחלנה להסריח את העיר כולה ולהפיץ מחלות. בשנת 1632 נערך מפקד שממנו עלה כי נותרו בעיר 449 תושבים בלבד. עד לפחות שנת 1720, חלק גדול מהעיר נותר הרוס. השמדתה של העיר הייתה כה נרחבת ואכזרית שהביטוי "מגדבורגזיציה" שנגזר משמה של העיר, הפך במשך עשרות שנים למונח נפוץ המסמל מקום שבו תושביו נבזזו, נשותיהם ובנותיהם נאנסו והוא הוחרב עד היסוד. פפנהיים התגאה בהשמדתם וכתב באיגרת: "אני מאמין שיותר מ-20,000 נשמות נמחו. בטוח שלא נראה עונש אלוהי כזה מאז חורבן ירושלים. כל חיילינו התעשרו. אלוהים איתנו". ב-1 ביוני, הדוכס הבוחר מבוואריה, מקסימיליאן הראשון, סיכם במשאלה הבאה במכתב ברכה ששלח לטילי: "האויבים, השלטונות והכוחות המתנגדים לקתוליות, הדת היחידה המציעה ישועה, יוחרבו סוף סוף". ב-18 ביוני האפיפיור אורבנוס השמיני שלח גם הוא מכתב ברכה לטילי שבו כתב: "רחצת את ידיך המנצחות בדם החוטאים".
למטה: ציורו של אדוארד סטיינברוק משנת 1866. חיילים מתעללים בנשים ונערות בעיר ולאחר מכן משליכים אותן מחומות העיר יחד עם התינוקות שלהם אל מותם.
פרק משנה 2.16: פלישת כוחות שושלת צ'ינג לשטחה של שושלת ג'וסון (1636-1637)
בעת החדשה המוקדמת, בחורף 1636, שושלת צ'ינג שזה עתה הוקמה, פלשה לשטחה של שושלת ג'וסון הקוריאנית (בקוריאנית: 병자호란, בהנג'ה: 丙子胡亂). זו הייתה הפלישה השנייה לאחר הפלישה הראשונה בשנת 1627. באמצעות כך היא ביססה בה את הגמוניית מערכת הסינית האימפריאלית והביאה לניתוק רשמי של היחסים בין השושלת המובסת לשושלת מינג הקורסת. נסיך הכתר יחד עם אחיו הצעיר נלקחו כבני ערובה. אימפריית צ'ינג אלצה את השושלת המובסת לקיים את היחסים ביניהם תוך הכרה בעליונותם. לאחר הפלישה לוחמי שושלת צ'ינג אנסו נשים קוריאניות רבות. בנוסף נשים רבות נחטפו במטרה לאנוס אותן באורח קבע. משפחות קוריאניות רבות העבירו דמי כופר לשובים שלהן ושילמו כסף רב, לרבות טבק שהיה מוצר מבוקש בקרב המנצ'ורים (בני השבט של שושלת צ'ינג), בתקווה להשיב אותן הביתה לפני שהם יאנסו אותן. אולם לאחר שבני המשפחה שילמו את הכופר, הם גילו שהן כבר נאנסו בשבי, ועל כן הם סירבו לקבל אותן בחזרה והבעלים שלהן תבעו לגרש אותן משום שעל פי תפיסתם אין ביזוי גדול יותר לאדם מאשר להיאנס, ועל כן מוטב להיפטר ממקור הבושה כדי לשמור על כבודם.
בעת החדשה המוקדמת, בחורף 1636, שושלת צ'ינג שזה עתה הוקמה, פלשה לשטחה של שושלת ג'וסון הקוריאנית (בקוריאנית: 병자호란, בהנג'ה: 丙子胡亂). זו הייתה הפלישה השנייה לאחר הפלישה הראשונה בשנת 1627. באמצעות כך היא ביססה בה את הגמוניית מערכת הסינית האימפריאלית והביאה לניתוק רשמי של היחסים בין השושלת המובסת לשושלת מינג הקורסת. נסיך הכתר יחד עם אחיו הצעיר נלקחו כבני ערובה. אימפריית צ'ינג אלצה את השושלת המובסת לקיים את היחסים ביניהם תוך הכרה בעליונותם. לאחר הפלישה לוחמי שושלת צ'ינג אנסו נשים קוריאניות רבות. בנוסף נשים רבות נחטפו במטרה לאנוס אותן באורח קבע. משפחות קוריאניות רבות העבירו דמי כופר לשובים שלהן ושילמו כסף רב, לרבות טבק שהיה מוצר מבוקש בקרב המנצ'ורים (בני השבט של שושלת צ'ינג), בתקווה להשיב אותן הביתה לפני שהם יאנסו אותן. אולם לאחר שבני המשפחה שילמו את הכופר, הם גילו שהן כבר נאנסו בשבי, ועל כן הם סירבו לקבל אותן בחזרה והבעלים שלהן תבעו לגרש אותן משום שעל פי תפיסתם אין ביזוי גדול יותר לאדם מאשר להיאנס, ועל כן מוטב להיפטר ממקור הבושה כדי לשמור על כבודם.
פרק משנה 2.17: קרב אברדין (1644)
בעת החדשה המוקדמת, ב-13 בספטמבר 1644, פרץ קרב אברדין הידוע גם בשם "קרב הצדק מילס". הוא היה אחד הקרבות במלחמות שלוש הממלכות שהתרחש מחוץ לעיירה אברדין. הקרב היה בין המלכותיים והבריגדה האירית בפיקודם של לורד מונטרוז, סר וויליאם רולו, סר ג'יימס מקדונל, עם סיוע בין היתר של יחידה קטנה של מוסקטרים אירית מגדוד אוקאהאן, בפיקודו של קפטן מורטימר והגדוד של תומס לג'טנן, שמנו יחד 1,500 לוחמים ו-80 סוסים, לבין הכוחות הממשלתיים של סקוטלנד, בפיקודם של לורד ברלי, לורד גורדון וסר ויליאם פורבס מקרייגוואר, בסיוע בין היתר של יחידות פרשים בפיקודם של לורד פרייזר ולורד קריטון, יחידת פרשים בפיקודו של קפטן אלכסנדר קית' וגדוד פייף הסדיר, שמנו יחד 2,000 לוחמים ו-300 סוסים. בבוקר כוח ממשלתי בפיקודו של ברלי צעד אל מחוץ לעיירה כדי לפגוש את התוקפים. לוחמיו של ברלי התייצבו בעמדת הגנה חזקה מדרום-מערב לעיירה, על רכס תלול מעל העמק של האו ברן. מונטרוז שלח שליח ומתופף תחת דגל של שביתת נשק כדי לדרוש את כניעת העיירה, או שהם צפויים ל-"אף רובע" (No quarter), ביטוי צבאי המציין כי המובסים לא יילקחו בשבי אלא יושמדו. האולטימטום נדחה ובשובו של המתופף למחנה המלכותי, חייל מגדוד פייף ירה לעברו והרג אותו. מונטרוז כעס מאוד, הורה על התקפה מיידית ונתן לחייליו רשות לפוצץ את העיירה.
הקרב החל בשיגור פגז תותח מתותחי השדה של הכוחות הממשלתיים. החיילים המלכותיים באגף השמאלי תחת פיקודו של גורדון ניסו לגרש מספר מוסקטרים ממשלתיים מבנייני ג'סטיס מילס, אך הותקפו על ידי יחידת הפרשים של קית', שנהדפו בתורם על ידי מטח מוסקטרים מהגדוד המלכותי אוקאהאן. חייל הפרשים של קרייגוואר התקדם אז במורד הגבעה לעבר העמדות של הגדוד. לוחמי הגדוד התפצלו כדי לאפשר לפרשים לעבור דרכם ואז ירו בגבם. בשל הבלבול בתוך הכוחות הממשלתיים, הם הוסתו מנתיבם על ידי סוסו של גורדון. קרייגוואר והשני בפיקוד, פורבס מבוינדל, נלקחו בשבי. באגף הימני המלכותי, לוחמיו של רולו ומקדונל התגוננו מפני מספר התקפות של הפרשים של פרייזר וקריטון. מונטרוז הורה לגדוד האירי הבלתי מחויב שנותר, לג'טנן, להתקדם במעלה המדרון התלול לעבר מרכז הממשלה. זה היה קרב אש אינטנסיבי וככל הנראה ממושך בראש הרכס בסביבת קראבסטן, אבן שסימנה את הגבול (Crabstane of Aberdeen). הכוחות הממשלתיים נכנעו לבסוף ונמלטו לתוך העיירה כאשר הם נרדפים על ידי לוחמי לג'טנן. רק יחידה אחת, רגימנט פייף, החזיקה במבנה וניסתה לאגף את המלכותיים מזרחה מתוך כוונה להימלט דרומה, אך מונטרוז הורה לגדוד של מקדונל לטפל בהם. רוב ההרוגים של הכוחות הממשלתיים היו באזור הזה מתוך סך של כ-520 הרוגים. מספר ההרוגים המלכותיים היה קטן בהרבה. הקרב נמשך כשעתיים.
הכוחות המלכותיים רדפו אחרי הכוחות הנמלטים מהקרב לתוך העיירה. לאחר כיבושה של העיירה, הוחלט כי עונשם של הגברים יהיה מוות. באשר לנשים, הותר ללוחמים לאנוס אותן כדי להעניק להם את שכרם ולרומם את רוחם, וזה יהיה גם עונשן, להיאנס על ידי הגברים המלכותיים. על פי הכרוניקן ג'ון ספלדינג שנכח במקום, במשך מספר ימים הם תפסו והוציאו להורג כל גבר שמצאו בעיירה ובזזו את הסחורות שלהם. לפי ספלדינג, לפחות 118 גברים הוצאו להורג ואולי אף 160 לפי הפוליטיקאי הסקוטי אלכסנדר ג'פרי שגם נכח בקרב, כולל שלושה מחברי מועצת העיירה ומספר רב של סוחרים ותושבים מן השורה. מספר רב מאוד של נשים נאנסו קבוצתית על ידי חיילי הקונפדרציה המלכותית והאירית בפיקודו של הגנרל מונטרוז שפיטר. ספלדינג תיעד כי תושבי העיירה נכנעו. כמו כן גברים כדי לא להירצח ונשים כדי לא להיאנס, החלו לסרוג ולחבוש מצנפות עם תג המלוכה של הכובשים בצורת שיבולת שועל בתקווה שהם יחוסו עליהם.
פרק משנה 2.18: סכסוכי הגבול הסיני-רוסי (1652-1689)
בעת החדשה המוקדמת, בין השנים 1652-1689, התרחשו סכסוכי גבול בין סין לרוסיה. הם היו סדרה של התכתשויות לסירוגין בין שושלת צ'ינג בסין ובסיועה של שושלת ג'וסון בקוריאה, לבין רוסיה הצארית שהפעילה לוחמים קוזאקים שניסו לכבוש את השטח מצפון לנחל אמור. הכיבוש הרוסי של אזור סיביר לווה במעשי טבח אכזריים של הילידים שניסו להתנגד לקולוניזציה של הקוזאקים הרוסים. ילידי אמור שהיו נתינים של שושלת צ'ינג כינו את הקוזאקים הרוסים "לווצ'ה" (בסינית: 羅剎), על שם שדים במיתולוגיה הבודהיסטית, בשל אכזריותם כלפי השבטים שלהם. בשנת 1649 לקראת הפלישה לאזור נהר אמור העליון למשל, מפקדם של הקוזאקים, ירופיי חברוב, החליט על הנתיב הטוב ביותר לפלוש אליו. הוא חזר במהירות לעיר יקוטסק, הציג את תוכנית הפלישה והמליץ לשלוח כוח גדול יותר לכבוש את האזור. חברוב חזר באותה השנה ולקראת המתקפה הקים מגורי חורף בכפר אלבז'ין, הממוקם ככל הנראה ליד העיר חברובסק של היום, בנקודה הצפונית ביותר על הנהר.
בעת החדשה המוקדמת, בין השנים 1652-1689, התרחשו סכסוכי גבול בין סין לרוסיה. הם היו סדרה של התכתשויות לסירוגין בין שושלת צ'ינג בסין ובסיועה של שושלת ג'וסון בקוריאה, לבין רוסיה הצארית שהפעילה לוחמים קוזאקים שניסו לכבוש את השטח מצפון לנחל אמור. הכיבוש הרוסי של אזור סיביר לווה במעשי טבח אכזריים של הילידים שניסו להתנגד לקולוניזציה של הקוזאקים הרוסים. ילידי אמור שהיו נתינים של שושלת צ'ינג כינו את הקוזאקים הרוסים "לווצ'ה" (בסינית: 羅剎), על שם שדים במיתולוגיה הבודהיסטית, בשל אכזריותם כלפי השבטים שלהם. בשנת 1649 לקראת הפלישה לאזור נהר אמור העליון למשל, מפקדם של הקוזאקים, ירופיי חברוב, החליט על הנתיב הטוב ביותר לפלוש אליו. הוא חזר במהירות לעיר יקוטסק, הציג את תוכנית הפלישה והמליץ לשלוח כוח גדול יותר לכבוש את האזור. חברוב חזר באותה השנה ולקראת המתקפה הקים מגורי חורף בכפר אלבז'ין, הממוקם ככל הנראה ליד העיר חברובסק של היום, בנקודה הצפונית ביותר על הנהר.
עם פתיחתה של המתקפה, הלוחמים הקוזאקים כבשו את המבצר הדאור אלבז'ין, והכניעו את הלוחמים הדאורים-מונגולים הילידים בפיקודו של ארבאשי (בסינית: 阿尔巴西, במאורית: Ā'ěrbāxī). ב-24 במרץ 1652, חברוב הפליג במורד נהר האמור ובנה את מבצר ווז'לה באזור אחנסק (乌扎拉), ומשם פתח שוב במתקפה. הילידים התחננו לסיועה של שושלת צ'ינג. ב-24 במרץ 1652, כוחות גדולים של שושלת צ'ינג גדול המונים 600 חיילים מנצ'ורים מהעיר מנינגוטה וכ-1500 דאורים ודוצ'רים בפיקודו של הגנרל שכונה הייזה (בסינית: 海色) או איזני (בקירגיזית: Изеней או Исин), ניסו להדוף אותם אולם ללא הצלחה. הגנרל הוצא להורג מאוחר יותר בשל ביצועיו הגרועים. לאחר כיבושו של אגן נהר אמור והכנעתם של הילידים הדאורים-מונגולים, הלוחמים הקוזאקים שהיו תחת פיקודו של חברוב, החליטו "לחגוג" את ניצחונם ולהביא לביזויים המוחלט של הילידים. 243 נשים וילדות דאוריות-מונגוליות נאנסו על ידם, ובקר וסוסים רבים נבזזו על ידם.
פרק משנה 2.19: פלישותיו של שבט היאנומאמי (התגלה בשנת 1654)
בעת החדשה המוקדמת, בשנת 1654, התגלה השבט היאנומאמי (Yanomami). הוא מונה כיום קבוצה של כ-35,000 ילידים החיים בכ-200-250 כפרים ביער הגשם של האמזונס שעל הגבול בין ונצואלה לברזיל. השבט היה מבודד לאורך ההיסטוריה והוא התגלה לראשונה לעולם הצפוני רק בשנת 1654. על אף שהם לא נחשפו לעולם, גם הם נהגו לאנוס את נשותיו ובנותיו של האויב במלחמות, מה שמעיד שהמניעים לתופעה הם ביולוגים ואבולוציוניים. כבר במחקרים אנתרופולוגיים מוקדמים הגברים בשבט מתוארים כחדורי אלימות, אכזריים, ברוטאליים, תוקפניים ומלחמתיים. אתנוגרפיה רבת השפעה של האנתרופולוג נפוליאון שגנון למשל, תיארה את בני השבט כחיים ב-"מצב של לוחמה כרונית". אנתרופולוגים שמתמחים במסורת האקולוגית כמו מרווין האריס, כתבו כי התרבות של האלימות התפתחה בשל מחסור במזון. המחקר "לוחמת יאנומאמי" (Yanomami Warfare) מאת ר. בריאן פרגוסון משנת 1995 למשל, חקר את כל מקרי המלחמה של השבט שתועדו והגיע למסקנה שהגברים היו מעורבים בלחימה אינטנסיבית ובעוד סוגים אחרים של סכסוכים עקובים מדם.
לזכרים בשבט קיימת היסטוריה ארוכה מאוד של התנהגות אלימה. עד מחצית מכלל הזכרים מתים מוות אלים בסכסוכים מתמידים בין הקהילות השכנות על המשאבים המקומיים. לעיתים קרובות העימותים הובילו לנטישת כפריהם, חיפוש כפרים חדשים ופשיטות על שבטים סמוכים. לאחר שהגברים בשבט יאנומאמי פשטו על שטח של שבט סמוך, הם קודם השמידו את הזכרים כולל את הילדים הזכרים. אישה ברזילאית מסטיסית מעורבת למשל, הלנה ואלרו, שנחטפה (כילדה) בשנת 1937, תיארה את הפשיטה שלהם על השבט שלה לאנתרופולוג איטלקי, שפרסם את הביוגרפיה שלה "יאנומה" (Yanoama) בשנת 1965: "הם הרגו כל כך הרבה. בכיתי מפחד ומרחמים אבל לא יכולתי לעשות דבר. הם חטפו את הילדים מאימהותיהם כדי להרוג אותם, בעוד האחרים החזיקו את האימהות בחוזקה בזרועותיהן ובפרקי כף היד שלהן לאחר שהן הועמדו בשורה. כל הנשים בכו. הגברים התחילו להרוג את הילדים. קטנים, גדולים יותר, הם הרגו רבים מהם".
לאחר שהם השמידו את הזכרים, הם אנסו את הנשים כדי לחוות את עונג הניצחון לאחר ניצחונם תוך כדי שהם מכים אותן כדי להפוך אותן לכנועות. לאחר שהם השביעו את תאוותם, הנשים והילדות נלקחו לבקתות שלהם (Shabonos) כדי להעניק אותן לגברים בקהילה השובה. כל גבר נהג לצרוב על גופה של הנקבה שהוענקה לו את המיתוג שלו שמסמל את כוחו ועליונותו באמצעות מקל לוהט, כדי לסמן אותה כרוש שלו. לאחר מכן הם אנסו אותן בשגרה תוך כדי שהם ממשיכים להכות אותו על בסיס קבוע עם אלות, מקלות, מצ'טות ועוד חפצים כהים וחדים, כדי להבטיח שהן תשארנה נאמנות וצייתניות ולחנך אותן שמוטב להן להיאנס על ידם בכניעה מוחלטת.
למטה: נערה משבת היאנומאמי בכפר שלה.
פרק משנה 2.20: כיבוש המבצר ההולנדי בטייוואן (1661-1662)
בעת החדשה המוקדמת, במאה ה-17, חיו תושבים הולנדים במבצר זילנדיה בטאיוואן כאשר מגן עליו צבא התאגיד הקולוניאלי "הודו המזרחית ההולנדית". מושל טייוואן מטעם התאגיד, פרדריק קוייט, הוצב במבצר עם 1,733 איש שמתוכם 905 חיילים וקצינים, 547 אנשים משועבדים, 218 נשים וילדים ו-63 גברים נשואים. הגברים ההולנדים דיכאו את התושבים הילידים האבוריג'ינים בכפרים הסמוכים ובין היתר הורו להם למסור להם בשגרה נשים אבוריג'יניות כדי לאנוס אותן. בדצמבר 1652 האבוריג'ינים פתחו במרד אולם הכוחות ההולנדים שברו את המורדים והצליחו לדכא אותו. בשנת 1662 פרצה מלחמה לאחר ששושלת מינג בסין החליטה יחד עם התושבים האבוריג'ינים לגרש את ההולנדים מטאיוואן. הכוחות הסינים בפיקודו של קוקסינגה פלשו לטאיוואן עם 25,000 חיילים באמצעות 400 "גרוטאות" (ספינות). 6,000 חיילים התקדמו לכיוון המבצר והטילו עליו מצור.
במהלך המצור על מבצר זילנדיה, לקחו הסינים שבויים הולנדים רבים, ביניהם את המיסיונר ההולנדי אנטוניוס המברוק, אשתו ושתיים מבנותיו. שתי בנותיו הנוספות נמצאו עדיין במבצר. המיסיונר נשלח למבצר בדרישה שישכנע את הכוחות להיכנע ואם הוא לא יצליח הוא יוצא להורג עם שובו. אולם עם הגעתו הוא הפציר במפקד לא להיכנע משום שהוא ידע מה יהיה גורלן של אשתו ובנותיו אם הם יובסו. לאחר שובו, ראשו נערף וקוקסינגה הורה על הוצאה המונית להורג של השבויים הגברים, בעיקר על ידי צליבתם ועריפת הראשים שלהם. הם ניקרו להם את עיניהם, כרתו את אפם, אוזניהם וארבע גפיהם, תקעו מסמרים בגופם בעודם בחיים וערפו את ראשיהם. כמו כן הם כרתו את איברי המין של החיילים ההולנדים, דחפו אותם לתוך פיהם כדי לבזות את מותם ושלחו את גופותיהם המרוטשות חזרה למבצר. יחד איתם נהרגו גם מעט נשים וילדים. לאחר כיבוש המבצר, הסינים הותירו את הנשים ההולנדיות בשבי כדי להשתמש בהן כשפחות המין שלהם ואילו את הגברים ההולנדים הם גירשו מטאיוואן.
המפקדים בחרו את הנשים שנראו בעיניהם הכי יפות ואנסו אותן שוב ושוב עד שהם השביעו לגמרי את תאוותם. לאחר מכן הם מכרו אותן לחיילים שלהם כדי שגם הם ייהנו מגופן. ביומן היומי של המבצר ההולנדי נכתב כי: "הטובות ביותר נשמרו לשימוש המפקדים, ולאחר מכן הן נמכרו לחיילים הפשוטים". קוקסינגה בחר בבתו של המיסיונר המברוק שראשו נערף בהוראתו, להיות שפחת המין שלו. לפני שהיא נשבתה היא תוארה על ידי המפקד ההולנדי קיו, כ-"עלמה מתוקה ונעימה מאוד". הוא לקח אותה לביתו והחל לאנוס אותה באורח קבע. בשנת 1684 התקבלו דיווחים כי חלק מהשבויות עדיין בחיים והן מוחזקות כשפחות מין. הן לא שוחררו עד יום מותן. זיכרון גורלן של הנשים נשמר באמצעות ההיסטוריוגרפיה של אותה התקופה ומאז הוזכר במחזות ודיונים רבים. התבוסה הוצגה למשל במחזה של ג'ואן נומש שהתפרסם באירופה וחשף את ההשפלה הגדולה של הגברים ההולנדים מכך שנשותיהם ובנותיהם נאנסו ועוד על ידי גברים שאינם אירופאיים. שם המחזה היה: "אנטוניוס המברוק, או המצור על פורמוזה" (Antonius Hambroek, of de Belegering van Formoza).
פרק משנה 2.21: כיבוש אזור אלתישר בדרום מחוז שינג'יאנג (1678-1680)
בעת החדשה המוקדמת, בין השנים 1678-1680, כוחות חאנת דזונגאר הבודהיסטית הטיבטית בדזונגריה כבשו את אזור אלתישר (כיום נקרא אגן טארים בדרום מחוז שינג'יאנג) והכניעו את ח'אנת ירקנט שהייתה בשליטת ג'ינגיסידים בדרום מחוז שינג'יאנג. הכיבוש שם קץ לעצמאותה של חאנות צ'אגאטאי. לאחר הכיבוש הוטלו מיסים כבדים על האויגורים המוסלמים שהיו מיעוט אתני באזור, מיסים כה כבדים שלא היה ביכולתם לשלם. גובי המיסים נהגו להגיע מדי יום פיזית לבתיהם ולגבות אותם מהם בכוח. הם ציוו בנוסף להעניק להם בכל פעם "יין, בשר, כיבוד ונשים". כאשר סכום המס ששילמו בני משפחה לא היה מספק או כאשר גובי המיסים לא היו מרוצים ממה שהם קיבלו, הם אנסו קבוצתית את נשותיהם, כדי לגבות מהם את גופן כפיצוי ובד בבד להעניש אותם.
פרק משנה 2.22: מלחמות דזונגאר-צ'ינג (1687-1758)
בעת החדשה המוקדמת, שושלת צ'ינג של סין בהנהגת המנצ'ורים שלטה על אזור שינג'יאנג מסוף שנות ה-50 של המאה ה-18, מהשלב האחרון של מלחמות דזונגאר-צ'ינג, לאחר שחאנות דזונגר נכבשה על ידה, ועד נפילת השושלת בשנת 1912. אזור שינג'יאנג הפך למחוז בשנת 1884. פקיד של הממשל הצבאי מונה לשלוט בכל המחוז. בשנת 1765, בנו של פקיד בשושלת, סו-צ'נג והמשרתים ניצלו את היותם של האויגורים מיעוט אתני בממלכה ונהגו באורח קבע במשך חודשים, לאנוס קבוצתית את נשותיהם. כתוצאה מכך פרץ לבסוף מרד נגד השושלת שנבלם. בתגובה למרד, הקיסר הורה לטבוח בכל הגברים האויגורים בעיירת המורדים, ובאשר לנשותיהם ובנותיהם, הוא קבע כי הן תילקחנה בשבי ותיאנסנה באורח קבע על ידי חייליו ופקידיו. לאחר הטבח חיילי ופקידי מנצ'ו החלו לאנוס נשים אויגוריות בשגרה.
בעת החדשה המוקדמת, שושלת צ'ינג של סין בהנהגת המנצ'ורים שלטה על אזור שינג'יאנג מסוף שנות ה-50 של המאה ה-18, מהשלב האחרון של מלחמות דזונגאר-צ'ינג, לאחר שחאנות דזונגר נכבשה על ידה, ועד נפילת השושלת בשנת 1912. אזור שינג'יאנג הפך למחוז בשנת 1884. פקיד של הממשל הצבאי מונה לשלוט בכל המחוז. בשנת 1765, בנו של פקיד בשושלת, סו-צ'נג והמשרתים ניצלו את היותם של האויגורים מיעוט אתני בממלכה ונהגו באורח קבע במשך חודשים, לאנוס קבוצתית את נשותיהם. כתוצאה מכך פרץ לבסוף מרד נגד השושלת שנבלם. בתגובה למרד, הקיסר הורה לטבוח בכל הגברים האויגורים בעיירת המורדים, ובאשר לנשותיהם ובנותיהם, הוא קבע כי הן תילקחנה בשבי ותיאנסנה באורח קבע על ידי חייליו ופקידיו. לאחר הטבח חיילי ופקידי מנצ'ו החלו לאנוס נשים אויגוריות בשגרה.
פרק משנה 2.23: רצח העם הצ'רקסי במלחמה הרוסית-צ'רקסית (משנת 1722-1864)
בעת החדשה המוקדמת, ב-28 ביולי 1722, פרצה המלחמה הרוסית-צ'רקסית בשל סירובה של צ'רקסיה לקבל על עצמה את עליונותה של האימפריה הרוסית. האימפריה הרוסית לא הכירה בצ'רקסיה כאזור עצמאי אלא כאזור רוסי שנתון לכיבוש מורדים, על אף שהאזור מעולם לא היה בשליטה רוסית. גנרלים רוסים אף לא התייחסו לצ'רקסים בשמם האתני אלא קראו להם בשמות גנאי כמו "מטפסי הרים", "שודדים" ו-"חלאות הרים". ב-2 יוני 1864 המלחמה הסתיימה לאחר הבסתו של צבא צ'רקסיה. בעוד המלחמה הייתה בתחילה סכסוך מבודד, ההתפשטות הרוסית לאזור כולו משכה עד מהרה מספר אומות נוספות באזור הקווקז לתוך הסכסוך. ככזו המלחמה נחשבת לעתים קרובות למחצית המערבית של מלחמת הקווקז. הצ'רקסים ניסו להדוף את הרוסים זמן רב יותר מכל יתר עמי באזור הקווקז. בשנת 1861, הצאר הרוסי אלכסנדר השני הכריז בפומבי על המדיניות האימפריאלית שהיא גירוש כל הצ'רקסים ולאחר מכן יישום תוכנית ההטמעה התרבותית "רוסיפיקציה", התנצרות ויישוב מתנחלים קולוניאליים ברחבי הקווקז. רק אחוז קטן מהצ'רקסים שקיבל על עצמו את הרוסיפיקציה והיישוב מחדש בתוך האימפריה הרוסית, לא הושמד.
בעת החדשה המוקדמת, ב-28 ביולי 1722, פרצה המלחמה הרוסית-צ'רקסית בשל סירובה של צ'רקסיה לקבל על עצמה את עליונותה של האימפריה הרוסית. האימפריה הרוסית לא הכירה בצ'רקסיה כאזור עצמאי אלא כאזור רוסי שנתון לכיבוש מורדים, על אף שהאזור מעולם לא היה בשליטה רוסית. גנרלים רוסים אף לא התייחסו לצ'רקסים בשמם האתני אלא קראו להם בשמות גנאי כמו "מטפסי הרים", "שודדים" ו-"חלאות הרים". ב-2 יוני 1864 המלחמה הסתיימה לאחר הבסתו של צבא צ'רקסיה. בעוד המלחמה הייתה בתחילה סכסוך מבודד, ההתפשטות הרוסית לאזור כולו משכה עד מהרה מספר אומות נוספות באזור הקווקז לתוך הסכסוך. ככזו המלחמה נחשבת לעתים קרובות למחצית המערבית של מלחמת הקווקז. הצ'רקסים ניסו להדוף את הרוסים זמן רב יותר מכל יתר עמי באזור הקווקז. בשנת 1861, הצאר הרוסי אלכסנדר השני הכריז בפומבי על המדיניות האימפריאלית שהיא גירוש כל הצ'רקסים ולאחר מכן יישום תוכנית ההטמעה התרבותית "רוסיפיקציה", התנצרות ויישוב מתנחלים קולוניאליים ברחבי הקווקז. רק אחוז קטן מהצ'רקסים שקיבל על עצמו את הרוסיפיקציה והיישוב מחדש בתוך האימפריה הרוסית, לא הושמד.
במהלך המלחמה ולאחריה, האימפריה הרוסית נקטה באסטרטגיה של השמדה המונית ושיטתית של עמים. העמים שיועדו להשמדה היו בעיקר הצ'רקסים המוסלמים אולם גם עמים מוסלמים נוספים באזור הקווקז. האסטרטגיה הביאה לרצח העם הצ'רקסי שבמהלכו הושמדו בין 1,000,000 ל-1,500,000 צ'רקסים במהלך השלבים האחרונים של המלחמה, ועוד 1,500,000 צ'רקסים ניסו להימלט לאימפריה העות'מאנית, בפרט לטורקיה של ימינו ויצרו את הפזורה הצ'רקסית. בסך הכל הושמדו או גורשו 97%-95% מכלל האוכלוסייה. בקרב המוני הנמלטים, כמחצית מהם מתו ממגיפות או רעב על החופים ועל פי הדיווחים גופותיהם נאכלו לאחר מכן על ידי כלבים. אחרים מתו בספינות שטבעו במהלך סערות. מספר היסטוריונים אימפריאליים רוסיים תיעדו את מסע הגירוש וההשמדה של הצ'רקסים במהלך שנות השישים של המאה ה-19. הבירוקרט הרוסי אדולף ברז'ה תיאר את גירוש הצ'רקסים כחיוני ל-"ביטחון הרוסי". ההיסטוריון הצבאי רוסי, רוסטיסלב פאדייב, תיאר את ההשמדה כ-"אחת המשימות החיוניות ביותר בהיסטוריה הרוסית". שיטות ההרג היו אכזריות מאוד. כפרים צ'רקסים נשרפו וכל תושביהם הורעבו באופן שיטתי או נטבחו. הסופר הרוסי שנחשב לאחד מגדולי הסופרים בכל הזמנים, לב טולסטוי, דיווח שחיילים רוסים תקפו את בתי הכפרים בלילות. הדיפלומט הבריטי, ויליאם פאלגרייב, שהיה עד לאירועים, הוסיף כי "הפשע היחיד שלהם היה לא להיות רוסי".
גנרלים רוסים כמו גריגורי זאס ואחרים תיארו את הצ'רקסים כ-"זוהמה תת-אנושית". הם האדירו את הרצח ההמוני של אזרחים צ'רקסים והצדיקו את השימוש בגופם בניסויים מדעיים. במהלך רצח העם הצ'רקסי התחולל אונס המוני של נשים וילדות. הם התירו לחיילים שלהם לאנוס נשים וילדות צ'רקסיות כדי להעניק להם את שכרם ולרומם את רוחם, ובה בעת להביא לביזיו המוחלט של העם הצ'רקסי. זאס תמך במיוחד באונס המוני של ילדות ללא רחמים. הם הציבו רק מגבלה אחת: מותר לאנוס ילדות צ'רקסיות רק מגיל 7, הגיל שבו הן בעיניו כבר בשלות מספיק כדי להיאנס על ידי גברים כמו נשים בוגרות. בנוסף נשים הרות שופדו ובטנן נקרעו כמפגן פומבי לאיסור על העם הצ'רקסי להתרבות יותר. נשים צ'רקסיות רבות נחטפו על ידי קוזאקים רוסים והושאו להם בכפייה כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע בתוך הקהילות שלהם. כתוצאה מכך הן התעברו והולידו להם ילדים. נכון לשנת 2023, לאומנים רוסים באזור הקווקז ממשיכים לחגוג ב-21 במאי מדי שנה את היום שבו החל רצח העם הצ'רקסי כ-"יום הכיבוש הקדוש".
למטה: ציור המציג את הימלטותם של צ'רקסים מהעיירה שלהם כדי לא ליפול לידיהם של הלוחמים הרוסים.
למטה: ציור המציג את הימלטותם של צ'רקסים מהעיירה שלהם כדי לא ליפול לידיהם של הלוחמים הרוסים.
פרק משנה 2.24: המלחמה העות'מאנית ווהאבית (1811-1818)
בעת החדשה המוקדמת, בין השנים 1811-1818, התחוללה המלחמה העות'מאנית/מצרית-ווהאבית (בערבית: الحرب العثمانية-السعودية, בטורקית עות'מאנית: Osmanlı Türkçesi), הידועה גם בשם המלחמה העות'מאנית/מצרית-סעודית, בין האימפריה העות'מאנית לאמירות דירייה למדינה הסעודית הראשונה, וכתוצאה מכך הושמדה האחרונה. במהלך המלחמה התחוללו מעשי טבח רבים. 14,000 בני אדם הושמדו ו-6,000 נפצעו. ההיסטוריון עבד א-רחמן אל-ג'ברתי כתב בספרו "החיבורים המופלאים של ביוגרפיות ואירועים - עג'עיב אלאתאר פי'ל-טאראג'ים וא'ל-אח'באר" (The Marvelous Compositions of Biographies and Events -‘Aja’ib al-athar fi’l-tarajim wa’l-akhbar), כי הכוחות העות'מאניים בזמן המלחמה לכדו נשים וילדות סעודיות ווהאביות רבות כדי להשתמש בהן כשפחות, על אף שגם הן עצמן היו מוסלמיות. הג'יהאדיסט האסלאמיסטי הסעודי נאסיר אל-פחד הזכיר גם הוא את הפיכתן של נשים וילדות סעודיות לשפחותיהן של העות'מאנים בספרו "התוקפת העות'מאנים, המדינה העות'מאנית ועמדת קריאתו של השייח' מוחמד אבן עבד אל-והאב" (The Ottoman State and the Position of the Call of Sheikh Muhammad ibn Abd al-Wahhab on it), שפורסם בשנת 1993.
למטה: ציורו של הצייר הצ'כי-שוויצרי, אוטו פליני. לוחם מוסלמי לאחר ניצחונו בקרב, אוחז בחבל שאליו קשורות שתי נערות, בנותיו של האויב, שאותן הוא לכד אותן כדי שהן תשמשנה עבורו שפחות מין.
בעת החדשה המוקדמת, בין השנים 1811-1818, התחוללה המלחמה העות'מאנית/מצרית-ווהאבית (בערבית: الحرب العثمانية-السعودية, בטורקית עות'מאנית: Osmanlı Türkçesi), הידועה גם בשם המלחמה העות'מאנית/מצרית-סעודית, בין האימפריה העות'מאנית לאמירות דירייה למדינה הסעודית הראשונה, וכתוצאה מכך הושמדה האחרונה. במהלך המלחמה התחוללו מעשי טבח רבים. 14,000 בני אדם הושמדו ו-6,000 נפצעו. ההיסטוריון עבד א-רחמן אל-ג'ברתי כתב בספרו "החיבורים המופלאים של ביוגרפיות ואירועים - עג'עיב אלאתאר פי'ל-טאראג'ים וא'ל-אח'באר" (The Marvelous Compositions of Biographies and Events -‘Aja’ib al-athar fi’l-tarajim wa’l-akhbar), כי הכוחות העות'מאניים בזמן המלחמה לכדו נשים וילדות סעודיות ווהאביות רבות כדי להשתמש בהן כשפחות, על אף שגם הן עצמן היו מוסלמיות. הג'יהאדיסט האסלאמיסטי הסעודי נאסיר אל-פחד הזכיר גם הוא את הפיכתן של נשים וילדות סעודיות לשפחותיהן של העות'מאנים בספרו "התוקפת העות'מאנים, המדינה העות'מאנית ועמדת קריאתו של השייח' מוחמד אבן עבד אל-והאב" (The Ottoman State and the Position of the Call of Sheikh Muhammad ibn Abd al-Wahhab on it), שפורסם בשנת 1993.
למטה: ציורו של הצייר הצ'כי-שוויצרי, אוטו פליני. לוחם מוסלמי לאחר ניצחונו בקרב, אוחז בחבל שאליו קשורות שתי נערות, בנותיו של האויב, שאותן הוא לכד אותן כדי שהן תשמשנה עבורו שפחות מין.
פרק משנה 2.25: מלחמות קומנצ'ה-מקסיקו (1821-1870)
בעת החדשה המוקדמת, בין השנים 1821-1870, התחוללה סדרה של מלחמות בין הקומאנצ'ים באזור קומנצ'ריה למקסיקו. לוחמי קומאנצ'י ובני בריתם קיווה וקיאווה אפאצ'י, ביצעו פשיטות בקנה מידה נרחב על מאות קילומטרים בעומק שטח מקסיקו, טבחו באלפי אנשים ובזזו מאות אלפי בקר וסוסים. הפשיטות הגדולות ביותר שלהם בשטח מקסיקו התרחשו משנת 1840 עד אמצע שנות החמישים של המאה ה-19. ההצלחה שלהם הייתה כתוצאה מהירידה הגדולה ביכולתה הצבאית של מקסיקו בשנים הסוערות לאחר קבלת עצמאותה בשנת 1821, בנוסף לשוק הגדול והצומח בשנים האלו בארצות הברית לסוסים ובקר מקסיקניים שהם נהגו לבזוז במהלך הפשיטות שלהם. במהלך הפשיטות הם חטפו ילדים וילדות רבות. הילדים הזכרים נחטפו כדי להכניס אותם לעבודה בטיפול בעדרי הסוסים שלהם והם לעיתים קרובות חונכו ואומנו להיות גם לוחמים קומאנצ'ים, ואילו הילדות נחטפו כדי להעביד אותן בעבודות בית ולהשתמש במשאב גופן המבוקש להנאה והשבעת תאוותם. הן הושאו בכפייה לגברים קומאנצ'ים לעיתים קרובות, וכל אחת מהן הפכה לאחת מנשותיו של גבר קומאנצ'י.
למטה: ציורו של אנגל דלה ואלה. לוחמים מפוצ'ים רוכבים על סוסים, שבים עם אישה צעירה שהם לכדו, באחת הפשיטות שהם ביצעו בשטחי ספרד, צ'ילה וארגנטינה מהמאה ה-17 עד המאה ה-19.
פרק משנה 2.26: המרד ההודי הגדול (1857-1858)
בעת החדשה המוקדמת, בשנת 1857, פרצה התקוממות גדולה בהודו נגד שלטונה של חברת הודו המזרחית הבריטית שתפקדה כמעצמה ריבונית מטעם הכתר הבריטי. ההודים קראו לה "מלחמת העצמאות הראשונה של הודו", והבריטים קראו לה "המרד הסיפאהי". המרד פרץ ב-10 במאי 1857 על ידי סיפאהים (כינוי ללוחמים ההודים) בקרב חיל המצב בעיר מיראט, 40 מייל צפונית מזרחית לעיר דלהי. המרד התפשט למרידות כולל אזרחיות בעיקר במישור הגנגטי העליון ובמרכז הודו, אך גם צפונית ומזרחית יותר. המרד היווה איום צבאי על הכוח הבריטי באזור. לאחר פרוץ המרד בעיר מיראט, הגיעו המורדים בהמוניהם במהירות לעיר דלהי וכבשו במהירות שטחים נרחבים במחוזות הצפון-מערביים ובמחוז אווד. התקבלו דיווחים כי נשים וילדות בריטיות נאנסו על ידי לוחמים הודים, בפרט לאחר שאזרחים בריטים נפלו לידיים שלהם לאחר שהטילו עליהם מצורים, כמו למשל לאחר המצור על העיר קאנפור. היומן הבריטי "טיימס" (The Times) למשל דיווח על תקרית שבה 48 ילדות בריטיות כבנות 10 נאנסו על ידי הלוחמים ההודים בעיר דלהי.
התגובה הגיעה במהירות ובעזרת תגבורת, העיר קאנפור נכבשה מחדש עד אמצע יולי 1857 והעיר דלהי עד סוף ספטמבר. בהמשך דוכא המרד בערים ג'האנסי, לאקנאו ובפרט באזור הכפרי במחוז אווד. ב-20 ביוני 1858 המרד נבלם עם תבוסת המורדים בעיר גוואליור. אכזריות רבה הופגנה משני הצדדים ותומכיהם כולל כלפי נשים וילדים והשמדת כפרים וערים שלמים כמו הערים דלהי ולאקנאו בלחימה ובפעולות תגמול בריטיות. לאחר שהעיירות והערים נכבשו מחדש מידי הלוחמים ההודים, נשים הודיות רבות נאנסו לעיתים קרובות על ידי החיילים הבריטים כדי להעניש את בני משפחותיהן ואת העם ההודי על המרד ובה בעת ליהנות מהניצחון עליהם. רוב העיתונות הבריטית והעם הבריטי שדגלו באפס רחמים מכל סוג שהוא כלפי האוכלוסייה ההודית, תמכו באינוס הנשים שלהן כפעולות תגמול.
למטה: ציורו של ג'וזף נואל פטון המכונה "In Memoriam". סצנה מהטבח בעיר קאנפור לפני שהגיעה ההצלה. לוחמים הודים נכנסים לחדרון שבו ניסו להסתתר נשים וילדים. כל הנשים והילדים בתמונה הושמדו.
פרק משנה 2.27: המלחמה העות'מאנית רוסית (1877-1878)
בעת החדשה המוקדמת, בין השנים 1877-1878, התחוללה המלחמה הטורקית-רוסית בין האימפריה העות'מאנית לקואליציה בראשות האימפריה הרוסית שכללה את בולגריה, רומניה, סרביה ומונטנגרו בבלקן ובקווקז. מקורה הייתה בלאומיות הבלקנית שהתהווה במאה ה-19. כמו כן המטרות הרוסיות היו גם השבת האבדות הטריטוריאליות שנגרמו במהלך מלחמת קרים בשנים 1853-1856, התבססות מחודשת בים השחור ותמיכה בתנועה הפוליטית שניסתה לשחרר את מדינות הבלקן מהאימפריה העות'מאנית. הקואליציה בראשות רוסיה ניצחה במלחמה ודחקה את העות'מאנים לאחור עד שערי קונסטנטינופול. כתוצאה מכך הצליחה רוסיה לתבוע את המחוזות קארס ובתומי בקווקז וסיפחה את אזור בוג'אק. לצד מעשי הטבח האכזריים מאוד, התחולל גם אונס המוני של נשים וילדות. חיילים רוסים אנסו ילדות צ'רקסיות רבות. הם נהגו להיכנס למחנות הפליטים הצ'רקסים שהוקמו בבלקן העות'מאני כדי ללכוד ילדות ולאנוס אותן. מהצד השני גם לוחמים צ'רקסים בצבא העות'מאני נהגו לאנוס נשים בולגריות לפני שהם רצחו אותן. ילדות צ'רקסיות רבות נמכרו על ידי קרובי משפחותיהן לגברים טורקים והן הוכנסו בכפייה להרמונים (אזורים שיועדו למגורי נשים), כדי שהן תיאנסנה שם על ידי גבר אחד בלבד, גבר טורקי, ולא קבוצתית שוב ושוב על ידי לוחמיו של האויב.
בעת החדשה המוקדמת, בין השנים 1877-1878, התחוללה המלחמה הטורקית-רוסית בין האימפריה העות'מאנית לקואליציה בראשות האימפריה הרוסית שכללה את בולגריה, רומניה, סרביה ומונטנגרו בבלקן ובקווקז. מקורה הייתה בלאומיות הבלקנית שהתהווה במאה ה-19. כמו כן המטרות הרוסיות היו גם השבת האבדות הטריטוריאליות שנגרמו במהלך מלחמת קרים בשנים 1853-1856, התבססות מחודשת בים השחור ותמיכה בתנועה הפוליטית שניסתה לשחרר את מדינות הבלקן מהאימפריה העות'מאנית. הקואליציה בראשות רוסיה ניצחה במלחמה ודחקה את העות'מאנים לאחור עד שערי קונסטנטינופול. כתוצאה מכך הצליחה רוסיה לתבוע את המחוזות קארס ובתומי בקווקז וסיפחה את אזור בוג'אק. לצד מעשי הטבח האכזריים מאוד, התחולל גם אונס המוני של נשים וילדות. חיילים רוסים אנסו ילדות צ'רקסיות רבות. הם נהגו להיכנס למחנות הפליטים הצ'רקסים שהוקמו בבלקן העות'מאני כדי ללכוד ילדות ולאנוס אותן. מהצד השני גם לוחמים צ'רקסים בצבא העות'מאני נהגו לאנוס נשים בולגריות לפני שהם רצחו אותן. ילדות צ'רקסיות רבות נמכרו על ידי קרובי משפחותיהן לגברים טורקים והן הוכנסו בכפייה להרמונים (אזורים שיועדו למגורי נשים), כדי שהן תיאנסנה שם על ידי גבר אחד בלבד, גבר טורקי, ולא קבוצתית שוב ושוב על ידי לוחמיו של האויב.
הכנסייה הבולגרית-אורתודוקסית "סווטה נדליה" בעלת מבנה חזק יותר הייתה השומר האחרון של תושבי העיירה. רבים מהם ניסו להסתתר בה כדי שהיא תגן עליהם מפני האש. לאחר הטבח בעיירה, הלוחמים הגיעו אליה. הם חפרו בורות לתוך גדר החצר והתחילו לירות בכולם. בבוקר ה-15 במאי הלוחמים השתלטו על החצר והתקדמו אל דלת הכנסייה אולם הם לא הצליחו להיכנס משום שהדלת נסגרה מבפנים. הם ירו ללא הרף לעבר תושבי הכפר כדי לגרום להם להיכנע. חלק מהלוחמים ניסו ללא הצלחה להיכנס לכנסייה מהגג אולם הם הצליחו לירות בחלק מהאנשים בתוכה. לא היו מים בכנסייה ועל כן התושבים שנלכדו בתוכה נאלצו לשתות את שמן המנורות ואת דם המתים שלהם. הם ניסו נואשות לחפור ברצפה בידיים חשופות כדי למצוא מים תת קרקעיים. ביום השלישי נאלצו הניצולים לצאת החוצה לאחר שהם הבינו שגורלם נחרץ. כאשר הם פתחו את דלתות הכנסייה, הם מצאו את אגה מחכה להם. התרחש שם טבח חסר רחמים.
למטה: ציורו של הצייר קונסטנטין מקובסקי משנת 1877, "הקדושות הבולגריות", המתאר את אינוסן של נשים בולגריות על ידי כוחות עות'מאנים במהלך מרד אפריל בשנת 1876. בציור חיילים עות'מאנים לוכדים אישה בולגריה כדי לאנוס אותה, כאשר מתחתיהם מוטלת גופתה של אישה אחרת שכבר נאנסה על ידם ולאחר מכן נרצחה.
לאחר הטבח בכנסייה, אגה הורה לכל תושבי הכפר שנותרו בחיים ועדיין הסתתרו לצאת החוצה, ואמר שזה כדי להכין רשימה של ההרוגים והאלמנות. הניצולים יצאו החוצה ונאספו משום שהם ידעו שמי שלא יציית יוצא להורג. הלוחמים חילקו אותם לשתי קבוצות, נשים וגברים. לאחר מכן המפקד הורה לנשים לעמוד מאחור וטבח בכל 300 הגברים. נשים שהעזו לפצות פה כנגד הטבח של הגברים, קודם נאנסו על ידי הלוחמים ולאחר מכן גם הן הוצאו להורג. באותו היום נטבחו עוד 300 בני אדם על גשר העץ שליד בית הספר. הלוחמים תחילה כרתו את זרועותיהם, לאחר מכן את האוזניים שלהם, את האף, הכתפיים, ורק לאחר מכן הם רצחו אותם. הגופות הנרקבות הרבות שהיו מוטלות על הארץ בכל עבר הסריחו את כל העיירה.
לפי עד הראייה הראשון העיירה, הדיפלומט האמריקני יוג'ין שוילר, מספר הקורבנות עמד על כ-5,000 מתוך אוכלוסייה של 8,000 איש שמנתה 900 בתי אב. הדוח העריך כי המספר הכולל של הקורבנות היה מינימום 15,000. שוילר הדגיש יותר מכל את הרמה הקיצונית של האכזריות שהופגנה. הוא כתב: "מכל צד היו עצמות אדם, גולגולות, צלעות ואפילו שלדים שלמים, ראשים של ילדות עם שיער ארוך שעדיין מעוטר בצמות, עצמות של ילדים ושלדים עדיין עטופים בבגדים. כאן היה בית שרצפתו הייתה לבנה עם אפר ועצמות חרוכות של 30 איש שנשרפו שם בעודם בחיים. שם חור מלוכלך מלא בגופות מתפרקות. כאן סכר טחנה מלא בגופות נפוחות. כאן בית הספר שבו 200 נשים וילדים מצאו מקלט ונשרפו בעודם בחיים. כאן הכנסייה וחצר הכנסייה, היכן שעדיין ניתן לראות 1,000 גופות רקובות למחצה מוטלות בערימה בגובה של כמה מטרים, זרועות, רגליים וראשים בולטים מהאבנים ומרעילים את כל האוויר. אחמד אגא שפיקד על הטבח, עוטר והועלה לדרגת יוז-באשי".
העיתונאי מקגאהן תיאר את מה שראה: "לא נשאר גג, לא קיר שלם עומד. הכול היה גוש של חורבות. הבטנו בערימת הגולגולות והשלדים שלפנינו ושמנו לב שכולם קטנים וכולם בבגדי נשים. כולן היו נשים ונערות. מהאוכף שלי ספרתי כמאה גולגולות, לא כולל אלה שהיו חבויות מתחת לאחרים בערימה ולא אלו שהיו פזורות רחוק לאורך השדות. הגולגולות היו כמעט כולן מופרדות משאר העצמות. השלדים היו כמעט כולם חסרי ראש. כל הנשים האלו הראש שלהן נערף ונראה שההליך היה כדלקמן: הם היו תופסים אישה, מפשיטים אותה עד התחתונים, מניחים בצד פריטי לבוש שלה שהם בעלי ערך, כולל הקישוטים והתכשיטים שהיו לה, ואז כמה שיותר מהם אנסו אותה, כל מי שרצה, כאשר האחרון הורג אותה. הבטנו לתוך הכנסייה שהושחרה משריפת העץ. מספר עצום של גופות נשרפו שם והשרידים המפוחמים והמושחרים היו במצב של ריקבון מפחיד מכדי להסתכל. הסתובבנו במקום וראינו את אותו הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב מאה פעמים. שלדים של גברים עם הבגדים והבשר עדיין תלויים ונרקבים יחדיו. גולגולות של נשים עם שיער שנגרר באבק. עצמות של ילדים ותינוקות בכל מקום. כאן מראים לנו בית שבו נשרפו 20 איש בעודם חיים. שם עוד תריסר נערות שמצאו מקלט ונטבחו עד האחרונה, כפי שהעידו עצמותיהן. בכל מקום זוועות על גבי זוועות".
למטה: ציורו של אנטוני פיוטרובסקי. טבח באטאק (1889).
למטה: ציורו של אנטוני פיוטרובסקי. טבח באטאק (1889).
פרק משנה 2.28: מלחמת קאנודוס בדרום אמריקה (1895-1898)
בעת החדשה המוקדמת, בין השנים 1895-1898, התחוללה "מלחמת קנודוס" (בפורטוגזית: Guerra de Canudos, בהגייה פורטוגזית: ɡɛʁɐ dʒi kɐnudus). המלחמה הייתה לא שוויונית בין הרפובליקה הברזילאית הישנה שהוכרזה לאחרונה לבין כ-30,000 תושבי קהילת מורדים, תושבי כפר קאנודוס בצפון מזרח מדינת באהיה בברזיל. היא מסמנת את מלחמת האזרחים הקטלנית ביותר בתולדות ברזיל שהסתיימה בזוועות המוניות. המלחמה פרצה לאחר הפלת המלוכה בשנת 1889. הסכסוך החל מפולחן מילנארי בראשותו של אנטוניו מסיאל שמשך תשומת לב משנת 1874 לערך, באמצעות הטפת ישועה רוחנית לאוכלוסייה הענייה באזור סרטאו, אזור שסבל מבצורת קשות. מסיאל וחסידיו נלחמו ברשויות המקומיות לאחר שהקימו את הכפר קנודוס. עד מהרה המצב הסלים, כאשר ממשלת באהיה ביקשה סיוע מהממשלה הפדרלית ששלחה כוחות צבאיים נגד היישוב. העיתונות תיארה את מסיאל וחסידיו כ-"מלוכים" והשלטונות ראו בהתנחלות איום על הרפובליקה הברזילאית שעדיין הייתה בתהליך של התאחדות. שמועות נפוצו כי תושבי קאנודוס מתכננים להדיח את הממשלה הרפובליקנית החדשה ולהשיב את המלוכה.
בעת החדשה המוקדמת, בין השנים 1895-1898, התחוללה "מלחמת קנודוס" (בפורטוגזית: Guerra de Canudos, בהגייה פורטוגזית: ɡɛʁɐ dʒi kɐnudus). המלחמה הייתה לא שוויונית בין הרפובליקה הברזילאית הישנה שהוכרזה לאחרונה לבין כ-30,000 תושבי קהילת מורדים, תושבי כפר קאנודוס בצפון מזרח מדינת באהיה בברזיל. היא מסמנת את מלחמת האזרחים הקטלנית ביותר בתולדות ברזיל שהסתיימה בזוועות המוניות. המלחמה פרצה לאחר הפלת המלוכה בשנת 1889. הסכסוך החל מפולחן מילנארי בראשותו של אנטוניו מסיאל שמשך תשומת לב משנת 1874 לערך, באמצעות הטפת ישועה רוחנית לאוכלוסייה הענייה באזור סרטאו, אזור שסבל מבצורת קשות. מסיאל וחסידיו נלחמו ברשויות המקומיות לאחר שהקימו את הכפר קנודוס. עד מהרה המצב הסלים, כאשר ממשלת באהיה ביקשה סיוע מהממשלה הפדרלית ששלחה כוחות צבאיים נגד היישוב. העיתונות תיארה את מסיאל וחסידיו כ-"מלוכים" והשלטונות ראו בהתנחלות איום על הרפובליקה הברזילאית שעדיין הייתה בתהליך של התאחדות. שמועות נפוצו כי תושבי קאנודוס מתכננים להדיח את הממשלה הרפובליקנית החדשה ולהשיב את המלוכה.
המורדים היו כה נחושים והפעילו אסטרטגיות כה ערמומיות עד שנדרשו ארבע מערכות צבאיות כדי להביס אותם. על אף שחיילי הממשלה הפעילו נשק מודרני נגד הלוחמים החמושים והמאורגנים בצורה גרועה, שלושת הניסיונות הראשונים נכשלו ואף הביאו למותו של קולונל מוריירה סזאר, מה שפגע בתדמיתה של הממשלה והטיל אימה על התושבים הברזילאים. באוקטובר 1897 הסכסוך הגיע לסיומו האכזרי כאשר חלק גדול מהצבא הברזילאי, כוח אדיר בראשותו של הגנרל ארתור אוסקר, נפרס באזור כדי להפציץ ולהכריע את היישוב, להרוס אותו ולהשמיד כמעט את כל תושביו. הגברים נרצחו וגופותיהם רוטשו ובותרו לחתיכות קטנות מול נשותיהם וילדיהם. לאחר הטבח נותרו בחיים 150 ניצולים בלבד. הנשים הצעירות וטובות המראה מביניהן הועברו לעורף והוכנסו בכפייה לבתי בושת בעיר סלבדור כדי להשתמש בהן כפרוצות, ובאמצעות כך להפיק ממשאב גופן רווחים, ובה בעת לאפשר לגברים הברזילאים לאנוס אותן באופן מאורגן בתוך הקהילות שלהם.
למטה: הנשים והילדים ששרדו ונלכדו. התמונה צולמה על ידי צבא ברזיל כדי לתעד את ניצחונו ולהציג הנשים והילדים שנותרו מקרב קהילת המורדים כמובסים. הנשים הצעירות וטובות המראה מביניהן הועברו לבתי בושת בברזיל בעיר סלבדור.
למטה: הנשים והילדים ששרדו ונלכדו. התמונה צולמה על ידי צבא ברזיל כדי לתעד את ניצחונו ולהציג הנשים והילדים שנותרו מקרב קהילת המורדים כמובסים. הנשים הצעירות וטובות המראה מביניהן הועברו לבתי בושת בברזיל בעיר סלבדור.
פרק משנה 2.29: מרד הבוקסרים בסין (1899-1901)
בעת החדשה המוקדמת, בין השנים 1899-1901, לקראת סוף שושלת צ'ינג, פרץ מרד הבוקסרים שהיה מרד אנטי זרים, אנטי קולוניאלי ואנטי נוצרי בסין. המורדים כונו "בוקסרים" (באנגלית: Boxers) משום שרבים מהם תרגלו אומנויות לחימה סיניות שכונו בזמנו "אגרוף סיני". לאחר מלחמת סין-יפן הראשונה בשנת 1985, חששו הכפריים בצפון סין מהתרחבות של תחומי ההשפעה של הזרים והתרעמו מהרחבת הזכויות למיסיונרים נוצרים. משנת 1899 הם החלו להפעיל אלימות ברחבי מחוז שאנדונג ומישור צפון סין כנגד הזרים. המורדים בנוסף תקפו ורצחו מיסיונרים נוצרים ומיסיונרים סינים והחריבו רכוש זר כמו למשל מסילות ברזל. ביוני 1900 האירועים הגיעו לשיאם כאשר המורדים משוכנעים שהם בלתי פגיעים לנשק זר, התכנסו בבייג'ינג עם הסיסמה: "תמכו בממשלת צ'ינג והשמידו את הזרים". דיפלומטים, מיסיונרים, חיילים ונוצרים נבהלו ונמלטו לרובע הנציגויות הדיפלומטיות.
בעת החדשה המוקדמת, בין השנים 1899-1901, לקראת סוף שושלת צ'ינג, פרץ מרד הבוקסרים שהיה מרד אנטי זרים, אנטי קולוניאלי ואנטי נוצרי בסין. המורדים כונו "בוקסרים" (באנגלית: Boxers) משום שרבים מהם תרגלו אומנויות לחימה סיניות שכונו בזמנו "אגרוף סיני". לאחר מלחמת סין-יפן הראשונה בשנת 1985, חששו הכפריים בצפון סין מהתרחבות של תחומי ההשפעה של הזרים והתרעמו מהרחבת הזכויות למיסיונרים נוצרים. משנת 1899 הם החלו להפעיל אלימות ברחבי מחוז שאנדונג ומישור צפון סין כנגד הזרים. המורדים בנוסף תקפו ורצחו מיסיונרים נוצרים ומיסיונרים סינים והחריבו רכוש זר כמו למשל מסילות ברזל. ביוני 1900 האירועים הגיעו לשיאם כאשר המורדים משוכנעים שהם בלתי פגיעים לנשק זר, התכנסו בבייג'ינג עם הסיסמה: "תמכו בממשלת צ'ינג והשמידו את הזרים". דיפלומטים, מיסיונרים, חיילים ונוצרים נבהלו ונמלטו לרובע הנציגויות הדיפלומטיות.
במהלך שהותם של הכוחות האירופיים והאמריקאים בעיר בייג'ינג, הם אנסו נשים וילדות סיניות רבות, בעיקר מנצ'וריות ומונגוליות שהתגוררו באזור. במקרים רבים החיילים הנרגשים של בעלות הברית אנסו את הקורבנות שלהם באכזריות כה רבה, שנמצאו גופות מרוטשות של נשים סיניות רבות שנאנסו על ידם למוות. המיסיונרית הנוצרית אמריקאית בסין, לואלה מינר, כתבה כי החיילים הרוסים והצרפתים אנסו את הקורבנות שלהם באכזריות מבעיתה במיוחד. המפקד הצרפתי התיר לחייליו לאנוס אותן וקבע כי האינוס שלהן הוא מפגן ראווה ל-"גבורתם של החיילים הצרפתים". חיילים גרמנים ואיטלקים נהגו לאנוס את הנשים והילדות הסיניות לפני שהם שרפו את הכפרים שלהן. חיילים גרמנים נהגו לאחר שהם אנסו את הקורבנות שלהם ולא היה להם עוד צורך בגופן, להשליך אותן לתוך בארות אל מותן. מפקד משחתת הבריטית Fame, רוג'ר קיז, שליווה את הכוח הצבאי הרב-לאומי גאסל, ציין כי היפנים הביאו עימם "נשות גדוד" משלהם (כינוי לנקבות שמובאות לחזית כפרוצות עבור החיילים לצורך העלאת המורל שלהם), אולם רבים מהם אנסו גם נשים וילדות סיניות. אלפי נשים ונערות התאבדו כדי להימלט מגורלן האכזר והבלתי נמנע, להיאנס בברוטליות על ידי החיילים הרוסים והיפנים הפראיים, לאחר שהן תיפולנה לידיהם.
למטה: הוצאה להורג נפוצה של המורדים באמצעות "מגדלי חנק". האבנים מתחת הוצאו לאט כדי לגרום למוות איטי.
בנוסף החיילים צדו באופן ממוקד את נשותיהם ובנותיהם של הגברים הסינים שכיהנו בתפקידים רמים כדי להעניש אותם באופן אישי. כך הוענש למשל המנצ'ורי באנרמן יולו (裕禄) מהשבט Hitara שכיהן כמשנה למלך של מחוז גִ'י (מחוז שנקרא היום חביי). על אף שיולו היה ביחסים טובים עם הפולשים והיה אדם שתמיד ביקש ליצור רשמים טובים ובשל כך אף הציע לו הקונסול הבריטי במחוז טיינג'ין, מקלט על סיפונה אחת מספינות "הוד מלכותה" בשל נאמנותו לבריטים, הוא לא חמק מעונשו לאחר מותו. הוא נהרג בקרב על העיר יאנגקון. לאחר שהעיר בייג'ינג נפלה, חיילי בעלות הברית העבירו את כל שבע בנותיו לאחוזה "ארמון השמיים" בעיר בייג'ינג ואנסו אותן קבוצתית שוב ושוב, כל חייל בתורו. לאחר מכן הן הועברו לאינוס מאורגן באחד מ-"בתי האינוס", כדי שהן תרוממנה באורח קבע את רוחם של החיילים ותעלנה את המורל שלהם.
זה גם היה עונשו של צ'ונגצ'י ( 崇绮), אציל משבט אלוט המונגולי ומלומד שהיה בעל מעמד גבוה בחצר המנצ'ורית הקיסרית. הוא היה גם חותנו של הקיסר הקודם. אשתו ואחת מבנותיו, בדומה לבנותיו של יולו, נלקחו על ידי החיילים הפולשים לאתר "מקדש השמיים" ושם עשרות חיילי ברית שמונה המדינות אנסו אותן קבוצתית ובברוטליות שוב ושוב במהלך כל כיבושה של העיר, כל אחד בתורו. רק לאחר נסיגתם מהעיר בייג'ינג, האם ובתה שוחררו לביתן. הן לא יכלו לשאת את הביזוי המוחלט שהן עברו והן תלו את עצמן מהקורות. ב-26 באוגוסט 1900 גם צ'ונגצ'י עצמו שלא יכול היה לשאת את הביזוי, תלה את עצמו. בנו ועוד בני משפחה גם התאבדו זמן קצר לאחר מכן.
למטה: נשים וילדים ניצולי מלחמה.
פרק משנה 2.30: רצח העם ההררו והנאמה (1904-1908)
בעת החדשה המוקדמת, ההררוים בדרום מערב אפריקה (כיום מדינת נמיביה) חיו תחת השלטון הקולוניאלי הגרמני. גברים גרמנים נהגו לאנוס את הנשים והילדות הררויות באורח קבע. הרישומים מראים כי המנהיגים ההררוים התלוננו על כך שוב ושוב אולם אף מקרה לא הגיע לבתי המשפט הקולוניאליים משום שהגרמנים ראו בכך התנהגות טבעית של גברים שאינה מצדיקה העמדה לדין. בינואר 1904 החליטו ההררוים למרוד נגד השלטון. האימפריה הגרמנית שראתה בהם גזעים נחותים החליטה בתגובה להשמיד אותם. בשלב הראשון במסע ההשמדה, באוגוסט, לאחר שההררוים הובסו בקרב ווטרברג, הם גורשו ממדבר נמיב על ידי כוחות גרמנים בפיקודו של הגנרל הגרמני לוטאר פון טרוטה, כדי להביא למוות נרחב וקולקטיבי שלהם מרעב והתייבשות, ואכן רובם מתו מהתייבשות. באוקטובר הנאמים ניסו גם למרוד וגורלם היה דומה. הגנרל פון טרוטה נבחר לפקד על ההשמדה. הוא כתב במכתב צמא הדם שלו לפני השמדתם של ההררוים: "אני מאמין שצריך להשמיד את העם הזה. זה יהיה אפשרי אם בורות המים מהעיר גרוטפונטיין ועד העיר גובאביס ייכבשו. התנועה המתמדת של חיילינו תאפשר לנו למצוא את הקבוצות הקטנות של העם הזה שנעו לאחור ולהשמיד אותם בהדרגה". טרוטה קבע כי אין להשאיר גם את הנשים והילדים בחיים מכיוון שאלו "ידביקו את החיילים הגרמנים במחלותיהם".
בעת החדשה המוקדמת, ההררוים בדרום מערב אפריקה (כיום מדינת נמיביה) חיו תחת השלטון הקולוניאלי הגרמני. גברים גרמנים נהגו לאנוס את הנשים והילדות הררויות באורח קבע. הרישומים מראים כי המנהיגים ההררוים התלוננו על כך שוב ושוב אולם אף מקרה לא הגיע לבתי המשפט הקולוניאליים משום שהגרמנים ראו בכך התנהגות טבעית של גברים שאינה מצדיקה העמדה לדין. בינואר 1904 החליטו ההררוים למרוד נגד השלטון. האימפריה הגרמנית שראתה בהם גזעים נחותים החליטה בתגובה להשמיד אותם. בשלב הראשון במסע ההשמדה, באוגוסט, לאחר שההררוים הובסו בקרב ווטרברג, הם גורשו ממדבר נמיב על ידי כוחות גרמנים בפיקודו של הגנרל הגרמני לוטאר פון טרוטה, כדי להביא למוות נרחב וקולקטיבי שלהם מרעב והתייבשות, ואכן רובם מתו מהתייבשות. באוקטובר הנאמים ניסו גם למרוד וגורלם היה דומה. הגנרל פון טרוטה נבחר לפקד על ההשמדה. הוא כתב במכתב צמא הדם שלו לפני השמדתם של ההררוים: "אני מאמין שצריך להשמיד את העם הזה. זה יהיה אפשרי אם בורות המים מהעיר גרוטפונטיין ועד העיר גובאביס ייכבשו. התנועה המתמדת של חיילינו תאפשר לנו למצוא את הקבוצות הקטנות של העם הזה שנעו לאחור ולהשמיד אותם בהדרגה". טרוטה קבע כי אין להשאיר גם את הנשים והילדים בחיים מכיוון שאלו "ידביקו את החיילים הגרמנים במחלותיהם".
פקודות חדשות בסוף 1904 אפשרו לכלוא שבויים כדי שחברות פרטיות ישתמשו בהם כעבדים או ינצלו אותם כשפני ניסיונות אנושיים בניסויים רפואיים. אלפי ההררוים ונאמים אחרים נכלאו במחנות הריכוז האלו, שם רובם מתו ממחלות, התעללות ותשישות. אחד המחנות כונה "אי הכרישים" ו-"אי המוות". נשים רבות במחנה הריכוז הזה נאנסו בשגרה על ידי החיילים. לא היה אכפת לחיילים שהן סובלות מתת-זונה חמורה. ב-2 באוקטובר, טרוטה הצהיר: "אני, הגנרל הגדול של החיילים הגרמנים. אני מכריז כי מי שימסור לי את אחד מהראשים שלהם יקבל 1,000 מארק. כל הררו שנמצא בתוך גבול גרמניה, עם או בלי אקדח או בקר, יוצא להורג. אני לא אחוס על נשים או ילדים". המטה הכללי הגרמני היה מודע לזוועות שהתרחשו. הפרסום הרשמי שלו בשם "דר קאמפף" (Der Kampf), ציין כי: "המפעל הנועז הזה מציג באור המבריק ביותר את האנרגיה האכזרית של הפיקוד הגרמני במרדף אחר אויבם המוכה. לא נחסכו כאבים, לא נחסכו קורבנות בחיסול השרידים האחרונים של התנגדות האויב. כמו חיה פצועה האויב נרדף מבור מים אחד למשנהו, עד שלבסוף הוא הפך לקורבן של סביבתו. אזור אומהקה הצחיח (המדבר) נועד להשלים את מה שהצבא הגרמני התחיל, השמדת העם ההררו". בין 24,000 ל-100,000 הררוים ו-10,000 נאמים הושמדו.
למטה: אישה צעירה כלואה במחנה הריכוז איי הכרישים.
פרק משנה 2.31: מהפכת שינהאי (1911-1912)
בעת החדשה המוקדמת, בשנת 1911, פרצה מהפכת שינהאי המכונה גם "המהפכה של 1911" ו-"מהפכת הסינהאי", שהובילה להתמוטטותה וסיומה של שושלת צ'ינג האימפריאלית המלוכנית האחרונה בסין, לאחר 2,132 שנות שלטון ומתוכם 276 שנות שלטון בהנהגת המנצ'ורים, ולהקמתה של הרפובליקה הסינית ותחילתו של עידן ממשלת בייאנג. המהפכה הייתה שיאו של עשור רווי בתסיסות ומרידות. מספר פלגים, כולל קבוצות מחתרת, מהפכנים בגלות ופעילים ברחבי המדינה, התלבטו כיצד או האם להפיל את שושלת צ'ינג. ב-10 באוקטובר 1911 הייתה נקודת המפנה עם ההתקוממות במחוז ווצ'אנג, מרד מזוין בין חברי הצבא החדש. מרידות דומות פרצו לאחר מכן באופן ספונטני ברחבי המדינה, והמורדים בכל מחוזות המדינה התנערו משושלת צ'ינג. החווים במחוז שאאנשי, קבוצה אתנית מוסלמית, תמכו גם הם במרד.
מעשי טבח רבים התחוללו במהלך המרד. אחד מהם התחולל בעיר שיאן במחוז שאאנשי. הרובע שבו התגוררו המנצ'ורים, בני השבט של השושלת, היה ממוקם בחלקה הצפון-מזרחי של העיר והיה מוקף חומה, ואילו הרובע החווי היה ממוקם בחלקה הצפון-מערבי של העיר אולם לא היו חומות המפרידות בינו לבין האזורים שבהם התגוררו האנים הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בסין, בדרומה של העיר. בעיר הוצב חיל המצב הגדול ביותר של המנצ'ורים לפני שהם הושמדו. ב-22 באוקטובר 1911, תנועת ההתנגדות הטונגמנגהיי (ליגה יונייטד) במחוז שאאנשי, בראשותם של ג'ינג דינגצ'נג (景定成), צ'יאן דינג (錢鼎), ג'ינג וומו (井勿幕) ונוספים, יחד עם תנועת התנגדות המחתרתית ג'לאוהוי, פתחו במרד ותקפו את העיר. הם הובלו על ידי תלמידי האקדמיה הצבאית שהתגברו על השומרים בשערי העיר. לאחר שהכוחות נכנסו לעיר, הם סגרו את השערים כדי שהתושבים המנצ'ורים לא יוכלו להימלט ואבטחו את ארסנל הנשק. לאחר לחימה של יומיים הם כבשו את העיר. ב-24 באוקטובר, לאחר נפילת רובע מנצ'ו בעיר, המורדים ראשית טבחו בכל המנצ'ורים שהסתתרו במקדש שלהם ולאחר מכן הסתערו על כל הרובע והחלו לשחוט ללא אבחנה את כל התושבים המנצ'ורים במשך שלושה ימים, כולל נשים, ילדים וילדות. החווים המוסלמים שהתגוררו בעיר וכונו "מוחמדנים" (כינוי לחסידיו של מוחמד) הצטרפו לתוקפים והשתתפו גם הם בטבח שלהם.
תושבים מנצ'ורים רבים כולל רבים מהמגנים, התאבדו על ידי לקיחת מנת יתר של אופיום וקפיצה לתוך בארות, כמו למשל הגנרל צ'ינג וונרוי (文瑞) שהשליך את עצמו לתוך באר. התוקפים שידעו שהמנצ'ורים אחסנו אבק שריפה בבתיהם, העלו אותם באש, מה שהביא להתפוצצויות והרג של כל מי שהסתתר בהם. לאחר שלושה ימים הכוחות החליטו לא לשחוט עוד נקבות אלא רק גברים וילדים זכרים, כדי שניתן יהיה בהמשך להשתמש במשאב גופן המבוקש. כ-20,000 מנצ'ורים הושמדו רק בטבח הזה. מיסיונר בריטי שהיה עד לטבח העיד כי "זקנים וצעירים, גברים, נשים, ילדים כאחד, נטבחו כולם. בתים נשדדו ולאחר מכן נשרפו. המהפכנים, מוגנים במעקה של החומה, הפעילו אש כבדה, בלתי פוסקת וחסרת רחמים לתוך העיר. אלו שניסו להימלט משם לתוך העיר הסינית הושמדו מכיוון השערים". רק מספר גברים מנצ'ורים עשירים בודדים שנפדו שרדו. לאחר הניצחון, נקבות מנצ'וריות צעירות רבות ששרדו חולקו בין המורדים כדי ליהנות מניצחונם ולהביא לביזוי מוחלט של הקבוצה האתנית. ילדות ונערות הוענקו לגברים אנים עשירים והפכו לשפחות שלהם. נשים צעירות רבות אחרות הושאו בכפייה לחיילים אנים עניים כדי שלאחר המהפכה הם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע במשך כל חייהן על פי הדין והמסורת המקובלים בתוך הקהילות שלהם. ילדות ונערות צעירות אחרות, היפות, הומרו לאסלאם והושאו בכפייה לגברים חווים.
פרק משנה 2.32: רצח העם הארמני (1915-1918)
הארמנים שחיו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית בטורקיה ובאזורים הסמוכים היו חסרי מעמד לחלוטין בשל היותם לא מוסלמים. במערכת המשפט לא הייתה להם כל פנייה ועדותיהם נמחקו או קיבלו ערך מועט. טורקים וכורדים לא רק שיכלו לשדוד את רכושם אלא הם גם יכלו לחטוף ולאנוס את הנשים והבנות שלהם מבלי שייענשו על כך. הגניבות, הסחיטות, האונס והחטיפות ההמוניות של הנשים הארמניות שהותרו במערכת המשפט העות'מאנית העמידו את הארמנים בפני סכנה יומיומית. אחת השיטות שנועדה להלך אימים על התושבים הארמניים הייתה ביזוי פומבי של הנקבות. נשים ונערות צעירות לא רק נאנסו בשגרה אלא הן גם הושאו בכפייה, עברו עינויים, נמכרו כשפחות למוסלמים, אולצו לעבוד כפרוצות והוטלו באברי המין שלהן מומים.
הארמנים שחיו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית בטורקיה ובאזורים הסמוכים היו חסרי מעמד לחלוטין בשל היותם לא מוסלמים. במערכת המשפט לא הייתה להם כל פנייה ועדותיהם נמחקו או קיבלו ערך מועט. טורקים וכורדים לא רק שיכלו לשדוד את רכושם אלא הם גם יכלו לחטוף ולאנוס את הנשים והבנות שלהם מבלי שייענשו על כך. הגניבות, הסחיטות, האונס והחטיפות ההמוניות של הנשים הארמניות שהותרו במערכת המשפט העות'מאנית העמידו את הארמנים בפני סכנה יומיומית. אחת השיטות שנועדה להלך אימים על התושבים הארמניים הייתה ביזוי פומבי של הנקבות. נשים ונערות צעירות לא רק נאנסו בשגרה אלא הן גם הושאו בכפייה, עברו עינויים, נמכרו כשפחות למוסלמים, אולצו לעבוד כפרוצות והוטלו באברי המין שלהן מומים.
רצח העם הארמני תוכנן זמן רב מראש. מסמך שמצא המפקד היתקוטה סמית' (C.H) משירות ההתנדבות הימי הבריטי שנקרא "עשר הדיברות", תיאר בפירוט רב את אופן ביצוע רצח העם. רצח העם החל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והוא בוצע על ידי "הטורקים הצעירים", כוחות הצבא הטורקי, מיליציות ואנשי ציבור שהטיפו לאונס המוני של נשים וילדות ארמניות. אלימות נגד נשים הייתה מאפיין מרכזי במהלך הטיהור האתני. אונס, חטיפה והשאתן בכפייה היו דה פקטו חלק ממנו. דיווחים של עדי ראייה ודיפלומטיים במהלך רצח העם שופכים אור על המעמד הנחות של הנשים ותפיסתן כרכוש של הגברים. על פי ההערכות הושמדו בין מאות אלפים ועד מעל 1,000,000 ארמנים. ההשמדה הייתה מאורגנת מאוד והראשונה במאה ה-20.
למטה: גופת אישה ארמנית ערופת ראש שנאנסה ועונתה במחוז ביטליס במזרח טורקיה.
למטה: גופת אישה ארמנית ערופת ראש שנאנסה ועונתה במחוז ביטליס במזרח טורקיה.
בשלב הראשון הוצאו להורג המנהיגים, המשכילים ואנשי הכמורה של הקבוצה האתנית כדי ליצור בתוכם בלבול ולהפכם "לצאן ללא רועה" ובאמצעות כך לגדוע מראש ניסיונות התנגדות אפשריים. בשלב השני החלה ההשמדה. הגברים כולל אלו ששירתו בכוחות הטורקיים הוצאו מיד להורג, ואילו הנשים, הילדים והזקנים נשלחו לצעדות מוות לעבר המדבר הסורי ללא מזון ומים. האסטרטגיה הייתה דומה מאוד לאסטרטגיה שבה השתמשה האימפריה הגרמנית בדרום מערב אפריקה הגרמנית. במהלך הצעדה הנשים והילדות נאנסו ללא הרף על ידי החיילים. הם אנסו אותן על קו הצעדה מול בני משפחותיהן ויתר הפליטים, כאשר במקרים רבים הם אנסו אותן באכזריות כה רבה, שהם הותירו בגופן מומים. לאחר שהן נאנסו על קו הצעדה, הן הצטוו להמשיך לצעוד. מאות אלפים מתו בצעדות המוות האלו.
הקורבנות היו מילדות קטנות ועד נשים בשנות השמונים לחייהן. מקרי האונס של ילדות קטנות תועדו היטב. ניצולה העידה כי: "זה היה נפוץ מאוד לאנוס את הילדות שלנו מולנו. לעיתים קרובות מאוד הם אנסו ילדות בנות שמונה או עשר ולאחר שהן נאנסו, רבות מהן לא היו מסוגלות להמשיך לצעוד והן נורו". אחרת העידה כי כל הילדות בכפר שלה מגיל 12 ואף צעירות יותר נאנסו. הלוחם הגרמני ארמין וגנר שהוצב במהלך רצח העם באימפריה העות'מאנית תיעד את הצעדות: "מביט בפניה הכהות והיפות של באבשיאה שנאנסה ושוחררה רק כעבור עשרה ימים. כמו חיות פרא החיילים, הקצינים והז'נדרמים הטורקים הסתערו על הטרף הנחשק. הם כרתו את השדיים שלהן, הטילו באיברים שלהן מומים והגופות שלהן מוטלות עירומות טמאות או מושחרות מהחום בשדות".
הקונסול הגרמני בעיר חלב במהלך רצח העם, רוסלר, דווח כי כרבע מהנשים הצעירות שהופעתן הייתה "נעימה פחות או יותר" נאנסו באופן קבוע על ידי הז'נדרמרים (החיילים) שליוו את צעדות המוות וכי "נשים עוד יותר יפות" נאנסו על ידי 10-15 חיילים. האונס השיטתי והאלים במהלך צעדות המוות הביא לכך שילדות ונשים רבות לאחר שהן נאנסו, לא יכלו עוד להמשיך לצעוד והן הושארו מאחור עירומות לגסוס למוות. המטרה של האונס ההמוני הייתה להעניק לחיילים את שכרם, עיבור הקורבנות בכוח, הרס הבסיס המשפחתי וגרימת סבל מוחלט לבני משפחותיהן שאולצו לצפות ביקירותיהן נאנסות ומתענות מול עיניהם. האונס היווה בראייתם גם מפגן ניצחון וביזוי לקבוצה האתנית כולה ועל כן החיילים אנסו את הקורבנות שלהן בפומבי ולעיני כל בתוך צעדות המוות מול עיניהם של הפליטים.
למטה: גופות של ארמנים, בעיקר של נשים וילדים, שהושמדו באמצעות הטבעה המונית בנהר פרת ב-24 באוקטובר 1916.
בעיר דיר א-זור הכוחות החמושים הגרמנים סייעו לצבא הטורקי בפתיחתה של תחנת אונס עבור החיילים הטורקים כדי שהם יוכלו להשביע את תאוותם באופן מאורגן יותר. התחנה נקראה בלעג "בית זונות". נשים ארמניות הוחזקו בה ונאנסו על ידי חיילים בשיטתיות. במהלך כל רצח העם ניתן לחיילים אור ירוק לנהוג בנקבות הארמניות ככל העולה על רוחם. נשים וילדות ארמניות רבות הוצגו עירומות במכירות פומביות בדמשק ונמכרו כשפחות מין. הסחר בהן היה מקור הכנסה חשוב עבור החיילים. באזורים ערביים הן נמכרו במחירים נמוכים. חלקן נמכרו בשווקים הערביים למכירת שפחות לעולי הרגל שהגיעו לעיר מכה (חג') והן אף שונעו עד תוניסיה ואלג'יריה. הקונסול הגרמני בעיר מוסול דיווח כי מחירה המקסימלי של נקבה ארמנית היה כ-5 פיאסטות (בערך 20 פני סטרלינג בזמנו). אונס של נשים ארמניות וסרסור בהן היה נפוץ מאוד והברירה היחידה שלהן הייתה התאבדות.
בעדות שנמסרה על ידי נורי שכיהן כמפקד המשטרה בעיר טרבזון, הוא הודה כי קיבל ילדות צעירות כמתנה מהמושל הכללי לחברי מועצת האיחוד והקדמה (CUP). סוחר בשם מחמד עלי העיד כי ילדים נרצחו בבית החולים של הסהר האדום אולם ילדות צעירות קודם נאנסו, והמושל הכללי בעצמו אף החזיק 15 ילדות רק עבורו שאותן הוא אנס בשגרה. הקצין הצבאי חסן מארוף, העיד כי "פקידי הממשלה בעיר טרבזון בחרו את הנקבות הארמניות היפות ביותר. לאחר שהם אנסו אותן באכזריות קיצונית, הם הרגו אותן". קארן ג'פה שעבדה בחבר הלאומים בעיר חלב, העידה בשנת 1926 כי מתוך אלפי נשים שהיא פגשה, רק אחת מהן לא נאנסה. לאחר רצח העם, נשים וילדות ארמניות ששרדו המשיכו להיאנס באורח קבע על ידי גברים מוסלמים. נשים וילדות ארמניות צעירות הוכנסו לעתים קרובות לבתים של מוסלמים כדי שהן תשמשנה שפחות מין לגברים המוסלמים שמתגוררים בהם.
למטה: קורבנות רצח העם הארמני.
פרק משנה 2.33: מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939)
מלחמת האזרחים בספרד התחוללה בין השנים 1936-1939. היא פרצה מיד לאחר שקבוצת גנרלים של כוחות הצבא הכריזו על מרד (Pronunciamiento) נגד ממשלת החזית העממית השמאלית. המורדים נתמכו על ידי מספר קבוצות שמרניות בהן הקונפדרציה הספרדית לזכויות אוטונומיות (CEDA), הפלנגה אספניולה דה לאס ג'ונס, מפלגה פוליטית פשיסטית, מונרכיסטים, פשיסטים, אלפוניסטים, קארליסטים מסורתיים דתיים ובראשם קבוצה צבאית בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו. הגנרל אמיליו מולה היה מתכנן המרד והמנהיג המרכזי. הגנרל חוסה סנחורחו היה הדמות הציבורית. ההפיכה נתמכה גם על ידי יחידות צבאיות בערים פמפלונה, בורגוס, סרגוסה, ואיאדוליד, קדיס, קורדובה וסביליה וכמו כן גם במרוקו. הם קיבלו אמצעי לחימה, חיילים ותמיכה אווירית מאיטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית.
הלאומנים התקדמו מהמעוזים שלהם מדרום ומערב, כבשו את מרבית קו החוף הצפוני בשנת 1937 וצרו גם על העיר מדריד והשטח מדרום מערב לה במשך רוב המלחמה. לאחר כיבושה של אזור קטלוניה בשנים 1938-1939 והניתוק בין הערים מדריד וברצלונה, הצבא איבד תקווה. בפברואר 1939 לאחר נפילתה של ברצלונה ללא כל התנגדות, צרפת ובריטניה הכירו במשטר הפרנקיסטי. ב-5 במרץ הוביל הקולונל סגיסמונדו קאסאדו את ההפיכה הצבאית והגנרל פרנקו נכנס לבירה והכריז על ניצחונו ב-1 באפריל. מאות אלפי רפובליקנים נמלטו למחנות פליטים בדרום צרפת. אלו שלא הצליחו להימלט נרדפו ונרצחו בידי הכובשים הלאומנים. לאחר הניצחון פרנקו הקים בספרד דיקטטורה. למבנה המשטר התמזגו כל מפלגות הימין והוא שלט עד מותו בנובמבר 1975. במהלך המלחמה כוחותיו החמושים של פרנקו ביצעו טיהורים מאורגנים באזורים שכבשו. כ-500,000 בני אדם נספו במלחמה.
למטה: קברים משותפים של אלפי אזרחים שהוצאו להורג במהלך מלחמת האזרחים בשנת 1936.
למטה: קברים משותפים של אלפי אזרחים שהוצאו להורג במהלך מלחמת האזרחים בשנת 1936.
הכוחות הלאומנים ובעלי בריתם נהגו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של הרפובליקנים. מעשי האונס היו אכזריים מאוד. חיילי עורף פלנגיסטים אנסו אותן בבתי קברות, בתי חולים, בתי חווה ובשבי. אלו שהעזו לא להיאנס בכניעה, לעיתים קרובות נרצחו לאחר שהן נאנסו. לאחר שהם אנסו אותן, הם נהגו לעיתים לקעקע על השדיים שלהן את הסמל שלהם, עול וחיצי פלנגות. האונס נחשב לנשק כה יעיל שלוחמים שאנסו קיבלו לעיתים אף אותות הוקרה על כך, כמו למשל רב-הטוראי במשמר האזרחי חואן ואדיו והפלנגיסט פרננדו זמקולה, שעוטרו שניהם על ידי הכוחות הלאומנים לאחר שהם אנסו נשים בעיר בנאמהומה. כמעט כל הקורבנות שנאנסו כלל לא היו מעורבות במלחמה והן נאנסו רק בשל היותן לכל היותר קרובות משפחה של מתנגדים. נשים שנאנסו לרוב שמרו על שתיקה בשל הבושה. כמו כן נשמרו רשומות מפורטות בעיקר רק של גברים שנפגעו (נהרגו, נפצעו או נשבו) בשל התפיסה בתקופת הזו שהנקבות הן מטבען נחותות ועל כן יש להדחיק אותן ולא להכליל אותן כנפגעות לצד הגברים, ועל כן ההיקף המדויק כנראה לעולם לא ייוודע.
הלאומנים קבעו כי גופן של הנקבות הוא רכושם של הגברים. הוא נועד לענג את הבעלים שלהן. ועל כן עליהן להישאר בתולות עד שהן מושאות כדי שהן תענקנה להם נרתיק "נקי" ולא משומש. נקבע כי יש לחנך אותן כי זו המתנה הכי גדולה שהן מעניקות לבעלים שלהן. במהלך מלחמת האזרחים, פלנגיסטים נהגו לעתים ללכוד נקבות רווקות ולבצע להן בשטח בדיקות בתולים חודרות בנרתיק שלהן כדי לבדוק שעדיין יש להן קרום. לנקבות שלא נמצא קרום בנרתיק שלהן, נחשבו למי שאינן נקבות ספרדיות טהורות אלא "רפובליקניות זונות". בשנת 1936 למשל שתי אחיות מברצלונה, דריה ומרצדס בוקסדה, נלכדו על ידי כוחות פלנגיסטים באי מיורקה. הם ביצעו להן בשטח בדיקות בתולים חודרניות בנרתיק שלהם כדי לבדוק אם עדיין יש להן קרום. לאחר מכן הם אנסו אותן בברוטליות שוב ושוב. לאחר שהם באו על סיפוקם, הן נלקחו לבית קברות, נורו וגופותיהן הושלכו לתוך קבר משותף עם עוד קורבנות שנאנסו. במקרה אחר חמש אחיות (מטפלות רפואיות) מהעיר ברצלונה נפלו לידי פלנגיסטים באי מיורקה לאחר כיבושו. הם ביצעו להן בדיקות בתולים חודרות בנרתיק שלהן כדי לבדוק אם עדיין יש להן קרום. הם פסקו כי הן "זונות" ואנסו קבוצתית את כולן בעיר מנקור. למחרת כל חמש האחיות הוצאו להורג בבית הקברות בסאן קוליטס (Son Coletes).
חיילים הפלנגיסטים אנסו נשים במקומות רבים כמו למשל בעיירות מאיאלס, קאלוס וקנטלפינו. אישה בשם פילאר סאנצ'ס למשל שהייתה אשתו של חבר מפלגה סוציאליסטי ושהתה באי מיורקה, ניסתה להסתתר אולם נמצאה על ידי ארבעה פלנגיסטים שהיכו אותה ואז אנסו גם אותה. לאחר מכן הם הובילו אותה לבית קברות, אנסו אותה פעם נוספת ואז הוציאו אותה להורג. לאחר מכן גופתה הושלכה לקבר משותף עם עוד גופות של קורבנות שנאנסו, אישה בשם מרגלידה ז'ומה ששהתה גם באי מיורקה ונאנסה על ידי פלנגיסט, ועוד שתי אחיות נוספות שנאנסו קבוצתית על ידי פלנגיסטים. במקרה אחר פלנגיסט רצח אישה בשם פרסקיטה אבילס שסירבה להתמסר לו ולאחר מכן אנס את גופתה בבית קברות. נשים באזור אקסטרמדורה שעבדו בבתי עשירים כתופרות וניסו להתאגד באביב 1936, נאסרו ונשפטו. עונשן היה להיאנס על ידי גברים פלנגיסטים. במקרה אחר נשים הוכנסו בכוח למכולת משאית שהובילה אותן לחיילים שהוצבו ליד העיר סביליה, כדי לצ'פר אותם. החיילים אנסו אותן ולאחר שהם באו על סיפוקם, הם השליכו את גופותיהן לבאר. לאחר מכן הם צעדו ברחבי העיר במצעד ניצחון כאשר הרובים שלהם עטופים בתחתונים שלהן כמו דגלים, כדי שידעו כולם שנקבות רפובליקניות הרגע נאנסו על ידם.
למטה: למברט וונדרס בת ה-14 שנאנסה קבוצתית על ידי לאומניים ונרצחה משום שהיא הייתה בתו של סוציאליסט.
למטה: למברט וונדרס בת ה-14 שנאנסה קבוצתית על ידי לאומניים ונרצחה משום שהיא הייתה בתו של סוציאליסט.
באוגוסט 1936 גברים פלנגיסטים בכפר פואנטס דה אנדלוסיה תפסו חמש נערות ונשים צעירות רפובליקניות בנות 16 עד 22. השמות של הם מריה לאון בסריל, מריה ז'סוס קארו גונזלס, חואקינה לורה מוניוז, קורל גרסיה לורה ויוזפה גרסיה לורה. לפני שהם רצחו אותן, הם החליטו ראשית להשתמש במשאב גופן להשבעת תאוותם המינית. בשלב הראשון הם כפו עליהן לענג ולספק גברים פלנגיסטים עם הפה שלהן ולאחר מכן הצעידו אותן ברחובות רק בתחתונים כדי לבזות אותן בפרהסיה. בשלב השני הם הפשיטו אותן גם מתחתוניהן ואנסו אותן. לאחר שהם אנסו אותן, הם רצחו אותן והשליכו את גופותיהן העירומות לתוך באר. לאחר מכן הם צעדו בעיר במצעד ניצחון כאשר רובי הציד שלהם עטופים בתחתונים שלהן כמו דגלים, כדי שידעו כולם שנקבות רפובליקניות הרגע נאנסו על ידם. בעיר פגרינוס כוחות פלנגיסטים אנסו שתי אחיות בית חולים ונשים מקומיות נוספות. לא היה אכפת להם אם הקורבנות שלהם הרות או לא. הם אנסו נשים הרות ולא הרות כאחד ולאחר מכן רצחו אותן, כמו למשל בערים ובעריות פואנטה דה קאנטוס, זפרה, אלמנדראלחו, אגואצ'ו, פואנטה דל מאסטר, בוצ'יו, ולדדיוס, פאלארס סובירה וזופרה.
בסוף שנת 1938 בכפר אונארה, חיילים לאומניים החליטו לאנוס קבוצתית נערה בת 17 אולם קודם לכפות עליה לצפות באימה מוצאת להורג, כדי שהם יוכלו להתענג בזמן שהם יאנסו אותה על הבעות האימה, האבדון והכליה על פניה. לאחר מכן הם אנסו אותה בברוטליות והוציאו גם אותה להורג. בהנהגתו של הגנרל אמיליו מולה, קבוצת חיילים לאומנים במנזר ולדיוס אנסו 14 אחיות (מטפלות רפואיות) ונערה בת 15 ולאחר מכן רצחו אותן. חיילים לאומניים אנסו לפחות ארבע נשים בעיר מאיאלס. חיילים אחרים אנסו שתי נשים ולאחר מכן פוצצו רימונים בין הרגליים שלהן. במקרה אחר חיילים לאומנים אנסו מספר נשים צעירות בכפר קנטלפינו. ב-24 בדצמבר 1938 נאנסו ארבע נשים בעיר מיאלס. אחת הנשים נאנסה לעיני בעלה ובנה בן השבע. שניהם אולצו באיומי אקדח לצפות בה נאנסת. בעיר קאלוס גבר אולץ לצפות באשתו, בתו ובת דודתו נאנסות על ידי חיילים. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, הם שיפדו מול עיניו את שלושתן עם כידונים. הכוחות הלאומנים אנסו גם ילדות כולל ילדות כבנות 12 בלבד ולעיתים שוב ושוב כל לוחם בתורו, כמו למשל בעיירה מוגר.
האונס לא נחשב רק העונש לאויב אלא גם השכר ללוחמים ועל כן הם אנסו גם נשים רבות שאינן רפובליקניות. לעיתים חיילים פלשו למשל לבתים של משפחות עניות שלא נכחו בהם גברים ונותרו להתגורר בהם, כאשר הם מנצלים את ההזדמנות לאנוס בשגרה את הנשים בבתים האלו. כמו כן במהלך המלחמה מתחמים רבים שימשו כמרכזי אונס עבור הלוחמים, כמו למשל חצר בית החולים בעיר אוביידו ומתקן המעצר בעיר מלייה. נשים שנכלאו במתקני כליאה נאנסו לעיתים קרובות. זה היה מקובל למשל במתקן לאס סלס. לוחמים פלנגיסטים הגיעו אליו לעיתים קרובות כדי לבחור נשים לאנוס. הנשים שנבחרו בכל פעם הועברו לצריף שלהם ונאנסו על ידם. הנשים נאנסו גם על ידי השומרים והפקידים. במתקן המעצר בעיר אלבסטה למשל, כ-30 נשים נאנסו בשגרה במשך שלושה חודשים על ידי שני פקידים. ניתן היה לשמוע בכל פעם את היללות של הקורבנות שנבחרו על ידם בכל רחבי הכלא. נשים במתקני הכליאה אולצו בשגרה לענג ולספק את השובים שלהן גם בתמורה לשיפור במצבן או מצב קרובי משפחה כלואים. לעיתים קרובות אסירות שלא נאנסו בכניעה הוצאו לאחר מכן להורג. בסוף שנת 1937 מספר כלואות במתקן במחוז ויזקאיה סירבו להיאנס בכניעה על ידי השובים שלהן, חיילים לאומניים, ועל כן בלילה שאחרי רבות מהן הוצאו להורג בירייה.
למטה: גופות של ילדים שנהרגו לאחר הפגזת העיר סרגוסה במרץ 1937.
למטה: גופות של ילדים שנהרגו לאחר הפגזת העיר סרגוסה במרץ 1937.
הכוחות הלאומניים אהבו מאוד לצפות בנשים וילדות נאנסות למוות באופן האכזרי ביותר כדי להתענג על הבעות האימה והחידלון על פניהן והביזוי המוחלט שלהן ברגעים האחרונים שלהן בחיים, ובאמצעות כך להביא להשפלה מוחלטת של הגברים במשפחותיהן. לשם כך הכוחות הלאומניים נעזרו בכוחות הקולוניאליים של צבא אפריקה הספרדי (Ejército de África) והלגיון הספרדי שהיו תחת פיקודם וכללו בעיקר לוחמים ממרוקו. החיילים האלו כונו מוּרִים והם היו אכזריים במיוחד. הכוחות הלאומניים נהגו לכוון אותם לנשים ספציפיות או קבוצות נשים בכפרים. הקורבנות שלהם נאנסו על ידם לעיתים קרובות באכזריות כה גדולה, שהן מתו תוך מספר שעות כתוצאה מהפגיעות הקשות שהן ספגו, כפי שאירע למשל בעירייה סן רוק, שם האישה נורתה לאחר מכן על ידי כיתת יורים, וכמו כן בעיר סביליה ובעיירה נבאלקרנרו. לאחר שהחיילים המרוקאים באו על סיפוקם, הם נהגו לכרות את השדיים שלהן מגופן כדי להשתעשע עימם. חיילים גרמנים שהשתתפו במלחמת האזרחים בספרד לצד הלאומניים, נהגו לצלם תמונות של החיילים המרוקאים בזמן שהם אונסים קבוצתית את הקורבנות שלהם למוות, כולל את כריתת השדיים שלהן מגופן לאחר מכן. זה עורר אותם מינית. המנהג של שימוש בלוחמים זרים כדי לאנוס נשים מקומיות, הובא מכיבושים קולוניאליסטים אחרים בעולם.
צבא ספרד השתמש ביחידות האלו ככוחות ההלם והתקיפה שפרצו ראשונים. היחידות היו תחת פיקודו של הקולונל חואן יאגו. במהלך התקדמות מהעביר סביליה לעבר העיר מדריד למשל, דרך האזורים אנדלוסיה ואקסטרמדורה, הם טבחו באופן שגרתי בעשרות ואף מאות בכל עיר שהם עברו. בעיר בדחוס הם טבחו באלפי רפובליקנים ואנסו באכזריות רבה נשים רבות ממעמד הפועלים ולאחר מכן בזזו את רכושם. כתב במגזין "פוריין אפיירס" (Foreign Affairs) למשל דיווח בשנת 1942 מתוך הפיקוד באחד המחנות הצבאיים: "הם מעולם לא הכחישו שהם הבטיחו נשים לבנות (ספרדיות) לחיילים המרוקאים כאשר הם נכנסו למדריד. ישבתי עם הקצינים במחנה ביובאק, שמעתי אותם דנים בהבטחה הזו. המנהג הזה לא הוכחש גם על ידי אל מיזיאן, הקצין המרוקאי היחיד בצבא הספרדי. הייתי עימו בצומת הכבישים בעיירה נבאלקרנרו כאשר שתי נערות ספרדיות שנראה שעדיין לא מלאו להן 20, הובאו לפניו. אחת מהן עבדה במפעל טקסטיל בברצלונה ונמצא כרטיס איגוד בז'קט שלה. השנייה, מוולנסיה, אמרה לו שאין לה הרשעות פוליטיות. לאחר שהוא חקר אותן כדי לקבל קצת מידע בעל אופי צבאי, הוא לקח אותן למבנה קטן שהיה בית הספר של הכפר, שבו נחו כארבעים חיילים מרוקאים. כאשר הם הגיעו לדלת, נשמעו שאגות התרגשות מגרונם של החיילים. הקצין אל מיזיאן חייך בחיבה ואמר: "אוי, הן לא תחיינה יותר מארבע שעות".
למטה: קבר משותף של עשר נשים שנחטפו מבתיהן בכפר אונקסטילו באזור אראגון בצפון מזרח ספרד באוגוסט 1936. הן הוצאו להורג למחרת ככל הנראה לאחר שנאנסו. גופותיהן הושלכו לתוך בור צר והן נקברו בקבר משותף בבית הקברות המקומי בפראסדואס השכנה באזור אראגון.
תת-פרק משנה 2.33.1: תקופת המדינה הספרדית (1939-1975)
בשנת 1939, לאחר שהסתיימה מלחמת האזרחים בספרד, הוקמה "ספרד הפרנקיסטית" (בספרדית: España franquista), הידועה רשמית בשם "המדינה הספרדית" (Estado Español), וה-"דיקטטורה הפרנקיסטית" (dictadura franquista). ב-1 באוקטובר 1936, פרנסיסקו פרנקו שמספר חודשים לאחר תחילת מלחמת האזרחים בספרד ביולי 1936, הופיע כמנהיג הצבאי הדומיננטי של המורדים, הוכרז כראש מדינה ושלט בדיקטטורה לאחר מלחמת האזרחים בספרד על השטח שנשלט על ידי הפלג הלאומני, עם התואר "קאודיו" (Caudillo). צו האיחוד משנת 1937 שאיחד את כל המפלגות שתומכות בצד המורדים, הוביל לכך שספרד הלאומנית הפכה למשטר חד-מפלגתי תחת מפלגת "פלנחה" (FET y de las JONS). סיום המלחמה בשנת 1939 הביא להרחבת שלטון פרנקו לכל המדינה והגליית המוסדות הרפובליקנים. הדיקטטורה הפרנקיסטית לבשה במקור צורה שתוארה כ-"דיקטטורה פשיסטית", והראתה השפעה ברורה וגלויה של הפשיזם בתחומים כמו יחסי העבודה, המדיניות הטוטליטרית, הסמלים הפרנקואיזם והשתמשה בדיכוי קשה. חוק הירושה משנת 1947 הגדיר את פרנקו כראש המדינה לכל החיים בעל הכוח לבחור את מי יהיה מלך ספרד ויורשו. בשנות ה-50 המשטר עבר למערכת אוטוריטרית. פרנקו שלט עד מותו בשנת 1975.
בשנת 1939, לאחר שהסתיימה מלחמת האזרחים בספרד, הוקמה "ספרד הפרנקיסטית" (בספרדית: España franquista), הידועה רשמית בשם "המדינה הספרדית" (Estado Español), וה-"דיקטטורה הפרנקיסטית" (dictadura franquista). ב-1 באוקטובר 1936, פרנסיסקו פרנקו שמספר חודשים לאחר תחילת מלחמת האזרחים בספרד ביולי 1936, הופיע כמנהיג הצבאי הדומיננטי של המורדים, הוכרז כראש מדינה ושלט בדיקטטורה לאחר מלחמת האזרחים בספרד על השטח שנשלט על ידי הפלג הלאומני, עם התואר "קאודיו" (Caudillo). צו האיחוד משנת 1937 שאיחד את כל המפלגות שתומכות בצד המורדים, הוביל לכך שספרד הלאומנית הפכה למשטר חד-מפלגתי תחת מפלגת "פלנחה" (FET y de las JONS). סיום המלחמה בשנת 1939 הביא להרחבת שלטון פרנקו לכל המדינה והגליית המוסדות הרפובליקנים. הדיקטטורה הפרנקיסטית לבשה במקור צורה שתוארה כ-"דיקטטורה פשיסטית", והראתה השפעה ברורה וגלויה של הפשיזם בתחומים כמו יחסי העבודה, המדיניות הטוטליטרית, הסמלים הפרנקואיזם והשתמשה בדיכוי קשה. חוק הירושה משנת 1947 הגדיר את פרנקו כראש המדינה לכל החיים בעל הכוח לבחור את מי יהיה מלך ספרד ויורשו. בשנות ה-50 המשטר עבר למערכת אוטוריטרית. פרנקו שלט עד מותו בשנת 1975.
התפיסה במדינה בתקופה הפרנקיסטית הייתה שאין מבזה יותר מגוף של נקבה בשל האנטומיה הנחדרת והנכבשת שלה. ועל כן אלפי נשים רפובליקניות הופשטו בפומבי כמנהג, עונש שהיה נפוץ גם במהלך המלחמה וגם לאחריה, ונועד לנשים בלבד, כדי לכפות עליהן לחשוף בפרהסיה את גופן המבזה, ובאמצעות כך להביא לביזוין לעיני כל. לאומניים נהגו קודם לאלץ אותן לבלוע כמויות גדולות מאוד של שמן קיקיון, חומר שגורם להתכווצות המעי וכתוצאה מכך מוביל לשלשול חמור עד כדי התייבשות ומוות. לאחר מכן הם הצעידו אותן עירומות ברחובות כאשר הם לעיתים כופים עליהן לשיר את ההמנון שלהם "פנים לשמש", תוך כדי הן משלשלות על עצמן באופן בלתי נשלט לקולות הצחוק של ההמון. כמו כן במקרים רבים הבתים והסחורות של הנשים שהיו נשואות לגברים רפובליקנים והתאלמנו הוחרמו על ידי הממשלה, ועל כן נשים רפובליקניות רבות שחיו בעוני מוחלט נאלצו לעבוד כפרוצות כדי לשרוד. לדברי ההיסטוריון פול פרסטון, הפיכתן של נשים רפובליקניות רבות לפרוצות הביא לגברים הלאומניים תועלת כפולה: "הם גם השביעו את תאוותם וגם הוכיחו כי הנשים ה-"אדומות" הן מעיין של טינופת וריקבון".
למטה: שתי האחיות מרצדס ודריה בוקסדה בנות ה-18 ו-20. שתיהן נאנסו לפני שנרצחו על ידי פלנגיסטים במיורקה.
למטה: שתי האחיות מרצדס ודריה בוקסדה בנות ה-18 ו-20. שתיהן נאנסו לפני שנרצחו על ידי פלנגיסטים במיורקה.
פרק משנה 2.34: מלחמת העולם השנייה - החזית המערבית (1939-1945)
עם עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה בשנת 1932, החל אדולף היטלר שכיהן כקנצלר להגשים את האידאולוגיה הנאצית. האידאולוגיה קבעה בין היתר כי גרמניה תכבוש שטחים רבים באירופה במטרה להחיל בהם את "הסדר החדש". על פי חזונו גרמניה תתרחב מזרחה לכיוון ברית המועצות כדי לאפשר מרחב מחיה לעם הגרמני והיא תהפוך לאימפריית הרייך השלישי. באימפריה תונהג היררכיה לפי גזע. בראש ההיררכיה יעמדו הארים (עמי מערב-אירופה, בעיקר גרמנים ואוסטרים) ומתחתם יהיו הסלאבים (עמי מזרח אירופה). הזכרים יהיו העבדים שלהם והנקבות תהיינה השפחות שלהם. גזעים "נחותים" כמו יהודים ושחורים יושמדו. ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לפולין וכבשה את כולה בתוך חמישה שבועות ועד אפריל 1941 היא כבשה את רוב אירופה.
עם עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה בשנת 1932, החל אדולף היטלר שכיהן כקנצלר להגשים את האידאולוגיה הנאצית. האידאולוגיה קבעה בין היתר כי גרמניה תכבוש שטחים רבים באירופה במטרה להחיל בהם את "הסדר החדש". על פי חזונו גרמניה תתרחב מזרחה לכיוון ברית המועצות כדי לאפשר מרחב מחיה לעם הגרמני והיא תהפוך לאימפריית הרייך השלישי. באימפריה תונהג היררכיה לפי גזע. בראש ההיררכיה יעמדו הארים (עמי מערב-אירופה, בעיקר גרמנים ואוסטרים) ומתחתם יהיו הסלאבים (עמי מזרח אירופה). הזכרים יהיו העבדים שלהם והנקבות תהיינה השפחות שלהם. גזעים "נחותים" כמו יהודים ושחורים יושמדו. ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לפולין וכבשה את כולה בתוך חמישה שבועות ועד אפריל 1941 היא כבשה את רוב אירופה.
במהלך כיבושה של מזרח אירופה ולאחריו החל להתחולל אונס המוני על ידי חיילי הורמאכט (שמו הרשמי של הצבא הגרמני). כתוצאה מהאונס ההמוני נולדו רק בשטחי ברית המועצות בין 750,000 ל-1,000,000 תינוקות. בהתבסס על ההנחה כי אחת מכל עשר נשים שנאנסו התעברה, מעריכים כי עד 10,000,000 קורבנות נאנסו על ידי חיילי הורמאכט רק בברית המועצות לבדה. חיילי הורמאכט נהגו לפני שהם אנסו קבוצתית את הנשים הפרטיזניות ונשים אחרות שהם תפסו, לקעקע על הגוף שלהן את המילים "Hure für Hitlers Truppen" (זונה עבור חייליו של היטלר). לאחר שהם אנסו אותן והשביעו את תאוותם, רבים מהם התפארו בגלוי בכך שהם אנסו ורצחו אותן.
למטה: קצין גרמני משועשע ממראה גופה המבוזה של אישה סובייטית שנאנסה ונרצחה על ידי חיילי הורמאכט בשטח הכבוש בברית המועצות בקיץ 1941.
הצבא הגרמני אפשר לחייליו לאנוס נשים מקרב העמים הכבושים ובפרט בקרב העמים במזרח ודרום-מזרח אירופה משום שהן נחשבו על פי תורת הגזע לגזע נחות שכל ייעודו בעולם הזה הוא לספק את צורכיהם של הגברים המשתייכים לגזע הארי העליון. ההיסטוריונית סוזן בראונמילר כתבה כי לאונס היה תפקיד מרכזי. הגרמנים אנסו נשים מהגזעים שנחשבו מבחינתם לנחותים כמו למשל נשים יהודיות, רוסיות ופולניות. בין הקורבנות שנאנסו על ידי חיילי הורמאכט היו גם אלפי אחיות, רופאות וחובשות שטח סובייטיות. לעיתים קרובות הן נרצחו לאחר שנאנסו. בברית המועצות בעיר לבוב, חיילים כלאו נערות יהודיות ואנסו אותן שוב ושוב עד שהן התעברו ואז רצחו אותן. באותה עיר 32 נשים שעבדו בבית חרושת לבגדים, נאנסו בגן ציבורי ולאחר מכן נרצחו. כומר שניסה לעצור את הזוועה נרצח.
בספטמבר 1939, במהלך פלישת הכוחות הגרמנים לפולין ואחריה, נאנסו נשים ונערות רבות, בפרט יהודיות, על ידי חיילי הורמאכט. נשים וילדות פולניות, אוקראיניות, בלארוסיות ורוסיות, נאנסו גם במהלך חקירות וגם במהלך ההוצאות להורג ההמוניות על ידי המיליציה הפולקסדויטשר סלבשטשץ, יחד עם הסיוע של של חיילי הורמאכט שהוצבו בשטח שהיה בניהולו של הצבא הגרמני. התושבים שהועברו בשגרה לאתרי ההוצאה להורג האלו ראשית הופרדו לזכרים ונקבות. הזכרים הוצאו מיד להורג בעוד נשים וילדות במנהג קבוע קודם נאנסו על ידי חיילי הורמאכט ולוחמי המיליציה לפני שגם הן הוצאו להורג בירייה. בשנת 1944, בצרפת החל להתחולל אונס המוני של נשים וילדות צרפתיות על ידי החיילים הגרמנים לצד מעשי הטבח והביזה. בדנמרק הכבושה שהסכימה תחילה לשתף פעולה, הובטח שבתמורה הצבא ימנע מחייליו לאנוס את נשותיהם ובנותיהם.
למטה: גופותיהן של נקבות שהוצאו להורג והושלכו לקבר משותף לפני אטימתו באחד האתרים. רבות מהן קודם נאנסו לפני שהן נורו והושלכו לבורות האלו.
תת-פרק משנה 2.34.1: מחנות ההשמדה (1941-1945)
במהלך מלחמת העולם השנייה משנת 1941 עד 1945, הושמדו במחנות ההשמדה הגרמנים באירופה כ-6,000,000 יהודים, מתוכם כ-2,000,000 נשים. הם הוכו, הושפלו והושמדו באכזריות, מרביתם הודברו והושמדו בתוך תאי גזים כאילו היו מקקים. חלקם גם נפלו קורבן לניסויים אנושיים. פגיעותן של הנשים הייתה כפול בשל היותן גם יהודיות וגם נקבות שעשויות בנוסף גם להיאנס. במקרים רבים הן נאנסו רגעים ספורים לפני שהוכנסו לתאי הגזים. אחד מקציני האס אס למשל העיד: "היה מנהג לעמוד בפתח ולחוש את החלקים הפרטיים של הצעירות שנכנסות לתאי הגזים. היו גם מקרים של חיילי אס אס מכל הדרגות שדחפו את אצבעותיהם לתוך הנרתיק של הנשים הצעירות והיפות". הסדיזם הוא בלתי נתפס. המטרה הייתה לבזות אותן ברגעים האחרונים שלהן בחיים וליהנות ממשאב גופן המפתה בפעם האחרונה לפני שהם משמידים אותו.
במהלך מלחמת העולם השנייה משנת 1941 עד 1945, הושמדו במחנות ההשמדה הגרמנים באירופה כ-6,000,000 יהודים, מתוכם כ-2,000,000 נשים. הם הוכו, הושפלו והושמדו באכזריות, מרביתם הודברו והושמדו בתוך תאי גזים כאילו היו מקקים. חלקם גם נפלו קורבן לניסויים אנושיים. פגיעותן של הנשים הייתה כפול בשל היותן גם יהודיות וגם נקבות שעשויות בנוסף גם להיאנס. במקרים רבים הן נאנסו רגעים ספורים לפני שהוכנסו לתאי הגזים. אחד מקציני האס אס למשל העיד: "היה מנהג לעמוד בפתח ולחוש את החלקים הפרטיים של הצעירות שנכנסות לתאי הגזים. היו גם מקרים של חיילי אס אס מכל הדרגות שדחפו את אצבעותיהם לתוך הנרתיק של הנשים הצעירות והיפות". הסדיזם הוא בלתי נתפס. המטרה הייתה לבזות אותן ברגעים האחרונים שלהן בחיים וליהנות ממשאב גופן המפתה בפעם האחרונה לפני שהם משמידים אותו.
אסירים שהצליחו להימלט מהגטאות נמלטו לרוב לתוך היערות והצטרפו לפרטיזנים בניסיון להגדיל את הסיכויים שלהם לשרוד. מחקרים העלו כי נשים רבות היו מודעות לפני כניסתן ליערות שהן תתמודדנה עם שורה של אתגרים בשל מינן וכי "האפשרות שהן תיאנסנה הייתה מוחשית". היחידות האלו נשלטו לרוב על ידי גברים ומעורבות בפעילות צבאית הוגדרה כמיועדת עבורם. ועל כן נשים שהגיעו ליחידות האלו בדרך כלל עשו זאת "משום שחיפשו הצלה ולא כדי להילחם באויב". עם קבלתן לפרטיזנים, לעיתים קרובות התפקיד שלהן היה לענג ולספק את הלוחמים ביחידות האלו, לרוב לא מרצון, כדי לגמול להם על ההגנה שהם מספקים להן וכדי לעלות את המורל שלהם.
למטה: נערות יהודיות מבועתות צועדות עירומות ברגעיהן האחרונים בחיים לאתר ההוצאה להורג בחוף הים ליד העיר לייפאיה בלטביה.
תת-פרק משנה 2.34.2: השמדת רובע אוחוטה בורשה (1944)
לאחר פרוץ מרד ורשה ב-1 באוגוסט 1944, הורה רייכספיהרר אס אס, היינריך הימלר, להשמיד את העיר ואת אוכלוסייתה האזרחית. בפקודת הימלר שהונפקה בכוח צו של היטלר נכתב כי: "הפיהרר אינו מעוניין בהמשך קיומה של ורשה. כל האוכלוסייה תוצא להורג וכל המבנים יופצצו. 1) מתקוממים שנתפסו צריכים להיהרג בין אם הם נלחמים או לא. 2) גם החלק הלא לוחם של האוכלוסייה, נשים, ילדים חייבים להיהרג. 3) העיר כולה חייבת להיחרב עד היסוד, כלומר בנייניה, רחובותיה, מתקניה וכל מה שבתחומה". ב-4 באוגוסט 1944 יחידות אס אס בשם "רונה" (RONA) שמנו 1,700 חיילים בפיקודו של ברוניסלב קמינסקי, נכנסו לרובע אוחוטה בורשה. הן החלו להוציא להורג את תושביו באמצעות כיתות יורים והשלכת רימונים לתוך המרתפים שבהם הם הסתתרו. רוב הבניינים ברחוב אופצ'בסקה הוצתו ורבים מדייריהם נרצחו, לרבות אזרחים ברחובות הסמוכים. תושבי רחוב גרוג'קה 104 למשל נהרגו כולם מרימונים שהושלכו לתוך המרתף שבו הסתתרו. הזוועות הקשות ביותר בוצעו בבתי החולים המקומיים.
ב-5 באוגוסט, בשל המספר ההולך וגדל של תושבי הרובע ותושבים מהאזורים הסמוכים שגורשו מבתיהם, נבנה מחנה מעבר באזור שוק הירקות ז'ילניאק (היום אזור הייל בנאצ'ה) כדי לרכז אותם לפני העברתם למחנה מעבר בעיר פרושקוב, מחוץ לעיר ורשה. חיילים החלו להוביל אותם כמו צאן לכיוון המחנה תוך כדי שהם מכים ויורים בהם לשם השעשוע. בזמן שהם הובילו אותם, הם שלפו שוב ושוב נשים מתוך ההמון כדי לאנוס אותן. לעיתים קרובות הם הרגו אותן מיד לאחר מכן. בשער המחנה נערכו על גופם חיפושים, נלקחו מהם חפצי ערך (תכשיטים וכסף) והם הוכנסו לשטח המרוצף של השוק. עד שעות הערב נכלאו במחנה 10,000-20,000 בני אדם וב-7 אוגוסט המחנה כבר היה גדוש. במחנה לא היו מתקנים סניטריים, תרופות ושתייה. הייתה לעיתים רק כמות קטנה של לחם מעופש. החיילים השתלטו על בניין הניהול לשעבר של השוק והשתמשו בעמדות השומרים כעמדות שמירה. השוק היה מוקף בקיר לבנים שמנעה הימלטות. חיילים ירו לעיתים בתושבים שנכלאו במחנה בשביל הכיף.
ב-5 באוגוסט פלשו יחידות רונה לבית החולים רדיום ברחוב וואוולסקה 15. היחידות החלו להוציא להורג את החולים ואנשי הצוות תוך שהם מציתים את הספרייה ומשמידים את מלאי המזון, בית המרקחת וחלק ניכר מציוד בית החולים. גברים נטבחו מיד ונשים רבות קודם נאנסו על ידם קבוצתית, דפוס שחזר על עצמו בכל מקום. בשלב מסוים הוחלט להותיר 8 אנשי צוות והיתר הועברו למחנה זילניאק. בערב האחיות שנותרו מאחור נאנסו על ידם קבוצתית. למחרת הוצת המבנה וחלק מהחולים נשרפו למוות. ב-9 באוגוסט החיילים מצאו בתוך המבנה מספר ניצולים והציתו אותו שוב. כ-10,000 מתושבי המחוז נספו בטבח. לאחר מכן יחידות ההשמדה (Vernichtungskommando) הציתו באופן שיטתי רחוב אחר רחוב וכך להחרבת הרובע.
למטה: שוטרים גרמנים מוציאים להורג נשים וילדות באחד מאתרי ההוצאה להורג.
למטה: שוטרים גרמנים מוציאים להורג נשים וילדות באחד מאתרי ההוצאה להורג.
תת-פרק משנה 2.34.3: הקמת תחנות אונס ברחבי אירופה הכבושה (1940-1945)
יחסי המין נחשבים ליחסים א-סימטריים שבמהלכם הגברים מפגינים את עליוניתם על הנשים, כובשים אותן ומבזים אותן, גם כאשר הם מתקיימים בהסכמה, ועל כן נאסר על הגברים בני הגזעים הנחותים לקיים יחסי מין עם נשים גרמניות. ב-20 בפברואר 1942 הוצא צו שהכריז כי עובד רוסי או שבוי רוסי שיקיים מגע מיני עם אישה גרמנייה, יקבל עונש מוות. במהלך המלחמה מאות גברים פולנים ורוסים הוצאו להורג לאחר שהואשמו ב-"טומאת הגזע" בגין יחסיהם עם נשים גרמניות. אולם כמובן שהפוך לא רק שזה הותר, הצבא אף הקים מערכת של תחנות צבאיות בכל רחבי אירופה הכבושה שבהן חייליו יוכלו לאנוס בשטחים הכבושים את הנשים והילדות מהגזעים הנחותים בעיניהם באופן מאורגן. התחנות כונו בלעג "בתי זונות צבאיים" (Militärbordelles) ו-"בתי זונות לחיילים" (Soldatenbordell), וכדי לאייש אותן, הצבא והמשטרה הגרמנית במזרח אירופה החלו לצוד ברחובות הערים נשים צעירות ונערות מתבגרות. הטקטיקה כונתה "איסוף" (łapanka/rafle) ובאמצעותה נלכדו בכל פעם מספר גדול של עוברות אורח שלא נחשדו בדבר. הן נכלאו בתנאים קשים ואולצו לספק את החיילים שהיו בדרכם לחזית או שבו ממנה.
הסיבה להקמתן של התחנות הייתה בראש ובראשונה החדרת מוטיבציה בקרב החיילים ולגמול להם על התגייסותם למלחמה. הסיבה השנייה הייתה החשש של הפקידים שגופן של הנקבות שהם ילכדו ויאנסו באופן עצמאי, ידביק אותם במחלות מין ועל כן מוטב שהם יאנסו נקבות שעוברות בדיקות רפואיות שוטפות כדי להבטיח שגופן לא יעביר מחלות בין החיילים ובכך למנוע את התפשטותן של מחלות מין. כמו כן הם חששו שאם לחיילים לא תהיה גישה לגופן של נקבות, הם יאלצו לאונן, פעולה שנחשבה ללא גברית. רופא שדה ראשי של הורמאכט (Oberfeldarzt der Wehrmacht) אף הפנה את תשומת הלב מפני "סכנת ההתפשטות ההומוסקסואליות" אם התחנות האלו לא תוקמנה. על אף חוקי נירנברג שאסרו על הגברים הגרמנים לקיים יחסי מין עם נשים יהודיות שנחשבו על פי תורת הגזע לתתי אדם בשל הסכנה שהן כתוצאה תלדנה עוד תתי אדם כמותן, היו גם מקרים של נשים יהודיות שהוכנסו לתחנות האלו.
רוב התחנות הוקמו במבנים שנבנו במיוחד. במערב אירופה הם הוקמו לעיתים באמצעות בתי בושת קיימים ומלונות שהוחרמו על ידי הורמאכט והוסבו במיוחד למטרה זו. התחנות נוהלו על ידי הורמאכט. עד שנת 1942 הוקמו כ-500 תחנות מהסוג הזה בכל רחבי אירופה הכבושה. התחנות נפתחו כל יום מהשעה 14:00 עד השעה 20:30. כל אישה נאנסה עד 32 פעמים כל יום. כל חייל שנכנס לתחנה בחר מבין הנשים והנערות שכלואות בה את מי מהן ברצונו לאנוס ומי שנבחרה הוכנסה עימו לאחד החדרונים בעלות סמלית של 3 מטבעות רייכסמארק. מכיוון שהתורים היו ארוכים מאוד הוקצב לו 15 דקות בלבד לאנוס אותה. על פי הרשומים לפחות 34,140 נקבות נאנסו בשגרה בתחנות האלו על ידי החיילים הגרמנים במהלך הכיבוש של מדינותיהן. כמו כן לקורבנות נערכו בדיקות רפואיות שגרתיות כדי לוודא שגופן לא נדבק במחלות לצורך שמירת בריאותם של החיילים. הקורבנות שהתעברו לעיתים שוחררו לאחר שההתעברות שלהן כבר נראתה לעין אולם מהבושה הן לא שבו למשפחות שלהן.
בצרפת הכבושה הורמאכט ייסד מערכת בירוקרטית גדולה שכללה כמאה תחנות עוד לפני שנת 1942 שהתבססה על מערכת שליטה ממשלתית. החיילים קיבלו כרטיסי ביקור רשמיים לתחנות האלו שהונפקו בידי המפקדה העליונה של כוחות היבשה. בספטמבר 1941 המפקד העליון של צבא היבשה הגרמני (OKH), ולטר פון בראוכיטש, הציע כי המפקדים יחויבו להתיר לכל החיילים הצעירים שלהם לבקר מדי שבוע בתחנות האלו כדי לאנוס את הנקבות הכלואות בהן כדי שהם ישובו לחזית רגועים. הצבא הגרמני פתח תחנות אונס גם בערים הכבושות בברית המועצות שאליהן הוכנסו בכפייה נשים צעירות ונערות סובייטיות. באחד הדוחות למשל שהופק לאחר המלחמה במהלך משפטי נירנברג נכתב: "בעיר סמולנסק פתח הפיקוד הגרמני בית זונות עבור הקצינים באחד מבתי המלון שאליו הובלו מאות נשים ונערות. הן נגררו ללא רחמים ברחוב מזרועותיהן ושערותיהן".
נהג של הצלב האדום השווייצרי פרנץ מאוויק שהיה באחד המקרים עֵד ללכידת נערות עבור התחנות האלו, כתב בשנת 1942 מעיר הבירה ורשה על מה שראה: "גרמנים במדים נועצים מבטים בנשים ונערות בין הגילאים 15 עד 25. אחד החיילים שולף פנס כיס ומאיר אותו לעבר אחת הנשים, היישר לתוך עיניה. שתי הנשים מפנות אלינו את פניהן החיוורות עם הבעה של עייפות וכניעה. הראשונה אישה כבת 30. 'מה הזונה הזקנה הזו מחפשת כאן?', צוחק אחד משלושת החיילים. 'לחם אדוני...' מבקשת האישה. 'בעיטה בתחת את מקבלת, לא לחם', משיב החייל. בעל הפנס מכוון שוב את האור לעבר פניהן וגופן של נערות. הצעירה אולי בת 15. הם פותחים את המעיל שלה ומתחילים למשש אותה עם כפות ידיהם מלאות התאווה. 'זו אידיאלית למיטה' הוא אומר". משרד החוץ של ממשלת פולין הגולה הפיק מסמך ב-3 במאי 1941 שתיאר את הפשיטות ההמוניות שנערכו בערי פולין שנועדו ללכוד נשים צעירות עבור התחנות האלו. כמו כן נערות פולניות מגיל 15 שסווגו כמתאימות לעבודה כשפחות, נשלחו לגרמניה, שם הן נאנסו בשגרה על ידי גברים גרמנים. שתי נערות פולניות למשל ששבו מברנדנבורג לביתן בעיר קרקוב כאשר הן בהיריון מתקדם, העידו כי הן נאנסו על ידי החיילים הגרמנים בתדירות כה גבוהה שהן לא הספיקו לבצע אף עבודה שהן יועדו לעשות.
למטה: חיילים ממתינים בתור מול הכניסה לתחנת האונס בעיר ברסט, צרפת (1940). המבנה שימש לפני כן כבית כנסת.
למטה: חיילים ממתינים בתור מול הכניסה לתחנת האונס בעיר ברסט, צרפת (1940). המבנה שימש לפני כן כבית כנסת.
תת-פרק משנה 2.34.4: הקמת מתחמי אונס בתוך מחנות הריכוז (1942-1945)
כאמצעי לשליטה, עידוד שיתוף פעולה ומניעת מהומות ובריחות, הצבא אפשר לאסירים הפוליטיים והפליליים מהגזע העליון שנכלאו במחנות הריכוז, לאנוס את האסירות מהגזעים שנחשבו לנחותים בעיניהם כדי ליצור עבורם תמריץ לשתף פעולה. לצורך כך הצבא הקים עבורם במחנות הריכוז מתחמי אונס ייעודים שכונו בלעג: "בתי זונות במחנות" (Lagerbordell). הקורבנות שנבחרו הובאו בעיקר ממחנה הריכוז ראוונסבריק מלבד מחנה הריכוז אושוויץ ששם הן נלקחו מתוך המחנה עצמו. בחלק מהמחנות קועקעו על שדיהן של הקורבנות המילים "Feld-Hure" (זוֹנַת שדה) כדי לסמן אותן כרכוש ששייך למתחמים האלו. המתחמים נבנו כצריפים והוקפו בגדרות תיל. כל צריף חולק למספר חדרוני אונס כדי לאכלוס עד 20 קורבנות כדי שהמבקרים שיגיעו יוכלו לאנוס מספר קורבנות במקביל ובאמצעות כך לעמוד בביקוש הרב. המתחמים נפתחו בשעות הערב ונוהלו על ידי הצבא.
כאמצעי לשליטה, עידוד שיתוף פעולה ומניעת מהומות ובריחות, הצבא אפשר לאסירים הפוליטיים והפליליים מהגזע העליון שנכלאו במחנות הריכוז, לאנוס את האסירות מהגזעים שנחשבו לנחותים בעיניהם כדי ליצור עבורם תמריץ לשתף פעולה. לצורך כך הצבא הקים עבורם במחנות הריכוז מתחמי אונס ייעודים שכונו בלעג: "בתי זונות במחנות" (Lagerbordell). הקורבנות שנבחרו הובאו בעיקר ממחנה הריכוז ראוונסבריק מלבד מחנה הריכוז אושוויץ ששם הן נלקחו מתוך המחנה עצמו. בחלק מהמחנות קועקעו על שדיהן של הקורבנות המילים "Feld-Hure" (זוֹנַת שדה) כדי לסמן אותן כרכוש ששייך למתחמים האלו. המתחמים נבנו כצריפים והוקפו בגדרות תיל. כל צריף חולק למספר חדרוני אונס כדי לאכלוס עד 20 קורבנות כדי שהמבקרים שיגיעו יוכלו לאנוס מספר קורבנות במקביל ובאמצעות כך לעמוד בביקוש הרב. המתחמים נפתחו בשעות הערב ונוהלו על ידי הצבא.
הקורבנות עוקרו ואלו שהתעברו עברו במקום הפלות שדה כדי למנוע פגיעה בתפוקת גופן, מה שהוביל לעיתים קרובות למותן. כתוצאה מהאונס התכוף שהן עברו, הן סבלו מתשישות וחולי ועל כן הקורבנות במתחמים האלו הועברו לעיתים קרובות להשמדה והוחלפו בנשים אחרות. המתחם הראשון הוקם בשנת 1942 במחנה הריכוז מאוטהאוזן. ב-30 ביוני 1943 הוקם מתחם במחנה הריכוז אושוויץ. ב-15 ביולי 1943 הוקם מתחם במחנה הריכוז בוכנוואלד. בתחילת 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז נוינגמה. במאי 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז דכאו. בסוף קיץ 1944 הוקם מתחם במחנה העבודה דורה-מיטלבאו. ב-8 באוגוסט 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז זקסנהאוזן. בין קיץ 1943 ל-25 במרץ 1944 הוקם מתחם במחנה הריכוז פלוסנבירג. התאריך המדויק של הקמתו לא ידוע.
הביקוש היה רב. האסירים חויבו להירשם ליום ספציפי על פי לוח זמנים שנקבע מראש ולשלם שני מטבעות רייכסמארק עבור אונס של 20 דקות. אסירים הובאו למתחם בליוויו של חייל אס אס. איש אס אס במקום התאים לכל אחד מהם את האישה שהוא יאנוס על פי העדפותיו למראה שלה. לאחר מכן הוא המתין לתורו ואיש האס אס הכניס אותו לחדרון שלה ברגע שהתפנה. המתחמים האלו שימשו בעיקר את הפושעים והקאפואים (האסירים שמונו מטעם הגרמנים כדי שיפקחו על יתר האסירים) משום שלאסירים הרגילים במחנות הריכוז לא הייתה פרוטה והם היו חלשים ותשושים וגם חשדניים כלפי תוכניות של האס אס. המתחמים יצרו שוק קופונים בקרב האסירים בעלי מעמד VIP ומכירתם הפכה לעסק העיקרי של הפושעים בשל הביקוש הרב. כמו כן המתחמים יועדו לשמש גם לטיפול באסירים הגרמנים ההומוסקסואלים שנכלאו במחנות הריכוז בשל נטייתם וסומנו עם משולש ורוד. ראש הגסטפו היינריך מילר הורה להביא אותם פעם בשבוע לביקורי חובה במתחמי האונס האלו ולכפות עליהם לאנוס את הנשים שכלואות בהם, כדי שהם יחוו בעצמם את העונג הרב שגופן של הנשים מסב לגברים, ויבינו מה הם מפסידים, כתרפיה להומוסקסואליות שלהם.
לאחר המלחמה הניצולות שמרו על שתיקה בשל הבושה והנושא החל להירמז בזיכרונותיהן רק משנת 1972, אז התפרסמה המהדורה הראשונה של ספרו של היינץ הגר. עם זאת הנושא נותר ברובו טאבו במחקרי הנאציזם עד אמצע שנות התשעים. בשנת 1955 הסרט התיעודי צרפתי "לילה וערפל" בבימויו של אלן רנה, הזכיר את קיומם של מתחמים האונס האלו במחנות הריכוז. הסרט כלל צילומים מקוריים נרחבים של המחנות והתבסס על ראיונות עם ניצולים. המתחמים הועלו מחדש בסרטים שהופקו בשנות ה-70, כמו למשל "האורגיה האחרונה של הרייך השלישי", "מחנה אהבה 7", "מחנה הניסויים של האס אס" ו-"מחנה אהבה נאצי 27". כמו כן הם הוזכרו ברומנים כמו "עיניים ירוקות אהובות" של הסופר הצ'כי ארנושט לוסטיג ובספר "המקעקע מאושוויץ". משפטי נירנברג שהתנהלו לאחר המלחמה לא העמידו לדין איש בגין האונס ההמוני. התובעים סברו שאלו פשעים אולם "אין קשר למלחמה", אלא לתאווה הרבה של גברים רבים לאנוס נשים וילדות, שהרי נשים וילדות נאנסות על ידי גברים גם בזמני שלום.
למטה: תצלום ארכיון היסטורי של אחד מחדרוני אינוס הנשים שהוקמו במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה עבור אסירי VIP.
למטה: תצלום ארכיון היסטורי של אחד מחדרוני אינוס הנשים שהוקמו במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה עבור אסירי VIP.
תת-פרק משנה 2.34.5: ההשתוללות במונטה קאסינו (1944)
בסתיו 1943 החליטו בעלות הברית לנסות להבקיע את ביצורי קו גוסטב, קו ביצורים שהקימו הגרמנים במרכז איטליה ונועדו לבלום את פלישת בעלות הברית למרכז איטליה וצפונה אולם במהלך חמישה חודשים כשלו בעלות הברית לפרוץ את קו הביצורים. ועל כן בידיעתו של מפקד צבא בעלות הברית, הגנרל מארק קלארק, הוחלט כי כוחות קולוניאליים מרוקאים של חיל המשלוח הצרפתי (FEC) שכונו גומים והיו בעלי ניסיון רב בלחימה בשטח הררי תחת פיקודו הישיר של מרשל אלפונס ז'ואן, יפרצו את קו ההגנה הגרמני שמוצבים בדרום מחוז לאציו, מעבר לסוללות מוסוני, תוך כדי פתיחת נתיב למרכז איטליה וצפונה כדי לאפשר לבעלות הברית לסיים את כיבושה של איטליה.
האזור של מונטה קאסינו נכבש ב-18 במאי 1944. למחרת בלילה אלפי חיילים מרוקאים וחיילים קולוניאליים אחרים סרקו את מורדות הגבעות המקיפות את העיירה והכפרים בדרום מחוז לאציו והחלו לאנוס נשים וילדות כאשר כפר אחר כפר נכבש על ידם. החיילים דפקו על דלתות הבתים בחיפוש אחר נשים וילדות לאנוס. דלתות שלא נפתחו נפרצו וגברים שניסו להגן עליהן הוצאו להורג. לאחר שהם בחרו את הקורבנות שברצונם לאנוס, הם נהגו לקחת אותן לאזורים עם ריכוזים קטנים של אוכלוסייה ולאנוס אותן שם. הם נהגו לאנוס אותן בזוגות כאשר כל זוג אונס את האישה או הילדה יחד בה בעת משני הכיוונים דרך הנרתיק והרקטום שלה, במטרה להפגין את עוצמתם ואת אחוות הלוחמים, כאשר גופה דימה בעיניהם המשועשעות את האויב שלהם שנכבש ונרמס על ידם. החיילים אנסו גם נשים שבני משפחותיהן התנגדו לכיבוש הגרמני משום שבעיניהם האונס לא היה רק העונש לאויב אלא גם השכר שלהם.
למטה: חיילים מצטלמים למזכרת עם אחת הקורבנות שלהם.
כל הנשים שהתגוררו בעיירות פטריקה, פופי, איזולטה, סופינו ומורולו נאנסו על ידי חיילים. ב-21 במאי רק בעיר לנולה לבדה, החיילים אנסו 50 נשים אולם מכיוון שלא היו מספיק נשים בעיר הזו עבור כל החיילים שם, הם אנסו גם ילדות ונשים מבוגרות. בעיירה ס. אנדרה למשל נאנסו 30 נשים. בעיירה ולמאיו למשל שתי אחיות בנות 15 ו-18 אולצו לספק פלוגה של 200 חיילים. בעיר פולקה גם ילדות וגם נשים מבוגרות נאנסו. הגברים שניסו להגן עליהן נורו למוות, סורסו או שופדו למוות על ידי החיילים. בקומונה אבאדיה לפחות 60 קורבנות נאנסו לעיני בני משפחותיהן. בקומונה פיקו ילדה נצלבה עם אחותה לאחר שהם אנסו אותה. האונס ההמוני התחולל גם במספר רב של מקומות במחוז טוסקנה באזורים הבאים: סיינה, אד אבדיה ס. סלווטורה, רדיקופאני, מורלו, סטרוב, פוגיבונסי, אלזה, סאן קוויריקו ד'אורשיה, קולה ואל ד'אלזה. עדות של ניצולה מתארת למשל את אחד המקרים: "החיילים המרוקאים שדפקו על הדלת שלא נפתחה, הפילו אותה והלמו בראשו של השומר עם כת של רובה מוסקט. הוא נפל ארצה מחוסר הכרה ואז היא נישאה כ-30 מטרים מהבית ונאנסה בזמן שאביה הוכה ונקשר לעץ. עוברי האורח המבועתים לא יכלו לעזור לילדה משום שחייל נותר על המשמר עם רובה מוסקט מכוון אליהם".
קצינים וסמלים צרפתים בכל ארבע הדיוויזיות של חיל המשלוח הצרפתי, חלקם דוברי איטלקית קורסיקאית, היו מעורבים ואף צפו מהצד בחיילים שלהם אונסים את הקורבנות שלהם. הם התעלמו מזעקותיהן ומשכו בכתפיהם וחייכו לתושבים שהתחננו לעזרה. המפקדים השיבו כי הם לא יתערבו משום ש-"זו המסורת של החיילים הקולוניאליים שלהם, לקבל פרס כזה לאחר קרב קשה". ראש העירייה של אספרייה, קומונה בפרובינציה פרוסינונה, דיווח כי רק בעירו נאנסו 700 נשים מתוך כ-1,250 תושבות העיר. כ-90% מהנשים שנאנסו נדבקו בזיבה וכ-20% בעגבת וכ-800 גברים נרצחו בעת שהם ניסו להגן על בנות המשפחה שלהם. בתוך כשבועיים נאנסו באזור מונטה קאסינו מעל 7,000 נשים וילדות. הצעירה ביותר הייתה בת 11 והמבוגרת ביותר בת 86. אונס המוני התחולל גם באי אלבה באיטליה לאחר שהכוחות הסנגלים בצבא צרפת (קלעים סנגלים) נחתו בו ב-17 ביוני 1944.
למטה: חיילים מצטלמים למזכרת עם אחת הקורבנות שלהם.
תת-פרק משנה 2.34.6: הכיבוש הסובייטי בפולין (1944-1945)
בחורף 1941 הצליח הצבא האדום להדוף את הצבא הגרמני ועד שנת 1944 הוא שחרר את כל השטחים הכבושים בברית המועצות. הצבא המשיך להתקדם תוך כיבוש מדינות מזרח אירופה והדיפת הצבא הגרמני. חייליו לא החלו לאנוס נשים רק עם הגעתם לגרמניה אלא כבר בדרכם אליה והם גם לא אנסו רק נשים גרמניות משום שבתפיסתם אונס נשים לאחר הניצחון בקרב אינו רק העונש לאויב אלא גם השכר ללוחמים ועל כן הם כפו על נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים להעניק להם את שכרם. כאשר הפוליטיקאי היוגוסלבי מילובאן ג'ילאס התלונן על האונס ההמוני שהתחולל ביוגוסלביה הכבושה, השיב לו שליט ברית המועצות יוסיף סטלין כי הוא צריך: "להבין חייל שחצה אלפי קילומטרים בדם ואש ומוות שנהנה עם אישה או משתעשע בה".
האונס ההמוני בפולין הגיע לשיאו במתקפת החורף בשנת 1945 והוא התחולל בכל הערים הגדולות בפולין. כיבושה של העיר קרקוב למשל לווה בגלי אונס המוניים של נשים וילדות. הגברים הפולנים שניסו לחלץ את הקורבנות שנאנסו קבוצתית בתחנה המרכזית, נורו. נשים פולניות באזור שלזיה נאנסו יחד עם הנשים הגרמניות גם לאחר שהחזית הסובייטית התקדמה מערבה. בששת החודשים הראשונים של שנת 1945, דווח על 268 מקרים רק בכפר דובסקה קוזניה. במרץ 1945 בסמוך לעיר רטיבור, החיילים הסובייטים לכדו 30 נשים במפעל פשתן ונעלו אותן בתוך בית בכפר מקוב. הן נאנסו על ידם במשך תקופה ארוכה תחת איומי מוות. נשים גרמניות ופולניות שנתפסו בערים קטוביץ, זאבז'ה וחוז'וב, נאנסו על ידי קבוצות חיילים שיכורים בדרך כלל בחוץ בפומבי.
במחוז לשנו מפקדי הצבא הצהירו בגלוי שהחיילים שלהם חייבים לאנוס נשים כדי להירגע. חודש יוני 1945 היה הגרוע ביותר. אישה בת 52 בעיר פינצ'וב שנאנסה קבוצתית העידה כי שני ותיקי מלחמה סובייטים ששבו מברלין התגאו בפניה כי הם נלחמו שלוש שנים למען פולין ועל כן זו זכותם לקבל את כל הנקבות הפולניות. בעיר אולקוש דווח על 12 מקרי אונס בתוך יומיים. במחוז אוסטרוב דווח על 33 מקרי אונס. ב-25 ביוני ליד העיר קרקוב, אישה נאנסה לאחר שבעלה ובנה נורו למוות. בכפר אחר ילדה בת 4 בוזתה מינית על ידי שני חיילים. מהנתונים הסטטיסטיים של משרד הבריאות הפולני עלה שכתוצאה מהאונס ההמוני בפולין, התפשטו מגיפות של מחלות מין בכל רחבי המדינה. כ-10% מהנשים נדבקו במחלות מין ובאזור מזוריה עד כ-50% מהנשים.
הנשים והילדות נותרו ללא הגנה. קבוצות פולניות שניסו להתחמש, פורקו מנשקן לעיתים קרובות והמעורבים הוצאו להורג. תחנות רכבת ורכבות היו מסוכנות במיוחד עבור נשים כמו בעיר בידגושץ' ומסביב לערים ראדום ולגניצה. המצב החמור באזור פומרניה תואר בדוח של אחד מסוכני המשלחת של ממשלת פולין. בדוח נכתב שבמספר מחוזות היו ממש "אורגיות של אונס". מפקד המטה של המיליציה הפולנית בעיר טרז'ביאטוב פרסם אזהרה לנשים הפולניות שלא תעזנה לצאת החוצה ללא ליווי. קשה לאמוד את מספר הנשים והילדות הפולניות שנאנסו בין השנים 1944-1947 משום שנשים שלא נחשבו פולניות טהורות לא תמיד צוינו בדיווחים רשמיים של פולין. באופן כללי יחסם של החיילים הסובייטים לנשים הסלאביות היה גרוע פחות מנשים שדברו גרמנית. ההערכות הן כי מעל 100,000 נקבות פולניות בגילאי 8 עד 80 נאנסו על ידי הסובייטים במהלך השנים האלו.
תת-פרק משנה 2.34.7: הכיבוש הסובייטי של גרמניה (1945-1948)
ב-21 באוקטובר 1944, הצבא האדום הצליח לחצות את הגשר מעל נחל אנגראפה ולכבוש לראשונה שטח מאדמת גרמניה. הגדוד השני של חטיבת הטנקים ה-25 פלש לתוך הכפר נמרסדורף והחל להשמיד את תושביו לפני שנהדף כעבור מספר שעות. הם נורו או הוכו באכזריות עם אתים וכתות רובים עד שהם מתו. כל הנשים והילדות בכפר נאנסו לפני שרצחו אותן. גילן נע בין 8 ל-84. גופותיהן העירומות של מספר נשים שנאנסו נתלו לאחר מכן בתנוחת צלב. מנהיג מיליציית פולקסשטורם קרל פוטרק שנכח כאשר הצבא הגרמני כבש את הכפר מחדש, העיד בדוח משנת 1953 כי: "בחצר החווה עמדה כרכרה ועליה מוסמרו עוד נשים עירומות בידיהן בתנוחת צלב. ליד פונדק גדול 'רוטר קרוג' ניצב אסם ולכל אחת משתי דלתותיו מוסמרה אישה עירומה בתנוחת צלב".
בינואר 1945 הצליח הצבא האדום לפלוש מסיבית לגרמניה וכבש את כל מזרחה עד חודש מאי ומהשלב הזה החל להתחולל אונס המוני של נשים וילדות גרמניות. ההיסטוריון נורמן ניימרק ועמית מהמכון הובר השמרני העריכו בספר "הרוסים בגרמניה: היסטוריה באזור הכיבוש הסובייטי 1945–1949" כי אומדן הקורבנות שנאנסו בגרמניה על ידי הסובייטים הגיע למאות אלפים ואף ל-2,000,000 כפי שהעריכה ההיסטוריונית ברברה ג'והר בספר "משחררים ומשוחררים" (BeFreier und BeFreite) ואחרים. ההיסטוריון ויליאם היצ'קוק כתב כי במקרים רבים הנשים נאנסו קבוצתית, חלקן נאנסו קבוצתית על ידי 60-70 חיילים כל אחד בתורו. מעל 100,000 נשים נאנסו רק בעיר ברלין בהתבסס על עלייה בשיעורי ההפלות בחודשים לאחר מכן ודיווחים של בתי חולים. כ-10,000 נשים מתו בניסיון להפיל. ההיסטוריון אנטוני ביוור כתב כי עד מחצית הקורבנות נאנסו קבוצתית ולפחות 1,400,000 קורבנות נאנסו רק במזרח פרוסיה, פומרניה ושלזיה. כתבת המלחמה הסובייטית נטליה גס העידה כי "החיילים הסובייטים אנסו כל נקבה גרמניה מגיל 8 עד 80". רבות מהקורבנות נאנסו ללא הפסקה שוב ושוב. קצין ששירת בחיל הים במזרח פרוסיה זכר אגרננקו כתב כי "9, 10, 12 גברים בכל פעם, הם אונסים אותן על בסיס קולקטיבי".
החיילים הסובייטים היו צמאי נקמה ומלאי זעם ועל כן הם אנסו את הקורבנות שלהם באכזריות רבה. הם ראו באונס ההמוני מפגן נקמה בצבא הגרמני שפגע במולדתם ועל כן הם אנסו אותן במקרים רבים בפומבי ברחובות, לעיתים לעיני הבעלים שלהן או אביהן לפני שהרגו את שניהם. בראייתם האונס היה מפגן הניצחון. החייל שאונס מפגין את עוצמתו של הצבא האדום בעוד גופה של האישה מסמל את הורמאכט (שמו של הצבא הגרמני) שעליו החייל פורק את זעמו. החיילים ראו באונס הנשים והילדות הגרמניות ענישה ראויה על אף שהקורבנות שהם אנסו לא היו מעורבות במלחמה. האונס כנקמה קולקטיבית היה אפקטיבי מאוד. לדברי ההיסטוריון נורמן ניימרק, לא רק שהאונס ההמוני הסב לקורבנות עצמן טראומה קשה שהן אולצו לשאת עימן למשך שארית חייהן, הוא גם הוביל לטראומה קולקטיבית עצומה לאומה הגרמנית כולה.
ההיסטוריון ג'פרי רוברטס כתב כי הצבא האדום אנס עשרות אלפי נשים בחזית המזרחית בכל המדינות שהוא כבש אולם האונס ההמוני התחולל רובו בגרמניה ואוסטריה. "מאות אלפי מקרי אונס בגרמניה". בעיר וינה נאנסו בין 70,000 ל-100,000 נשים. ספר דוקומנטרי שנקרא "פניה הבלתי-נשיות של המלחמה" מאת סבטלנה אלכסייביץ' כולל זיכרונות של יוצאי ברית המועצות על החוויות שלהם בעת כיבוש גרמניה. אחד מהם למשל היה של קצין צבא לשעבר שסיפר על הילדות הגרמניות שהם אנסו: "היינו צעירים, חזקים וארבע שנים ללא נשים, אז ניסינו לתפוס נשים גרמניות. עשרה גברים אנסו ילדה אחת. לא היו מספיק נשים. כל האוכלוסייה נמלטה מהצבא האדום אז לקחנו צעירה בת 12 או 13. אם היא בכתה, הכנסנו משהו לפיה. חשבנו שזה כיף". אפילו החיילות ששירתו בצבא האדום היו משועשעות לצפות בחיילים הגברים אונסים נקבות גרמניות. בספרה של אלכסייביץ' מתועדת למשל עדותה של מפעילת טלפון בצבא: "לאחר כיבושה של כל עיר היו לנו שלושה ימים ראשונים לביזה ו...(אונס). אני זוכרת אישה גרמניה שנאנסה שוכבת עירומה עם רימון יד בין רגליה. לא הרגשתי בושה. אתה חושב שהיה קל לסלוח? שנאנו לראות את הבתים הלבנים והנקיים שלהם ללא פגיעה עם ורדים. רציתי שהם יסבלו. רציתי לראות את הדמעות שלהם".
ההיסטוריון ג'פרי רוברטס כתב כי הצבא האדום אנס עשרות אלפי נשים בחזית המזרחית בכל המדינות שהוא כבש אולם האונס ההמוני התחולל רובו בגרמניה ואוסטריה. "מאות אלפי מקרי אונס בגרמניה". בעיר וינה נאנסו בין 70,000 ל-100,000 נשים. ספר דוקומנטרי שנקרא "פניה הבלתי-נשיות של המלחמה" מאת סבטלנה אלכסייביץ' כולל זיכרונות של יוצאי ברית המועצות על החוויות שלהם בעת כיבוש גרמניה. אחד מהם למשל היה של קצין צבא לשעבר שסיפר על הילדות הגרמניות שהם אנסו: "היינו צעירים, חזקים וארבע שנים ללא נשים, אז ניסינו לתפוס נשים גרמניות. עשרה גברים אנסו ילדה אחת. לא היו מספיק נשים. כל האוכלוסייה נמלטה מהצבא האדום אז לקחנו צעירה בת 12 או 13. אם היא בכתה, הכנסנו משהו לפיה. חשבנו שזה כיף". אפילו החיילות ששירתו בצבא האדום היו משועשעות לצפות בחיילים הגברים אונסים נקבות גרמניות. בספרה של אלכסייביץ' מתועדת למשל עדותה של מפעילת טלפון בצבא: "לאחר כיבושה של כל עיר היו לנו שלושה ימים ראשונים לביזה ו...(אונס). אני זוכרת אישה גרמניה שנאנסה שוכבת עירומה עם רימון יד בין רגליה. לא הרגשתי בושה. אתה חושב שהיה קל לסלוח? שנאנו לראות את הבתים הלבנים והנקיים שלהם ללא פגיעה עם ורדים. רציתי שהם יסבלו. רציתי לראות את הדמעות שלהם".
למטה: גופת נערה שנאנסה ונרצחה בכפר נמרסדורף. צולם על ידי הכוחות הגרמניים לאחר שהכפר נכבש מחדש.
למטה: קטע מהסרט רוז (Rose) המאתר את המציאות לאחר כיבושה של גרמניה. כדי לעמוד בביקוש הרב, נשים גרמניות צעירות רבות שנלכדו, נגררו לפינות רחוב וסודרו בשורה אחת על גבן, זו לצד זו, כדי שהן תענגנה ותספקנה את טורי החיילים הסובייטים הנרגשים, אחד אחרי השני, כל חייל בתורו.
מרתה הילרס תושבת ברלין שנאנסה על ידי חיילים רבים ושרדה כתבה את היומן "אישה בברלין" (A Woman in Berlin) שמספר על האונס ההמוני שהתחולל בברלין לאחר כיבושה. לבקשתה של מרתה היומן יצא לאור בעילום שם כדי להגן עליה עד שהיא מתה בספטמבר 2003. הילרס כתבה ביומנה כי השתרר שקט כאשר החיילים הסובייטים הגיעו לרחוב שלהם. הם החלו להקים מחנה בחוץ ובילו את ימיהם הראשונים בהשוואת שעונים ואופניים גנובים. לאחר מכן הם נכנסו לתוך בנייני מגורים ומקלטים ובחרו נשים לאנוס. מרתה התחננה שלא יאנסו אותן וחיפשה מפקד שימנע את האונס אולם לשווא. שני חיילים הוציאו אותה לרחוב ואנסו אותה. מאוחר יותר ארבעה חיילים סובייטים נוספים התפרצו לתוך דירתה דרך החלון ובסופו של דבר אחד מהם בשם פטקה אנס אותה.
חייל רוסי אחר המתואר כזקן נכנס גם לדירתה ואנס אותה בצורה מבזה במיוחד. בזמן שהוא אנס אותה הוא פתח את פיה בכוח וירק לתוכו. לאחר חוויית האונס הזו היא החליטה לאחר שהקיאה ובכתה שמוטב לה למצוא "זאב בודד שירחיק את הלהקה" בדרגה גבוהה כדי שהיא לפחות תיאנס רק על ידי קצין אחד ולא תיאנס באכזריות ובאופן ספונטני מדי יום על ידי חיילים רבים. מרתה פוגשת את סגן אנטול מאוקראינה ומציעה לו את משאב גופה בהסכמה אך ביקשה שרק הוא יאנוס אותה. במהלך הימים הבאים הוא אנס אותה פעמים רבות והיה טאבו מסוים בקרב החיילים שאין לגעת בה משום שהיא בבעלותו של קצין והיא כבר נאנסת על ידו בשגרה. אולם מרתה גילתה מהר מאוד שלדרגתו לא באמת הייתה משמעות לחיילים הסובייטים והטאבו לא תמיד שמר עליה. למשל בין המבקרים הרבים בדירה היה סגן נוסף שאנס אותה והתעלם מהטאבו עם אנטול. מרתה דיווחה ביומן שלה כי משפחות רבות ניסו נואשות להסתיר את בנותיהן הצעירות בתקווה לשמור על הבתולים שלהן.
למטה: סצנה מתוך הסרט "אישה בברלין" שמבוסס על יומנה של מרתה הילרס.
תת-פרק משנה 2.34.8: השחרור האמריקאי של צרפת וגרמניה (1944-1946)
אונס המוני התחולל במדינות אירופה הכבושות גם על ידי כוחות ארצות הברית שהיו בדרכם לגרמניה. בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בסוף קיץ 1944, לאחר הפלישה לנורמנדי ובעת שחרורה של צרפת ואחריו, הם אנסו נשים צרפתיות. רק במחוז מאנש נאנסו 208 נשים. אחד התושבים העיד כי: "היינו צריכים להסתיר את הנשים". בספטמבר 1944 ציווה מפקד הדיוויזיה ה-29 האלוף צ'ארלס גרהארט להקים בית בושת בשם "המכלאה הכחולה והאפורה" בסמוך לכפר סנט רנן ולאיישו בפרוצות צרפתיות שיספקו את חייליו המורעבים כדי לנסות להפחית את גלי האונס ההמוניים שהחלו להתחולל בכל האזורים שבשליטתו אולם הוא הושבת כעבור חמש שעות בלבד בשל החשש שאזרחים בארצות הברית יגלו שהצבא מנהל בית בושת. באוגוסט 1945 ראש עיריית לה האבר, פייר וויזין התחנן בפני המפקד באזור הקולונל תומאס וויד שיקים מחוץ לעיר שלו תחנות אונס לחייליו, "בתי זונות" כלשונו, כדי שהחיילים לפחות יאנסו נשים מהמעמד הנמוך ומחוץ לעירו אולם מפקדי הצבא סירבו. היסטוריונים וביניהם הפרופסור לסוציולוגיה וקרימינולוגיה, ג'יי רוברט מאוניברסיטת צפון קנטקי, העריכו כי לפחות 3,500 נשים נאנסו על ידי אנשי השירות האמריקאים בצרפת מיוני 1944 עד סוף המלחמה והאונס היה נפוץ גם לאחר שחרורה. הן לא היו עבורם אויב אולם נתבעו כנשים להעניק לחיילים האמריקאים את שכרם על שחרור מדינתן ולהחדיר בהם מוטיבציה לקראת המשך הקרבות.
אונס המוני התחולל במדינות אירופה הכבושות גם על ידי כוחות ארצות הברית שהיו בדרכם לגרמניה. בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בסוף קיץ 1944, לאחר הפלישה לנורמנדי ובעת שחרורה של צרפת ואחריו, הם אנסו נשים צרפתיות. רק במחוז מאנש נאנסו 208 נשים. אחד התושבים העיד כי: "היינו צריכים להסתיר את הנשים". בספטמבר 1944 ציווה מפקד הדיוויזיה ה-29 האלוף צ'ארלס גרהארט להקים בית בושת בשם "המכלאה הכחולה והאפורה" בסמוך לכפר סנט רנן ולאיישו בפרוצות צרפתיות שיספקו את חייליו המורעבים כדי לנסות להפחית את גלי האונס ההמוניים שהחלו להתחולל בכל האזורים שבשליטתו אולם הוא הושבת כעבור חמש שעות בלבד בשל החשש שאזרחים בארצות הברית יגלו שהצבא מנהל בית בושת. באוגוסט 1945 ראש עיריית לה האבר, פייר וויזין התחנן בפני המפקד באזור הקולונל תומאס וויד שיקים מחוץ לעיר שלו תחנות אונס לחייליו, "בתי זונות" כלשונו, כדי שהחיילים לפחות יאנסו נשים מהמעמד הנמוך ומחוץ לעירו אולם מפקדי הצבא סירבו. היסטוריונים וביניהם הפרופסור לסוציולוגיה וקרימינולוגיה, ג'יי רוברט מאוניברסיטת צפון קנטקי, העריכו כי לפחות 3,500 נשים נאנסו על ידי אנשי השירות האמריקאים בצרפת מיוני 1944 עד סוף המלחמה והאונס היה נפוץ גם לאחר שחרורה. הן לא היו עבורם אויב אולם נתבעו כנשים להעניק לחיילים האמריקאים את שכרם על שחרור מדינתן ולהחדיר בהם מוטיבציה לקראת המשך הקרבות.
לאחר שהלחימה עברה לאדמת גרמניה, חיילי צבא ארצות הברית (הכוחות הקרביים ואלו שבאו אחריהם) החלו לאנוס את הנשים והילדות הגרמניות. רובן נאנסו על ידם קבוצתית. השכיחות השתנתה בין יחידה ליחידה על פי גישתו של מפקד היחידה. כמו בגזרה המזרחית, האונס ההמוני הגיע לשיאו בשנת 1945 אולם בגרמניה ואוסטריה הוא נמשך לפחות עד חודש יוני 1946. להבדיל מאונס נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים שלא היו אויבות ונתבעו רק להעניק לחיילים את גמולם, אונס הנשים והילדות הגרמניות נבע גם מתוך זעם, נקמה ומתן רצון להפגין את ניצחונם עליהן ועל כן האונס שלהן במקרים רבים היה אכזרי מאוד. רק בין החודשים מאי ויוני 1946 נמצאו בצריפים האמריקאים בחמישה מקרים שונים, גופות של נשים גרמניות שנאנסו למוות.
דפוס אונס אופייני היה פריצה לתוך בתים ואונס קבוצתי של אחת או יותר מבנות המשפחה תוך איומי נשק על יתר בני המשפחה. לאחר שהחיילים השביעו את תאוותם הם נהגו להשליך את כל המשפחה לרחוב. המפקדים כמעט ולא נקטו פעולות נגד החיילים שאנסו אלא רק כאשר האונס היה ברוטלי מדי ורק כאשר החיילים היו שחורים. גם הפקידים שדיווחו לא עשו זאת מתוך אמפתיה אלא מהחשש שתיפגענה מטרותיו הפוליטיות של הממשל הצבאי בגרמניה. פרופסור ג'יי רוברט לילי העריך שלפחות 11,040 נשים וילדות גרמניות נאנסו על ידי חיילים אמריקאים במהלך כיבושה של גרמניה. בשנת 2015 דיווח שבועון החדשות דר שפיגל כי ההיסטוריונית מרים גבהרדט מעריכה על בסיס הדיווחים כי בגרמניה, כ-190,000 נשים גרמניות נאנסו על ידי חיילי ארצות הברית, מהרגע שהם פלשו למדינה, עד שהריבונות הושבה בשנת 1955 לגרמניה המערבית.
פרק משנה 2.35: מלחמת העולם השנייה - החזית המזרחית (1937-1945)
במהלך מלחמת העולם השנייה התחוללה חזית נוספת במזרח אסיה, באוקיינוס השקט העצום, באוקיינוס ההודי ובאוקיאניה והיא כללה גם את מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת ברית המועצות-יפן. היא מכונה לעיתים "המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט". מבחינה גיאוגרפית זו הייתה הזירה הגדולה ביותר של המלחמה. מלחמת סין-יפן השנייה בין האימפריה של יפן לרפובליקה הסינית הייתה בעיצומה מאז 7 ביולי 1937, עם פעולות האיבה והפלישה היפנית לחבל מנצ'וריה, אולם החזית הזו במלחמת העולם השנייה פרצה רשמית ב-7 בדצמבר 1941 (8 בדצמבר על פי השעון היפני), כאשר היפנים תקפו בו-זמנית בסיסים צבאיים אמריקאים בהוואי, איי וייק, גואם והפיליפינים ופלשו לתאילנד ומושבות הבריטיות של מלאיה, סינגפור והונג קונג. המלחמה התנהלה בין בעלות הברית ליפן, כאשר האחרונה מקבלת סיוע מתאילנד ובמידה פחותה ממעצמות הציר, גרמניה ואיטליה. היפנים זכו להצלחה רבה בשלב הראשוני של המערכה, אולם הם נהדפו בהדרגה באמצעות אסטרטגיית "דילוג על איים" (עקיפת איי אויב מבוצרים במקום לנסות לכבוש כל אי בדרך). במהלך המלחמה הזו התחולל אונס המוני של נשים וילדות לצד מעשי טבח רבים.
למטה: נשים וילדים סיניות שנטבחו על ידי הכוחות הפולשים היפנים.
תת-פרק משנה 2.35.1: טבח ננקינג (1397)
הצבא היפני הקיסרי פלש במהירות לתוך סין לאחר שכבש את העיר שנחאי בנובמבר 1937. ב-1 בדצמבר הפיקוד הורה לצבא לפלוש לעיר הבאה ננקינג, בירת הרפובליקה הסינית הממוקמת כ-250 קילומטרים ממנה במעלה הנהר יאנגצה. ב-5 בדצמבר, הנסיך יאסוהיקו אסאקה התמנה למפקד היפני במערכה. כ-50,000 חיילים יפנים התקדמו במהירות לעיר ננקינג שהייתה מאורגנת ומוגנת פחות. בתחילת דצמבר הם כבר היו בפאתי העיר. על פי העדויות, כמו למשל של אחד העיתונאים היפנים ששובצו באותה התקופה בכוחות היפנים, הסיבה שהארמיה העשירית התקדמה לעיר מהר כל כך, נבעה מהבטחתם של קצינים לחיילים שהם חופשיים לאנוס כל נקבה שתיפול לידיהם בדרך.
במהלך התקדמותם פזרו היפנים כרוזים שבהם הודיעו כי הם לא יגלו רחמים כלפי כל מי שיעז להתנגד להם. הם הורו להם להיכנע ולפתוח את שערי העיר. לאחר שהם לא נענו, הורה מפקד הכוח היפני לפתוח במתקפה. ב-12 בדצמבר, יומיים לאחר תחילת המתקפה היפנית, הורה המפקד הסיני, גנרל טאנג שנג צ'י, לכוחות שלו לסגת. נסיגת הכוחות התנהלה באי סדר מוחלט ובבהלה גדולה. הממשלה האזרחית בעיר נמלטה. ב-13 בדצמבר פלשו הכוחות לעיר והושמעו צלילי חצוצרות שמשמעותם: "להרוג את כל מי שמנסה להימלט!". הם התמודדו עם התנגדות מינימלית והסתערו ללא מעצורים. לאחר מכן החיילים צעדו בעיר בקבוצות של 10-20 וירו בגבי התושבים שניסו להימלט. קולות מקלעים נשמעו מכל עבר וגופות החלו להיערם ברחובות.
החיילים היפנים החלו לטפל קודם בגברים ובנערים כדי למנוע מהם כל יכולת התנגדות. רבים מהם הובלו לנהר יאנגצה לקראת השמדתם. ב-18 בדצמבר במהלך רוב שעות הבוקר, החיילים קשרו את ידיהם אחד לשני. עם רדת החשכה הם חולקו לארבע שורות ואז נפתחה לעברם אש ממכונות ירייה. בהיותם קשורים אחד לשני, הם יכלו רק לצרוח ולחבוט אחד בשני בניסיונות נואשים להשתחרר. לקח כשעה עד שצרחותיהם פסקו. לאחר מכן הם דקרו עם כידוניהם גופה אחר גופה כדי לוודא הריגה והשליכו אותן לנהר יאנגצה. הצבא חפר קבר משותף עבורם, תעלה באורך 300 מטר ורוחב 5 מטר. אלפי גברים הוצאו להורג, הושלכו לתוכה ונקברו יחד. התעלה כונתה לאחר מכן "תעלת עשר אלף הגופות". חוקרים והיסטוריונים מעריכים כי מעל 12,000 גברים נקברו בתוכה. במקרה אחר חיילים הובילו כ-1,300 זכרים לשער טייפינג. הם פוצצו אותם עם מוקשים, שפכו עליהם דלק והציתו אותם. אלו שגססו שופדו למוות עם כידונים. בשער נאנג'ינג ייג'יאנג בצפון, גופות החלו להיערם אחת על השנייה לגובה של כשני מטר. מאות נרצחו בתוך דקות בכל אתר הוצאה להורג. לאחר יומיים הרחובות התמלאו בגופות. קשה לאמוד במדויק את מספר הקורבנות משום שגופות רבות נשרפו במכוון, נקברו בקברים משותפים או הושלכו לנהר יאנגצה. הערכה היא שלפחות 200,000 ואולי אף יותר מ-300,000 מתושבי העיר הושמדו.
למטה: גופותיהם של ילדים וילדות שנרצחו על ידי החיילים היפנים והושלכו לערמה בצד הדרך בעיר ננקינג.
לאחר כיבושה של העיר וההשמדה הסיטונאית של הגברים, הקצינים התירו לחיילים שלהם לאנוס את כל הנקבות בעיר שנותרו חסרות הגנה, כמה פעמים שהם חפצים. הם החלו לצוד אותן ללא הבחנה כולל זקנות וילדות קטנות. החיילים עברו בשיטתיות מדלת לדלת בחיפוש אחר נקבות לאנוס. מרבית הקורבנות נאנסו קבוצתית על ידי חיילים ולאחר מכן הן נרצחו על ידם באכזריות רבה. חלקן הוכו נמרצות עד שהן מתו. חלקן מתו לאחר שהוחדרו כידונים או מקלות ארוכים של במבוק וחפצים נוספים לתוך הנרתיק שלהן. אפילו ילדות קטנות לא היו פטורות מהזוועות. החיילים הרחיבו את פתח הנרתיק שלהן עם סכינים כדי שהם יוכלו לאנוס גם אותן.
החיילים לעיתים כפו על גברים ונערים לאנוס בעצמם את בנות משפחתם. אבות אולצו לאנוס את בנותיהם, אחים אולצו לאנוס את אחיותיהם ובנים אולצו לאנוס את אמותיהם, כאשר הם כופים על בני משפחה אחרים שלהם לצפות. כמו כן במטרה לרמוס גם את דתם ואמונתם, החיילים אנסו גם נזירות בודהיסטיות שנפלו לידיהם וכפו על נזירים לאנוס נשים. בית הדין הצבאי הבין-לאומי למזרח הרחוק העריך מאוחר יותר כי כ-20,000 קורבנות נאנסו בעיר ננקינג בתוך שישה שבועות, עד סיומו של הטבח בתחילת שנת 1938. מחברת הספר אונס של נאנג'ינג, איריס צ'אנג, שכתבה את אחד התיאורים המקיפים ביותר על זוועות מלחמה יפניות בסין, העריכה הספרה שמספר הנשים הסיניות שנאנסו על ידי חיילים יפנים נע בין 20,000 ל-80,000 במשך שישה שבועות.
למטה: גופותיהן של נשים וילדות שהופשטו ברחוב ונאנסו קבוצתית זו לצד זו על ידי חיילים. לאחר מכן ראשיהן נערפו.
איש עסקים גרמני, יוהאן ראבה, שהתפרסם בזכות המאמצים שלו להפסיק את הזוועות הקפיד לתעד ביומנו את הזוועות. למשל ב-17 בדצמבר הוא תיעד את המקרים הבאים: "שני חיילים יפנים טיפסו על קיר הגן שלי ועומדים לפרוץ לתוך ביתנו. כאשר אני מראה להם את תג המפלגה שלי הם נסוגים. באחד הבתים ברחוב הצר שמאחורי הבית שלי נאנסה אישה ואז היא נדקרה בצווארה עם כידון. אתמול בערב סיפרו כי עד אלף נשים ונערות נאנסו, כמאה בנות במכללת ג'ינלינג לבדה. אתה לא שומע אלא אונס. אם בעלים או אחים מתערבים, הם נורים. מה שאתה שומע ורואה מכל הצדדים זה האכזריות והבהמיות של החיילים היפנים".
הכומר ג'ון מאגי, חבר המשימה האמריקאית של הכנסייה האפיסקופלית ששהה בעיר כמעט רבע מאה, תיעד בתמונות ובכתב מפורט את הזוועות: "ב-13 בדצמבר הגיעו כ-30 חיילים לבית סיני מס' 5 בהינג לו קו בדרום מזרח ננקינג. הם דרשו להיכנס. הדלת נפתחה על ידי בעל הבית בשם הא והם ירו בו למוות. אשתו נורתה למוות בעת שכרעה לפניהם והתחננה שלא יהרגו אף אחד נוסף. אישה נוספת, הסיה, נגררה ממתחת לשולחן באולם האורחים, שם התחבאה עם תינוקה בן השנה. לאחר שהיא הופשטה ונאנסה על ידי חייל אחד או יותר, היא נדקרה בחזה עם כידון ובקבוק נדחף לתוך הנרתיק שלה. התינוק נדקר למוות עם כידון. חלק מהחיילים הלכו לחדר הסמוך, שם התחבאו הוריה המבוגרים ושתי בנותיה בנות 14 ו-16. החיילים החליטו לאנוס את שתי הבנות. הסבתא ניסתה להגן עליהן ונורתה למוות עם אקדח. הסב נרצח בעת שחיבק אותה. לאחר מכן הם הפשיטו אותן. שניים או שלושה חיילים אנסו את הגדולה ואז הם דקרו אותה למוות ודחפו מקל לנרתיק שלה. שלושה חיילים אחרים אנסו במקביל את הילדה השנייה ולאחר מכן דקרו אותה למוות עם כידון. החיילים דקרו למוות עם כידון אחות נוספת בת 7 או 8 שגם שהתה בחדר. שני ילדים נוספים בני 2 ו-5 נרצחו. הגדול עם כידון ולתינוק חתכו את הראש עם חרב".
למטה: חייל יפני מפשיט אישה צעירה. החיילים נהגו להצטלם עם הקורבנות שלהם למזכרת לפני שהם אנסו ורצחו אותן.
לאחר שחיילים אנסו קבוצתית את הנשים ההרות, הם לעיתים קרובות נהגו לשפד את הבטן שלהן עם כידון או לחתוך אותה ולקרוע החוצה את העוברים שלהן לשם השעשוע. הניצולה טאנג ג'ונשאן העידה למשל באחד המקרים: "שביעית ואחרונה בשורה הראשונה הייתה אישה בהיריון. אחד החיילים חשב שהוא יוכל לאנוס אותה לפני שהוא רוצח אותה. אז הוא שלף אותה מהקבוצה וגרר אותה לנקודה שנמצאת במרחק של כעשרה מטרים משם. הוא ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה בכל כוחה. ופתאום הוא דקר אותה בבטנה עם כידון. היא השמיעה צרחה אחרונה כאשר הקרביים שלה נשפכו החוצה ואז הוא דקר את העובר שלה כאשר חבל הטבור נראה בבירור והשליך אותו הצידה". במקרה אחר מספר חיילים אנסו בזה אחר זה אישה בהיריון מתקדם, שעות לפני הלידה.
בסרט דוקומנטרי על הטבח "בשם הקיסר" (In the Name of the Emperor), חייל יפני בשם שירו אזומה שהשתתף בטבח סיפר על ביטויי הלעג שהם נהגו להשתמש ביניהם בהקשר של אינוסן של הנשים. הוא סיפר כי בכל פעם שחשקה נפשם של חיילים לאנוס אישה, הם נהגו להשתמש בביטויים כמו "Pikankan" (צירוף של המילה מותן (pi) ומבט (kankan)). פירושו של הביטוי היה "בוא נראה אישה פותחת את רגליה". לאחר שהחיילים לכדו אישה, הם נהגו להפשיט אותה מהמותן (pi) למטה ולהביט (kankan) בה מספר רגעים, כדי קודם להתפעל מהגוף שלה שעומד בעוד רגע לענג אותם ולהסב להם הנאה אדירה. לאחר מכן כל חייל שרצה לאנוס אותה, נהג להשתמש בביטויים כמו "זה היום שלי להתרחץ" כדי להודיע לחבריו כי ברצונו גם להיכנס לתור של החיילים שיאנסו אותה. לאחר מכן הם אנסו אותה קבוצתית, כל חייל בתורו, אחד אחרי השני. לאחר שגופה הביא על סיפוקם את כל החיילים שהמתינו בתור, כבר לא היה להם עוד צורך בו והם דקרו אותה למוות.
עד ה-5 בפברואר 1938 העביר הוועד הבין-לאומי לשגרירות יפן עדויות שבהם החיילים היפנים אנסו נשים וילדות. המקרים האלו דווחו לאחר שדיפלומטים אמריקאים, בריטים וגרמנים שבו מהשגרירויות שלהם. הנה למשל מספר ציטוטים מהפרוטוקולים: "בליל ה-14 בדצמבר היו מקרים רבים של חיילים יפנים שנכנסו לבתים ואנסו נשים או לקחו אותן משם. זה יצר פאניקה באזור ומאות נשים עברו אתמול לקמפוס של מכללת ג'ינלינג. בליל ה-15 בדצמבר חיילים יפנים נכנסו לתוך בנייני אוניברסיטת נאנג'ינג בטאו יואן ואנסו 30 נשים במקום. חלקן נאנסו על ידי של שישה גברים. ב-16 בדצמבר נלקחו מהמכללה הצבאית שבע נערות בגילאי 16 עד 21. חמש חזרו. כל אחת מהן נאנסה שש או שבע פעמים ביום. ישנם כ-540 פליטים צפופים במתחמים ברחוב קנטון במספרים 83 ו-85. מעל 30 נשים וילדות נאנסו שם. הנשים והילדים בוכים כל הלילה. התנאים במתחמים גרועים יותר ממה שאנו יכולים לתאר. אנא תעזרו".
למטה: גופת נקבה מוטלת בעיר לאחר שנאנסה. החיילים נהגו לאחר שהם אנסו את הקורבנות שלהם, לתקוע כידונים בנרתיק שלהן כסמל לניצחונם המזהיר.
תת-פרק משנה 2.35.2: הטבח באי בנגקה באינדונזיה (1942)
ב-12 בפברואר 1942, רגע לפני שסינגפור נפלה, היאכטה המלכותית של סארוואק ווינר ברוק ניסתה להימלט. על סיפונה היו אנשי שירות פצועים אוסטרלים ובריטים רבים, 66 אחיות ששירותו בבית החולים הכללי 2/13 ואזרחים גברים, נשים וילדים. הספינה הופצצה על ידי מטוסים יפנים וטבעה. שתי אחיות נספו. היתר פוזרו בסירות הצלה ונסחפו לחלקים שונים באי בנגקה באוקיינוס בשקט, הממוקם באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה). כ-100 ניצולי הספינה התאחדו ליד החוף ראדג'י. לאחר שהתגלה כי צבא יפן מחזיק באי, נאמר לכל האזרחים הנשים והילדים כי מוטב להם להימלט לעיר מונטוק וכך הם עשו. באי נותרו 60 אנשי שירות פצועים ו-22 אחיות כדי תטפלנה בהם. הם הקימו באי מקלט והציבו עליו שלט ענק של הצלב האדום.
ב-16 בפברואר בבוקר הגיעו לאי כ-20 חיילים יפנים. החיילים הנרגשים ראו את האחיות והחליטו לאנוס אותן לפני שהם רוצחים אותן אולם הם החליטו קודם לטבוח בגברים הפצועים שיכולים לנוע כדי שלא יפריעו. הם הובילו אותם ללשון יבשה, העמידו אותם בשורה, הציבו מקלעים מולם ופתחו באש לעברם. הפצועים ניסו להימלט אולם כולם נהרגו מלבד אחד שנורה ואיבד את ההכרה. האחיות שמעו היטב את הירי. לאחר מכן החיילים שבו, התיישבו מולן, ניקו את כידוניהם ואת רוביהם ולאחר מכן אנסו כמעט את כולן. לאחר שהן נאנסו, קצין הורה להן להיכנס לים. מקלע הוצב על החוף וכאשר המים הגיעו לגובה המותניים שלהן, נורתה לעברן אש. כולן נהרגו מלבד האחות ויויאן בולווינקל שנורתה בסרעפת אולם שרדה. הפצועים שנותרו באלונקות שופדו למוות עם כידונים. בשל התפיסה שאין ביזוי גדול יותר מאשר להיאנס ועוד על ידי לוחמיו של האויב, לא רק לקורבן עצמו אלא לכל הקבוצה שהיא משתייכת אליה, ממשלת אוסטרליה אסרה על האחות ששרדה לספר שהן נאנסו וזה נחשף רק מעדויות שנאספו במחקר משנת 2019 על ידי ההיסטוריונית לינט סילבר, השדרנית טס לורנס והביוגרפית ברברה אנג'ל. החיילים שאנסו אותן לא נענשו ונותרו עלומים.
למטה: דיוקן קבוצתי של צוות האחיות ששירותו בבית החולים הכללי האוסטרלי 2/13 בסינגפור. צולם בספטמבר 1941. שש מהאחיות בתמונה היו בין אלו שהיו באי ונאנסו על ידי החיילים היפנים כולל ויויאן בולווינקל, היחידה ששרדה (עומדת שישית משמאל).
תת-פרק משנה 2.35.3: הקרבות על השליטה בעיר מנילה בפיליפינים (1945)
בחודשים פברואר ומרץ 1945, צבא ארצות הברית התקדם לעבר העיר מנילה בפיליפינים כדי להסיג ממנה את כוחות יפן. במהלך ההפוגות בקרבות החיילים היפנים הוציאו את כעסם ותסכולם על האזרחים ללא רחם. אכזריותם הייתה בלתי נתפסת. מעשי אונס, הטלת מומים ומעשי טבח רבים התחוללו בבתי ספר, בתי חולים ומנזרים, לרבות בבית החולים סן חואן דה דיוס, במכללת סנטה רוזה, בקתדרלת מנילה, במנזר סנט פול, בכנסיית סנטו דומינגו, בכנסיית פאקו ובכנסיית סנט וינסנט דה פול. באחד המקרים למשל החיילים נכנסו למקלט שבו הסתתרו נשים וטף. תינוקות וילדים שופדו למוות עם כידונים מול אמותיהם שהתחננו נואשות לרחמים. נשים וילדות קודם נאנסו. לפחות 20 חיילים אנסו נערה צעירה לפני שהם כרתו את השדיים שלה.
אחד החיילים הניח לאחר מכן את השדיים הכרותים שלה על חזהו וחיקה אישה מול חבריו שצחקו למראה האיבר המבזה הזה בעיניהם. לאחר שהם צחקו, חיילים טבלו בבנזין את הנערה הצעירה ושתי נשים נוספות שהם אנסו קודם לכן למוות והעלו באש את שלושתן. החיילים המשיכו להצית את כל המקלט ורבים מיושביו נספו. נשים שניסו להימלט מהמבנה הבוער נלכדו ונאנסו על ידי חיילים. השדיים של אחת הנשים, ג'וליה לופז בת ה-28, נכרתו והיא נאנסה על ידי חיילים שהציתו לאחר מכן את שערותיה. ראשה של אישה אחרת נערף חלקית זמן שהיא ניסתה נואשות להגן על עצמה מחייל שהחליט לאנוס אותה. לאחר מכן הוא אנס את הגופה שלה.
במטרה לאפשר לאלפי החיילים והקצינים לאנוס את הנשים והנערות הכי יפות בעיר באופן מאורגן יותר, מלון בייוויו (Bayview) הוסב ל-"מרכז אונס" (Rape Center). על פי העדויות במשפטו של הגנרל טומויוקי ימאשיטה בגין פשעיו במלחמה, באחד המקרים למשל נלקחו 400 נשים וילדות מהמחוז ארמיטה העשיר בעיר הבירה מנילה, והועברו לוועדת מיון שבחרה מתוכן את 25 הנקבות שנחשבו בעיניהם ליפות ביותר. הנקבות שנבחרו, רבות מהן רק בנות 12-14, הועברו למלון, שם גברים יפנים שגויסו וקצינים המתינו בתור כדי לאנוס אותן, כל אחד בתורו. במהלך 28 ימים, בין ה-3 בפברואר עד ה-3 במרץ 1945, נאנסו למוות נשים וילדות רבות על ידי החיילים היפנים שהוצבו בעיר.
למטה: גופותיהן של אישה וילדה פיליפיניות שנטבחו על ידי הכוחות היפניים בעיר מנילה.
תת-פרק משנה 2.35.4: הקמת תחנות אונס על ידי צבא יפן (1932-1945)
בשנת 1932 החליט צבא יפן להקים במוצביו תחנות שבהם יוכלו חייליו שנלחמים בחזית לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים באופן מאורגן. התכתבות בצבא מראה כי היו לכך שתי מטרות. הראשונה הייתה הפחתת דליפתם של מעשי האונס ההמוניים לעיתונות הבין-לאומית כפי שאירע למשל לאחר כיבושה של העיר ננקינג. מטרה נוספת הייתה מזעורן של ההוצאות הרפואיות לטיפול במחלות המין בקרב חייליו שנדבקו ממעשי האונס התכופים ופגעו ביכולתו הצבאית. הלקח נלמד ממלחמת רוסיה-יפן בשנת 1905 כאשר במהלכה חייליו אנסו נשים רוסיות רבות ורבים מהם נדבקו במחלות מין. ההיסטוריון פרופסור יושיאקי יושימי מאוניברסיטת צ'ואו כתב כי התחנות הוקמו בשל החשש מתסיסה בקרב החיילים אם יימנעו מהם לאנוס נשים שתוביל למהומות ומרד.
בשנת 1932 החליט צבא יפן להקים במוצביו תחנות שבהם יוכלו חייליו שנלחמים בחזית לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים הכבושים באופן מאורגן. התכתבות בצבא מראה כי היו לכך שתי מטרות. הראשונה הייתה הפחתת דליפתם של מעשי האונס ההמוניים לעיתונות הבין-לאומית כפי שאירע למשל לאחר כיבושה של העיר ננקינג. מטרה נוספת הייתה מזעורן של ההוצאות הרפואיות לטיפול במחלות המין בקרב חייליו שנדבקו ממעשי האונס התכופים ופגעו ביכולתו הצבאית. הלקח נלמד ממלחמת רוסיה-יפן בשנת 1905 כאשר במהלכה חייליו אנסו נשים רוסיות רבות ורבים מהם נדבקו במחלות מין. ההיסטוריון פרופסור יושיאקי יושימי מאוניברסיטת צ'ואו כתב כי התחנות הוקמו בשל החשש מתסיסה בקרב החיילים אם יימנעו מהם לאנוס נשים שתוביל למהומות ומרד.
הצבא קרא לתחנות האלו בלעג "תחנות ניחומים" ולקורבנות "נשים מנחמות" (ביפנית: 慰安婦) משום שגופן מנחם את לוחמיו שנלחמים בדם ואש ומוות ושוהים הרחק ממשפחותיהם. הערכות על מספר הנשים שנכלאו בתחנות האלו משתנות ומספרן נאמד בין 50,000 ל-400,000. יושימי קבע כי נכלאו עד 200,000 נשים וילדות בכ-2,000 תחנות. בהתחשב במעמד הלא הומניסטי של ה-"נשים המנחמות", הרישומים בצבא ובצי של יפן התייחסו לשינוען מהארצות הכבושות לתחנות האונס שהוקמו לאורך קווי החזית במונח "יחידות אספקת מלחמה". רופא בצבא היפני אסס טטסאו העיד כי הן נתפסו בעיני החיילים כ-"תחמושת נשית" וכ-"שירותים ציבוריים", פשוטו כמשמעו, חפצים שניתן להשתמש ולהתעלל בהם. הקורבנות שהוחזקו בתחנות האלו היו רובן מהמדינות הכבושות קוריאה, סין, מלאיה, וייטנאם, הפיליפינים, תאילנד, מנצ'וקוו, טייוואן, מיקרונזיה, איי הודו המזרחיים ועוד. נכלאו בתחנות האלו גם נשים מלזיות מהאי גינאה החדשה ונשים מקומיות מהעיר רבאול, יחד עם נשים יפניות פפואניות שנולדו לאבות יפנים ואימהות פפואניות, נשים ג’אווניות רבות, כ-1,000 נשים טימוריות מאינדונזיה, כמאה נערות מיקרונזיות מהאי טרוק בקרוליין ונשים אירופאיות שחיו במשובות במדינות הכבושות בעיקר מהולנד ואוסטרליה, לרבות מהמושבה הבריטית רבאול. התחנות הוקמו בסין, הפיליפינים, אינדונזיה, מלאיה, תאילנד, בורמה, גינאה החדשה, הונג קונג, מקאו ובהודו-סין הצרפתית.
הערכה היא שמספר הקורבנות שנכלאו והוחזקו בתחנות האונס האלו כדי לספק את החיילים היפנים שהוצבו בשטחים הכבושים בין השנים 1938-1945, נע בין 360,000 ל-410,000 כאשר מתוכן היו כ-200,000 נשים סיניות. היעדר תיעוד רשמי מקשה על הערכת המספר הכולל המדויק שלהן. כמויות אדירות של חומר הקשור לפשעי מלחמה ואחריותם של מנהיגיה הבכירים ביותר של האומה, הושמדו בהוראתה של ממשלת יפן עם תום המלחמה. היסטוריונים הגיעו לאומדנים שונים באמצעות ניתוחם של התיעודיים השונים. ההיסטוריון יושימי שערך את המחקר האקדמי הראשון בנושא והעביר את הנושא לדיון ציבורי, העריך כי מספר הקורבנות נע בין 50,000 ל-200,000 על פי התיעודים הרפואיים של הצבא משנת 1940.
למטה: קצינים יפנים סוקרים מסדר של נשים מבועתות שהובאו כדי לספק את החיילים שלהם שנלחמו בחזית באחד המוצבים. מתוך סרטון נדיר של 18 שניות.
המצב החמיר מאוד עם התקדמותה של המלחמה והצבא החל להיתקל בקשיי אספקה של נשים וילדות לכל היחידות הלוחמות. בתגובה דרשו המפקדים בצבא להגביר את קצב הגיוס שלהן מקרב האוכלוסיות המקומיות. באזורים כפריים בהם המתווכים היו נדירים, הצבא פנה באופן ישיר למנהיגים מקומיים והורה להם לספק לו מיד עוד נשים ונערות לתחנות לאורך קווי החזית. אם המקומיים לא סיפקו את הסחורה ובפרט בשטחים הכבושים בסין, הפעילו החיילים היפנים את מדיניות שלושת הכללים כדי לחטוף אותן ולאנוס אותן בכוח שסיסמתה הייתה: "להרוג את כולם! לשרוף את כולם! לבזוז הכול!", כאשר בעקבותיה בוצעו חטיפות והתחולל אונס המוני וללא הבחנה של הנשים והנערות המקומיות.
למטה: סצנה מתוך הסרט "מחלקת ויאנג" (Wianbu) המבוסס על סיפורה של אחת הקורבנות.
למטה: סצנה מתוך הסרט "מחלקת ויאנג" (Wianbu) המבוסס על סיפורה של אחת הקורבנות.
הקורבנות שהוכנסו לתחנות האונס לא שוחררו עד סוף המלחמה. למשל באחד המקרים מנהל מתקן יפני רכש קוריאניות תמורת 300-1000 ין על פי מאפייניהן הגופניים. הן הפכו לנחלתו ולא שוחררו לאחר השלמת תנאי השעבוד שצוינו בחוזה. פרופסור לשעבר בחטיבת המחקר על אסיה באוניברסיטה הלאומית באוסטרליה, האנק נלסון, כתב על התחנות שהוקמו בעיירה רבאול במדינה (מכונה היום "פפואה גינאה החדשה). הוא ציטט בין היתר מיומנו של גורדון תומאס שהיה שבוי מלחמה שהעיד כי כל אחת מהקורבנות אולצה לספק בין 25 ל-35 חיילים מדי יום. נלסון ציטט גם את קנטארו איגוסה מנתח ימי שהוצב שם. איגוסה כתב בזיכרונותיו כי הן אולצו להמשיך לספק את החיילים גם לאחר שהחלו לסבול מזיהומים: "הן בכו והתחננו לעזרה".
בין 100,000 ל-200,000 נשים ונערות קוריאניות בתחנות האונס האלו. כמעט כל הנערות נלקחו ממשפחות עניות. בנותיהם של משפחות מיוחסות הוכנסו לתחנות רק במקרים שהן או בני משפחותיהן הראו חוסר נאמנות כלפי הכובשים. הצבא העסיק לעיתים קרובות קבלנים שהיו אחראיים להכניס אליהן נערות והקבלנים נקשרו לרוב לארגוני פשע. הנשים הקוריאניות נועדו לבעלי הדרגות הנמוכות יותר. קוריאה היא מדינה קונפוציאנית שבה יחסי מין לפני הנישואים אסורים ועל כן מרביתן היו בתולות, מה שהפחית את החשש שהן תדבקנה חיילים ומלחים במחלות מין שעשויות לפגוע בכושרם. ההיסטוריון יושימי כתב כי על פי שכוונת הצבא הייתה הפחתת התפשטותן של מחלות מין, התחנות אף האיצו אותן.
למטה: נשים באחד מתחנות האינוס.
למטה: נשים באחד מתחנות האינוס.
נשים אירופיות שנכלאו בתחנות האונס יועדו לקצינים משום שהן נחשבו ליפות יותר כמו למשל הנשים מהמושבה ההולנדית באיי הודו המזרחיים. ממשלת הולנד ערכה מחקר שתיאר כיצד צבא יפן כלא את הנשים במושבה והעריכה כי בין 200 ל-300 נשים אירופיות נכלאו בתחנות האלו. כ-65 מהן הובאו אליהם בכוח, אחרות שהתמודדו עם הרעב במחנות הפליטים הסכימו להצעות מזון ותשלומים עבור עבודות שטבען לא נחשף בפניהן לחלוטין וחלקן התנדבו בתקווה להגן באמצעות כך על הצעירות יותר. מספר הנשים ההולנדיות ששהו בתחנות האלו ייתכן שגבוה בהרבה. הקורבנות נאנסו והוכו ללא הרף וחיו בפחד תמידי. ג'ף ואן וגטנדונק וקרן השידור ההולנדית העריכו שכ-400 נערות הולנדיות הועברו לתחנות האלו ממחנות הפליטים.
בפברואר 1944 למשל נתפסו ונלקחו בכוח עשר נערות הולנדיות על ידי קצינים יפנים לאחת מתחנות האונס ונכלאו בה. אחת הקורבנות, יאן ראף או'הרן, העידה בשנת 1990 מול ועדת בית הנבחרים האמריקאי כי: "בתחנת הניחומים הוכיתי ונאנסתי באופן שיטתי יומם ולילה. אפילו הרופא היפני אנס אותי בכל פעם שהוא ביקר בתחנה במטרה לבדוק אם נדבקנו במחלת מין". בבוקר הראשון צולמו ג'אן והאחרות ותמונותיהן הונחו על המרפסת ששימשה אזור קבלה כדי שהחיילים יוכלו בזמן ההמתנה לבחור על פי המראה שלהן את מי ברצונם לאנוס. במשך ארבעה חודשים הן נאנסו והוכו ביום ובלילה. מי שהתעברה עברה הפלה בכפייה. כעבור ארבעה חודשים מחרידים הן הועברו למחנה במחוז בוגור במערב ג'אווה. הן הוזהרו כי מי שתעז לספר מה הם עשו לה, היא ובני משפחתה יוצאו להורג. חודשים לאחר מכן הן הועברו למחנה בעיר בטביה ששוחרר ב-15 באוגוסט 1945.
למטה: יאן ראף או'הרן. צולם זמן קצר לפני שהיא, אימה ואחיותיה ואלפי נשים הולנדיות נוספות נכלאו בתחנות אינוס.
נשים מאינדונזיה, חלקן מהאי פלורס וכאלף נשים ונערות ממזרח טימור שנכלאו בתחנות האלו היו רובן נערות מתבגרות בגילאי 14-19 שסיימו השכלה מסוימת והונו באמצעות הבטחות להשכלה גבוהה בעיר טוקיו וסינגפור. בעיר הבירה בלורה באינדונזיה נכלאו כעשרים נשים אירופאיות יחד עם בנותיהן בשני בתים ששימשו תחנות אונס במשך שלושה שבועות עבור היחידות היפניות שעברו באזור. הן נאנסו בברוטליות בשגרה. מעדויות שנשמעו בבית הדין הפלילי שהוקם לאחר המלחמה בעיר בטביה עלה כי ילדות רבות שטרם התפתחו מינית ואפילו לא קיבלו וסת כמו למשל במזרח טימור, נאנסו באכזריות רבה שוב ושוב על ידי החיילים כאשר מי שהעזה לנסות להתנגד בזמן שהיא נאנסה, הוצאה להורג. לקראת סופה של המלחמה, חיילים יפניים רבים שנותקו מאספקה באיים הפסיפיים המרוחקים או נלכדו בג'ונגלים של בורמה (מיאנמר היום), פנו לקניבליזם כדי להשביע את רעבם. היו לפחות מספר מקרים שבהם חיילים רצחו לבסוף את הקורבנות בתחנות האלו כדי לספק לעצמם חלבון.
הצבא וחיל הים עשו מאמצים רבים כדי למנוע התפשטות מחלות מין. הם העבירו בחינם אספקה גדולה של קונדומים ליחידות. מסמכים ממלזיה למשל מראים שביולי 1943 הצבא חילק לחייליו כ-1,000 קונדומים במדינת נג'רי סמבילאן במלזיה ו-10,000 נוספים במדינת פרק במלזיה. כמו כן כדי לשמור על בריאותם של החיילים, הצבא הזריק לרוב הקורבנות סאלווארסן כטיפול בעגבת כדי שגופן לא יעביר בין החיילים מחלות. יחד עם הנזק שנגרם לנרתיק שלהן כתוצאה מהאונס התכוף שעברו, רבות מהן הפכו לעקרות. ככל שהמלחמה התארכה החל להיות מחסור בקונדומים לאחר שהצוללות האמריקאיות הטביעו את ספינות המסחר היפניות אחת לאחר השנייה ועל כן החיילים הונחו לאנוס אותן בכל פעם עם אותו קונדום ורק לשטוף אותו בין לבין, מה שהפחית את יעילותם. בפיליפינים הקורבנות קיבלו טיפול רפואי רק אם הן שילמו. במקרים רבים נשים שלקו במחלות קשות ננטשו למות לבדן.
ההערכות הן כי כ-75% מהנשים ששהו בתחנות הניחומים מתו ורוב הניצולות נותרו עקרות בשל הטראומה או לאחר שהן נדבקו במחלות מין. כ-51.8% מהקורבנות שנדבקו במחלות מין היו קוריאניות ו-36% סיניות. החיילים היפנים אנסו אותן ביום ובלילה, היכו אותן ועינו אותן ללא הרף. מרבית הקורבנות היו שבורות ותשושות. אישה קוריאנית בשם קים האק-סאן למשל, העידה בראיון בשנת 1991 על הכנסתה לתחנת האונס הצבאית בשנת 1941: "כאשר הייתי בת 17 החיילים היפנים הגיעו עם משאית, הרביצו לנו ואז גררו אותנו בכוח. נאמר לי שאני יכולה להרוויח כסף רב במפעל טקסטיל. נאנסתי מהיום הראשון והאונס לא הפסיק". קים העידה כי אנסו אותה 30-40 פעמים ביום, כל ימות השנה. לאחר המלחמה הייתה התעלמות מוחלטת מהקורבנות והן נודו משום שבמדינות קונפוציאניות כמו קוריאה וסין, יחסי מין לפני הנישואים נחשבים מבישים. בחברות האלו באופן מסורתי אישה שלא נשואה חייבת להעריך את צניעותה מעל לחייה ואם היא מאבדת את בתוליה לפני הנישואים, גם אם נאנסה, היא חייבת למות כדי שכבודם של בני משפחתה לא ייפגע. בבחירתן להמשיך לחיות הן הפכו למנודות וחסרות בית. מחקר קליני משנת 2011 מצא שרבות גילו תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) גם 60 שנה לאחר המלחמה.
למטה: קצינים וחיילים סוקרים מסדר של נשים שהובאו כדי לספק את החיילים שלהם שנלחמו בחזית באחד המוצבים. מתוך סרטון נדיר של 18 שניות.
תת-פרק משנה 2.35.5: מבצע "סערת אוגוסט" (1945)
ב-9 באוגוסט 1945, יומיים לאחר הטלת פצצת הגרעין על הירושימה, ברית המועצות פתחה במבצע נגד יפן שנקרא "סערת אוגוסט" וכבשה שטחים עצומים בשליטתה בצפון מזרח סין וצפון האוקיינוס השקט, כולל באזור מנצ'וריה בסין, קוריאה הצפונית, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים. בתוך 11 יום הנחיל הצבא האדום לצבא היפני את התבוסה הקשה ביותר שנחלו כוחות היבשה שלו במהלך המלחמה כולה. כ-700,000 חיילים סובייטים עם סיוע של 500,000 חיילים מנגולים, פלשו לאזור מנצ'וריה, לרבות למנצ'וקוו ומונגוליה הפנימית שבהם התגוררו אלפי תושבים יפנים שנשלחו כמתיישבים. לצד מעשי הטבח, החיילים אנסו נשים יפניות רבות. לאחר כיבושה של העיר מוקדן (כיום שניאנג), מפקדי הצבא האדום הודיעו לחיילים הנרגשים שלהם שהם רשאים לחגוג את ניצחונם המזהיר ב-"שלושה ימי אונס" של נשים וילדות.
ב-9 באוגוסט 1945, יומיים לאחר הטלת פצצת הגרעין על הירושימה, ברית המועצות פתחה במבצע נגד יפן שנקרא "סערת אוגוסט" וכבשה שטחים עצומים בשליטתה בצפון מזרח סין וצפון האוקיינוס השקט, כולל באזור מנצ'וריה בסין, קוריאה הצפונית, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים. בתוך 11 יום הנחיל הצבא האדום לצבא היפני את התבוסה הקשה ביותר שנחלו כוחות היבשה שלו במהלך המלחמה כולה. כ-700,000 חיילים סובייטים עם סיוע של 500,000 חיילים מנגולים, פלשו לאזור מנצ'וריה, לרבות למנצ'וקוו ומונגוליה הפנימית שבהם התגוררו אלפי תושבים יפנים שנשלחו כמתיישבים. לצד מעשי הטבח, החיילים אנסו נשים יפניות רבות. לאחר כיבושה של העיר מוקדן (כיום שניאנג), מפקדי הצבא האדום הודיעו לחיילים הנרגשים שלהם שהם רשאים לחגוג את ניצחונם המזהיר ב-"שלושה ימי אונס" של נשים וילדות.
במהלך כיבושה של צפון קוריאה, חיילים סובייטים אנסו נשים יפניות וקוריאניות רבות בחציו הצפוני של חצי האי הקוריאני. ב-14 באוגוסט 1945 פלשה יחידת שריון של הצבא האדום לעיירה גגנמיאו (ביפנית: 葛根廟鎭) במונגוליה הפנימית שבה כ-1,800 ילדים ונשים פליטים מצאו מקלט במנזר מקומי. החיילים החלו לירות בפליטים, לדרוס אותם עם טנקים ומשאיות ולשפד אותם עם כידונים על אף שהם הניפו דגל לבן. תוך שעתיים בלבד הכוחות השמידו מעל 1,000 פליטים, בעיקר נשים וילדים. גברים סינים מקומיים חברו לצבא ורדפו גם אחרי קבוצת פליטים שניסו להימלט לנהר ורבים מהם טבעו בו בעת מנוסתם. חיילים החלו לאנוס נשים וילדות יפניות תוך כדי שגברים סיניים מקומיים שהתרעמו מהשלטון היפני מעודדים אותם. החיילים היו כה מורעבים מינית שהם לעיתים אנסו גם את הגופות המתות של הקורבנות שלהם לאחר שהם רצחו אותן. חיילים נהגו גם למכור ילדות שהם לכדו כדי להרוויח כסף. מחירה של ילדה בשוק המקומי הגיע ל-500 ין. לצורך כך הם נהגו להכות אימהות בברוטליות אכזרית עד שהן נכנעו והעניקו להם בנותיהם כדי לא להרגיש עוד על בשרן את נחת זרועם האימתנית. גברים סינים מקומיים גם ניצלו את ההזדמנות כאשר באחד המקרים הם אנסו אישה יפנית לאחר שחיילים רצחו את הילד שלה.
למטה: כוחות הצבא האדום נעים דרך הרי הח'ינגאן הגדולים באזור מנצ'וריה בדרך למחוץ את הצבא היפני באזור בשנת 1945.
תת-פרק משנה 2.35.6: הכיבוש האמריקאי של איי אוקינאווה ביפן (1945-1946)
הקרבות באיי אוקינאווה היו בין הקרבות הגדולים והקטלניים ביותר שהתחוללו בין צבא ארצות הברית וחיל הנחתים לצבא יפן. האיים היו אז חלק מיפן אולם עד שנת 1879 הם היו מדינה נפרדת והשפה והתרבות נבדלו במובנים רבים, ועל כן התושבים הופלו והיפנים נהגו בהם כפי שנהגו בסינים ובקוריאנים. הפצצות אוויר כבדות על עיר הבירה נהה בשנת 1944, הותירו אלפי הרוגים וכ-50,000 תושבים שנותרו חסרי בית, נמלטו למערות. החיילים היפנים בתגובה השתלטו עליהן וגירשו אותם לשטח הפתוח כדי שישמשו מגן אנושי. כשליש מהאוכלוסייה נהרגה, בין 40,000 ל-150,000 אזרחים ועוד עשרות אלפי חיילים. בשלב זה החיילים שהבינו שהם לקראת תבוסה וכי אין להם סיכוי לשרוד בשל איסורי הצבא להיכנע, החלו לאנוס את הנשים כדי לפרוק עליהן את זעמם ותסכולם וליהנות לפני מותם.
הקרבות באיי אוקינאווה היו בין הקרבות הגדולים והקטלניים ביותר שהתחוללו בין צבא ארצות הברית וחיל הנחתים לצבא יפן. האיים היו אז חלק מיפן אולם עד שנת 1879 הם היו מדינה נפרדת והשפה והתרבות נבדלו במובנים רבים, ועל כן התושבים הופלו והיפנים נהגו בהם כפי שנהגו בסינים ובקוריאנים. הפצצות אוויר כבדות על עיר הבירה נהה בשנת 1944, הותירו אלפי הרוגים וכ-50,000 תושבים שנותרו חסרי בית, נמלטו למערות. החיילים היפנים בתגובה השתלטו עליהן וגירשו אותם לשטח הפתוח כדי שישמשו מגן אנושי. כשליש מהאוכלוסייה נהרגה, בין 40,000 ל-150,000 אזרחים ועוד עשרות אלפי חיילים. בשלב זה החיילים שהבינו שהם לקראת תבוסה וכי אין להם סיכוי לשרוד בשל איסורי הצבא להיכנע, החלו לאנוס את הנשים כדי לפרוק עליהן את זעמם ותסכולם וליהנות לפני מותם.
השלטונות במדינה הזהירו את תושבי האיים כי לאחר שהחיילים האמריקאים יפלשו, הם ראשית יאנסו את נשותיהם ובנותיהם ולאחר מכן יהרגו את כולם. מעל 700 תושבים התאבדו. ב-1 באפריל 1945 הצליחו כוחות ארצות הברית לנחות באיים והחל להתחולל בהם אונס המוני. הנשים שנאנסו קודם על ידי החיילים היפנים הזועמים, החלו להיאנס על ידי הכובשים החדשים. ההיסטוריון אושירו מסאיאסו שניהל את הארכיון במחוז אוקינאווה כתב כי "כל נשות הכפר בחצי האי מוטובו נפלו לידי החיילים. בכפר היו רק נשים, ילדים וזקנים כי כל הגברים גויסו למלחמה. הם סרקו את כל הכפר אולם לא מצאו סימנים לכוחות היפניים. תוך ניצול המצב הם החלו לצוד את הנשים לאור היום ואלו שהסתתרו בכפר או במקלטים הסמוכים נגררו החוצה בזו אחר זו".
למטה: ספינות אמריקאיות מגיעות לחוף מדרום מערב לאי אוקינאווה באפריל 1945.
החיילים לא אנסו רק את הנשים היפניות אלא גם את בנות העמים האחרים שהוחזקו באיים והיו בעצמן קורבנות. ההיסטוריון פיטר שרייברס כתב כי די היה להיות אישה בעלת מראה אסייתי כדי להיות בסכנה להיאנס על ידי החיילים האמריקאים כפי שאירע למשל לכמה מהנשים הקוריאניות שהיפנים הביאו בכוח לאי וכלאו אותן בתחנות אונס עבור החיילים. הוא כתב כי נשים רבות נאנסו בברוטליות "בלי אף טיפת רחמים". רב-טוראי ששירת למשל בדיוויזיית הנחתים הרביעית העיד כי: "בצעדה דרומה חלפנו ליד קבוצה של כעשרה חיילים אמריקאים שהצטופפו יחד במעגל הדוק על ידי הכביש. הם נראו נלהבים למדי. הנחתי שהם משחקים משחק הימורים בקוביות (Craps). לאחר מכן כאשר עברנו לידם ראיתי שהם אונסים אישה מזרחית, כל אחד בתורו. המשכנו לצעוד ליד כאילו שום דבר חריג לא קורה".
בראיונות שהתפרסמו בעיתון ניו יורק טיימס בשנת 2000, העידו מספר קשישים מכפר באוקינאווה כי לאחר שארצות הברית ניצחה, שלושה נחתים אפרו-אמריקאים חמושים נהגו להגיע לכפר מדי שבוע ולהורות לתושבים לאסוף את כל הנערות המקומיות. הם הובילו אותן בכל פעם לגבעות הסמוכים ואנסו אותן. לאחר שהם המשיכו לבצע בביטחון את "הטקס השבועי" לא חמושים, על פי הדיווחים תושבי הכפר הכריעו אותם והרגו אותם. גופותיהם הוסתרו בתוך מערה סמוכה מחשש לנקמה עד שנת 1997. על פי ההערכות של היסטוריונים, חיילי צבא ארצות הברית אנסו כ-10,000 נשים אוקינאוויות במהלך הפלישה לאיים וכיבושם. האונס באיים היה כה שכיח שבשנת 2000 מרבית האוקינאווים בני 65 פלוס הכירו או שמעו על לפחות אישה אחת שנאנסה.
כמעט כל הנשים שנאנסו שמרו על שתיקה והמשטרה הצבאית האמריקאית התעלמה מהתלונות הבודדות שהועברו אליה. ג'ורג' פייפר כתב בספר שלו "טנוזאן: הקרב על אוקינאווה ופצצת האטום (Tennozan: The Battle of Okinawa and the Atomic Bomb)" כי הסיבה לשתיקתן היה פחד משום שהן נאנסו על ידי המנצחים ועל כן תלונה למשטרה המקומית כלל לא תעזור בשל יחסי הכוחות. הסיבה הנוספת היא תחושת הבושה. אלפי נשים נאנסו אולם פחות מעשרה מקרים דווחו רשמית עד שנת 1946 ורובם בשל פגיעה פיזית קשה. האונס שלהן נשמר כ-"סוד מלוכלך" כלשונם. נשים רבות עברו הפלות גסות על ידי מילדות בכפרים שלהן לפני שהבעלים שלהן שבו מהמלחמה משום שאם הם היו מגלים, הן היו מגורשות בשל החרפה. בראיונות כתבו היסטוריונים וזקני אוקינאווה כי חלקן נרצחו לאחר שהן נאנסו ורבות נותרו מאחור בשל הבושה והסלידה מהן ומהטראומה.
למטה: אחיות צפון קוריאניות שנלכדו על ידי חיילים דרום קוריאנים ואמריקאים. נשים צפון קוריאניות שנלכדו לעיתים נאנסו על ידי חיילים אמריקאים.
תת-פרק משנה 2.35.7: כיבושה של יפן (1945-1952)
באוגוסט 1945, קיסר יפן הכריז על כניעה מוחלטת וכוחות הכיבוש של בעלות הברית החלו לנחות בכל האיים המרכזיים ביפן. בעקבות האונס ההמוני באיים וכניעת ממשלת יפן, פרצה בהלה גדולה בקרב האזרחים שהיו מבועטים מהמחשבה שהכובשים יאנסו את נשותיהם ובנותיהם גם כפי שהצבא היפני נהג לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של העמים שכבש בסין ובאוקיינוס השקט. ממשלת יפן וממשלים במספר מחוזות פרסמו אזהרות לנשים שממליצות להן להישאר בבתים ולשהות כל הזמן עם גברים. המשטרה במחוז קנאגאווה, שם צפויים לנחות תחילה הכוחות האמריקאים, המליצה לנשים צעירות ונערות להימלט מיד מהאזור. מספר רשויות מחוזיות הורו לנשים להתאבד לפני שהן נאנסות או לאחר שהן נאנסו משום שמוטב המוות מאשר החרפה, וקראו לאכוף את ההוראה באמצעות חינוך.
עם נחיתתם של חיילי בעלות הברית, הם החלו לחגוג את ניצחונם על גופן של נשים ונערות יפניות והחל להתחולל אונס המוני ברחבי המדינה. תוך עשרה ימים דווח על 1,336 מקרים, רק במחוז קנאגאווה. מקרים רבים נוספים לא דווחו. בחודש הראשון נאנסו כ-3,500 קורבנות. ההיסטוריון טושיוקי טנאקה כתב כי רק בעיר יוקוהמה לבדה בירת המחוז, התרחשו 119 מקרי אונס ידועים בספטמבר 1945. ב-4 באפריל למשל בסמוך לחצות, חמישים חיילים הגיעו בשלוש משאיות לבית החולים נקאמורה במחוז אומורי ותקפו אותו. הם אנסו במשך כשעה מעל 40 מטופלות ו-37 נשות צוות. לאחת מהן היה תינוק כבן יומיים שנרצח לאחר שהוא הושלך על הרצפה. כמו כן מספר גברים מטופלים שניסו להגן על הנשים הוצאו להורג בתקרית זו. במקרה אחר שאירע ב-11 באפריל, בין 30 ל-60 חיילים חתכו קווי טלפון לבלוק שיכון בעיר נגויה ולאחר מכן פלשו אליו ואנסו "ילדות ונשים רבות בגילאי 10 עד 55". מפקד הארמיה השמינית, הגנרל רוברט אייכלברגר כתב כי במקרה אחד שהיפנים ניסו להקים משמר עצמי שיגן על הנשים, הארמיה פקדה להיכנס לתוך הרחובות במערך קרב עם כלי רכב משוריינים. המנהיגים נעצרו וקיבלו תקופות מאסר ממושכות.
גם חיילים מאוסטרליה, בריטניה, הודו וניו זילנד שהיו חלק מכוח הכיבוש הבריטי (BCOF) אנסו. ההיסטוריונים אייג'י טקמי ורוברט ריקטס ציטטו למשל אישה שהעידה כי: "לאחר שהחיילים האוסטרלים כבשו את העיר קוּרֵה בתחילת 1946, הם גררו נשים צעירות לג'יפים שלהם, הובילו אותן להר ואנסו אותן. אני שמעתי אותן זועקות לעזרה כמעט כל לילה. ההתנהגות הזו הייתה בשגרה". קצין אוסטרלי שעבד כמתורגמן וחוקר פלילי, אלן קליפטון, העיד למשל על מקרה אונס אחר: "עמדתי סמוך למיטה בבית חולים. על המיטה שכבה ילדה מחוסרת הכרה. רופא ושתי אחיות ניסו להחיות אותה. שעה לפני כן היא נאנסה על ידי עשרים חיילים. מצאנו אותה היכן שהם הותירו אותה על הקרקע. בית החולים היה בהירושימה. הילדה הייתה יפנית. החיילים היו אוסטרלים". אונס הנשים היפניות נתפס כחרפה לאומה כולה ועל כן ההיסטוריון בריאן וולש כתב כי העיתונות היפנית דיווחה רק על מקרים מעטים במהלך השבועיים הראשונים. ממשל הכיבוש הגיב ב-"צנזורה מיידית של כל כלי התקשורת" מה-10 בספטמבר 1945 ועד תום הכיבוש בשנת 1952, לרבות איסור על דיווחים של מקרי אונס. ההיסטוריונים טקמי וריקטס כתבו כי המפקד העליון של כוחות הברית (SCAP) הוציא "קודי עיתונות" האוסרים פרסום דוחות וסטטיסטיקות שמזיקים למטרות הכיבוש.
תת-פרק משנה 2.35.8: הקמת תחנות אונס עבור כוחות בעלות הברית (1945-1946)
הממשלה בפין ניסתה לצמצם את האונס ההמוני במדינה והחליטה להקים תחנות אונס עבור כוחות הכיבוש שיאוישו בפרוצות ונשים שכבר נאנסו ונחשבו ממילא כבר לטמאות. התחנות נקראו בלעג "תחנות ניחומים" (Comfort Station) והקורבנות כונו "נשים מנחמות". החברה היפנית הפטריארכלית הציבה בפני הנשים שנאנסו שתי ברירות: התאבדות או הקרבת גופן וסיפוק הכובשים כדי למנוע את חילולן של נשים נוספות. ב-18 באוגוסט 1945, משרד הפנים הורה למושלי המחוזות ולראשי המשטרה להקים את התחנות היכן שיוצבו הכוחות של בעלות הברית. מפקד משטרת טוקיו, נובויה סאקה, העיר שתוצף במספר הגדול ביותר של חיילים, נפגש עם ראשי ההתאחדות של המסעדות חמאג'ירו מיאזאווה וג'נג'ירו נומוטו והורה להם לסייע בסידורים לקראת הגעת החיילים. מיאזאווה ונומוטו נעזרו בקשריהם כדי לייסד קבוצה של נציגי תעשיות מועדוני לילה, ברים ובתי בושת. הנציגים שנפגשו עם המשטרה ב-21 באוגוסט נדרשו רשמית להקים את התחנות אולם להסוות ככל הניתן את תפקידה של הממשלה. ב-23 באוגוסט הם יסדו את "איגוד מתקני הנוחות המיוחדים" והשם שונה זמן קצר לאחר מכן ל-"איגוד הבילויים והשעשועים" (RAA, ביפנית: 特殊 慰 安 施 設 協会). משרד האוצר העניק לאיגוד 33,000,000 ין להקמת התחנות באמצעות הלוואות שנטל על עצמו מבנק הפיתוח התעשייתי.
בחנוכת האיגוד נכחו פקדי ממשלה ומפקדים במשטרה והוקראה השבועה: "באמצעות הקרבה של אלפי "אוקיצ'יס" (פרוצות), נבנה שובר גלים המעכב את הגלים הסוערים ומגן על טוהר הגזע שלנו". מראשית הכיבוש פקידים בצבא בעלות הברית שיתפו פעולה עם המערכת. מושלי המחוזות צ'יבה וקנאגאווה העידו כי מפקדים אמריקאים דרשו מהם בספטמבר 1945 להקים תחנות לחיילים שלהם והציעו את עזרתה של המשטרה הצבאית של ארצות הברית במידת הצורך. הביוגרפית תרזה סבובודה כתבה כי החיילים של בעלות הברית היו כה מורעבים שעוד לפני שהסתיימה הקמתן של התחנות, לאחר שהן כבר אוכלסו בנשים אולם חלקן טרם היו מוכנים לפתיחה, "מאות חיילים פרצו לשניים מהם ואנסו את כל הנשים".
ההיסטוריון היפני יקויקו אטה והפרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת יורק בעיר טורונטו, בוב ואקבאיאשי, כתבו כי מערכת הגיוס בכפייה הייתה זהה למערכת הגיוס שהפעיל הצבא עבור חייליו בקרב העמים הכבושים תוך שימוש גם בשיטות גיוס מתעתעות ותוך ניצול העוני והרעב. מרבית הנשים לא יכלו לצאת מהתחנות גם אם לא מנעו מהן פיזית משום שהן נמכרו על ידי בני משפחותיהן העניות או היו חייבות כסף לבעלי התחנות. חלק מהתחנות העניקו להן הלוואות שאין סיכוי שהן תהיינה מסוגלות להשיב כדי להבטיח שהן לא תוכלנה לעזוב. חלק מהנשים העידו שהן התנדבו לספק את כוחות הכיבוש של בעלות הברית כי הן הרגישו חובה להגן על נשים אחרות מפניהם. בדצמבר 1945 כתב קצין בכיר באגף לבריאות ורווחה במטה הכללי של הכיבוש כי ה-"זונה הטיפוסית" כלשונו שנאנסת על ידי החיילים היא לרוב נערה שהוקרבה על ידי בני משפחתה הענייה בשל מצוקות כלכליות נואשות. כמו כן גם במחוזות עירוניים הנוהג הזה קיים. הוא הוסיף כי הקורבנות הכי אומללות הן אלו שלא היו פרוצות לפני הכיבוש ונענו למודעות שלא רמזו מה הוא באמת ייעודן.
למטה: חיילי ארצות הברית ממתינים בתור בכניסה לתחנת "יסורה" (Yasuura House).
כל אישה נאנסה מדי יום על ידי חיילים רבים, בין 15 ל-60 חיילים. החיילים קיבלו בקבלה של התחנות כרטיס בעלות של 100¥ (כ-8 סנט), שאותו הם מסרו לאחר מכן לאישה שהם אנסו. בבקרים הנשים קיבלו מבעלי התחנות 50¥ עבור כל כרטיס (כ-4 סנט). לעיתים קרובות הנשים ספגו בזמן שהן נאנסו אלימות קשה מהחיילים שראו באונס שלהן מפגן ניצחון עליהן. שוטרים צבאיים וחיילים דרשו לעיתים לאנוס אותן בחינם או דרשו החזר כספי. חוסר השוויון במאזן הכוחות בין משטרת יפן לכוחות הכיבוש הקשה עליהן מאוד להתלונן. חרף חלוקת הקונדומים, מחלות מין בעיקר זיבה ועגבת החלו להתפשט. בתחילת 1946, על פי הערכות כמעט רבע מכל כוחות הכיבוש האמריקאיים נדבקו וכמעט מחצית מהיחידות. בחטיבת הרגלים ה-34 של אוסטרליה שיעור ההדבקה אף נסק ל-55%. בתגובה המטה הכללי הטיל נהלי בדיקות רפואיות קפדניות לפרוצות כדי שהן לא תדבקנה את החיילים שאונסים אותן ועזר להקים מחדש מרפאות ומעבדות שרבות מהן הושמדו במהלך המלחמה לצורך אבחון מחלות וזיהומים. כמו כן הארמיה העשירית החלה להזריק פניצילין לקורבנות נגועות.
התחנות לא עמדו בביקוש הרב. כדי להגביר את התפוקה, המשטרה הסירה ב-14 באוקטובר את כל ההגבלות שהוטלו על התחנות שלא השתייכו לאיגוד ובסוף נובמבר פעלו 25 תחנות עצמאיות בעיר טוקיו שאיישו כ-1,500 נשים נוספות. בתחילת 1946 החלו כמרים צבאים לגנות את שיתוף הפעולה של הצבא עם התחנות וטענו שזו הפרה של מדיניות משרד המלחמה. הגינויים הביכו את ראש כוחות הכיבוש הגנרל דאגלס מקארתור והוא הורה להביא לסגירתם. למחרת כתב פקיד בריאות הציבור של המטה הכללי לגנרל על דאגותיו כי מחלות מין כמו זיבה ועגבת יתפשטו בארצות הברית עם שובם של החיילים הביתה. לאחר שבעה חודשים, במרץ 1946, הוטלו על התחנות הגבלות והן נסגרו זמן קצר לאחר מכן.
סגירת התחנות הביאה לגלי אונס המוניים. ההיסטוריון ג'ון דאור כתב כי בתקופה שהם פעלו "תדירות האונס (הלא מאורגן) נותרה נמוכה ביחס לגודל העצום של כוח הכיבוש". הערכות היו שרק כ-40 קורבנות נאנסו מדי יום באופן לא מאורגן אולם לאחר סגירתם מקרי האונס נסקו לפי-8 והגיעו לכ-330 בממוצע מדי יום. הביוגרפית טרזה סבובודה כתבה כי "מספר מעשי האונס המדווחים נסק" לאחר סגירתן של התחנות וזו ראייה שהיפנים הצליחו להפחית במידה ניכרת את מעשי האונס הלא מאורגנים באמצעות הקמתם. השלכה נוספת הייתה אבטלה פתאומית של רבבות נשים שהיו רעבות ללחם. רבות מהן המשיכו בלית ברירה לעבוד כפרוצות ברחובות עבור כוחות הכיבוש כדי לשרוד. חיילי בעלות הברית כינו אותן בלעג "ילדות פאן-פאן" (ביפנית: "ילדות לחם-לחם"), כי הן התחננו ללחם בתמורה. יחסי המין הפכו לאלימים יותר ופיזורן ברחובות גם הקשה מאוד על המפקדה העליונה למנוע את התפשטותן של מחלות המין. ועל כן בנובמבר 1946 הממשלה הציגה את מדיניות ה-"קו האדום" (赤 線 ,Akasen) שהתירה את התופעה במספר אזורים מיועדים.
למטה: חייל אמריקאי מתעלל מינית באישה יפנית.
פרק משנה 2.36: מלחמת העצמאות של בנגלדש (1971)
במהלך המלחמה התחולל אונס המוני, שיטתי ומכוון של נשים בנגליות שתוכנן על ידי הדרגים הגבוהים והיה חלק מרצח העם. הצבא גם ראה בבנגלים המוסלמים נחותים וקבע כי מאגר הגנים שלהם חייב תיקון באמצעות אינוסן ועיבורן של נשותיהם ובנותיהם כדי ליצור גזע חדש ולדלל את הגזע הבנגלי הנחות. ועל כן הצבא הורה לא להרוג אותן לאחר שאונסים אותן כדי שהן תאלצנה ללדת מוסלמים "טהורים". בנוגע להינדים הוא ראה בהם כבעלי גנים שאינם ברי תיקון ועל כן הוא הורה לחייליו להוציא את נשותיהם ובנותיהם להורג לאחר שהם אנסו אותן ונהנו מגופן. האליטה האמינה שההינדים עומדים מאחורי המרד ואת השנאה הקיצונית כלפיהם ניתן היה לראות באכזריות הרבה שהם אנסו אותן ולאחר מכן רצחו אותן. במהלך המלחמה הנשים ההינדיות לרוב נרצחו לאחר שהן נאנסו בעוד הנשים הבנגליות הושארו בחיים כאשר רבות מהן מעוברות. הקצינים לא רק שהתירו לחיילים שלהם לאנוס אותן, הם בעצמם הפכו נשים לשפחות המין שלהם. כמו כן גם גברים בנגלים וביהרים שחיו במזרח ותמכו בפקיסטן, אנסו נשים הינדיות רבות.
הצבא נחשב למוסד אסלאמי וחייליו נחשבו ללוחמיו של אללה בעוד הבנגלים עברו דה הומניזציה. הם נחשבו לבעלי מאפיינים הינדים שמחקו את מעמדם המוסלמי ובכך הם הזמינו את המעשים הברבריים שמבוצעים בהם. ועל כן החיילים נחשבו כמי שאונסים את הנשים והילדות שלהם בשם אללה והאונס הברוטלי שלהן נחשב לתהלוכת הניצחון שלהם. הנשים תוארו כמי שאינן מצניעות את גופן המבזה כפי שמצופה מנשים מוסלמיות ועל כן הן "זונות שמזמינות גברים לאנוס אותן". הקצין פייסל שהוצב במזרח הצדיק את האונס שלהן: "הנשים מתרחצות בגלוי כדי שגברים שהולכים ליד יוכלו לראות אותן, והן לובשות סארי שבמשיכה אחת נופלת מגופן, כמו נשים הודיות. הן מאוד קשורות למוזיקה, כמו הנשים ההינדיות, והבנות שלהם רוקדות לאורחים, הם מתגאים בריקוד ובמוזיקה הזו, כמו זונות. הבת שלי לא רוקדת, גם אשתי לא. המוזיקה והריקודים האלה אינם אסלאמיים. הנשים שלנו אינן זונות כמו הנשים הבנגליות".
המנהיגים הדתיים של פקיסטן כולל "אימאמים" (תואר לגברים מוסלמים שנמצאים בהנהגה האסלאמית) ו-"מולאים" (כהני דת מוסלמים), תמכו בגלוי באינוסן של הנשים הבנגליות וההינדיות על ידי חיילי צבא פקיסטן והם אף הוציאו "פתווה" (פסק הלכה) המכריז עליהן כעל "שלל מלחמה". פסק הלכה נוסף שיצא במערב פקיסטן במהלך המלחמה, קבע גם הוא כי נשים שנלקחו מהגברים ההינדים והבנגלים, הן "שלל מלחמה". פעילים וראשי מפלגות אסלאמיות היו מעורבים בעצמם בחטיפות שלהן ואנסו אותן גם בעצמם. הערכות הן כי בין 200,000 ל-400,000 ילדות ונשים נאנסו במהלך המלחמה ומתוכן התעברו בין 25,000 ל-70,000 קורבנות. אחד הרופאים במרכז השיקום בעיר הבירה דאקה למשל, דיווח שכ-30,000 תינוקות נולדו כתוצאה מהאונס ההמוני בשלושה החודשים הראשונים של שנת 1972.
למטה: כתבה משנת 1971 על נערות בבנגלדש שנאנסו במהלך המלחמה. חלקן נאנסו לעיני בני משפחותיהן וחלקן התעברו.
האסטרטגיה של הצבא הייתה פשיטות ליליות על הכפרים שבמהלכן הנשים נאנסו בכפריהן, לעיתים קרובות לעיני בני משפחותיהן. ב-17 באפריל למשל הובילו כוחות ראזאקר 50 משפחות הינדיות מהכפר רמצ'אנדראפור שבמחוז דינאג'פור, לאזור שנקרא ברהט ואסרו אותם. לוחמי ראזאקר וחברי מלציית אל-באדר בזזו את הכסף והתכשיטים שלהם ולאחר מכן דיווחו עליהם לצבא פקיסטן. הצבא הוביל אותם כ-100 מטרים מדרום לעיר ברייהט לאזור אחירה. בשעה 11 בבוקר הם כפו עליהם לעמוד בשתי שורות ליד ברכה, הגברים בשורה אחת ואילו הנשים והילדים בשורה אחרת. לאחר מכן החיילים פתחו באש תופת ממקלעים לעבר שורת הגברים. לאחר שהם הרגו את כולם והאש נפסקה, הם שיפדו למוות עם כידוניהם את הנערים והילדים (הזכרים) שהועמדו בשורת הנשים. לאחר שכל הזכרים הושמדו, החיילים הנרגשים הפנו את תשומת לבם לנקבות ואנסו את כולן קבוצתית בברוטליות במקום. כ-100 תושבים נהרגו רק בטבח הזה.
האסטרטגיה של הצבא הייתה פשיטות ליליות על הכפרים שבמהלכן הנשים נאנסו בכפריהן, לעיתים קרובות לעיני בני משפחותיהן. ב-17 באפריל למשל הובילו כוחות ראזאקר 50 משפחות הינדיות מהכפר רמצ'אנדראפור שבמחוז דינאג'פור, לאזור שנקרא ברהט ואסרו אותם. לוחמי ראזאקר וחברי מלציית אל-באדר בזזו את הכסף והתכשיטים שלהם ולאחר מכן דיווחו עליהם לצבא פקיסטן. הצבא הוביל אותם כ-100 מטרים מדרום לעיר ברייהט לאזור אחירה. בשעה 11 בבוקר הם כפו עליהם לעמוד בשתי שורות ליד ברכה, הגברים בשורה אחת ואילו הנשים והילדים בשורה אחרת. לאחר מכן החיילים פתחו באש תופת ממקלעים לעבר שורת הגברים. לאחר שהם הרגו את כולם והאש נפסקה, הם שיפדו למוות עם כידוניהם את הנערים והילדים (הזכרים) שהועמדו בשורת הנשים. לאחר שכל הזכרים הושמדו, החיילים הנרגשים הפנו את תשומת לבם לנקבות ואנסו את כולן קבוצתית בברוטליות במקום. כ-100 תושבים נהרגו רק בטבח הזה.
במקרה אחר כוחות ראזאקר בפיקודו של מדריך עלי הורו לתושבי הכפר נריה הממוקם באיחוד קגבלה העליון באזור הקצה המערבי של מולביבאזר סאדר אופזילה, להתאסלם בהמוניהם ולאחר מכן להעניק להם את הבנות והפרות שלהם. הכפר מוקף בביצות רבות, מה שהופך אותו ללא נגיש במהלך גשמים ועל כן סירות כפריות היו צורת התחבורה היחידה לכפר וממנו. בכפר התגוררו בעיקר הינדים עניים ונחשלים שעבדו בעבודות כפיים. הם סירבו לדרישה שלהם ועל כן הכוחות הודיעו להם כי הם ילמדו אותם לקח. ב-5 במאי הגיעו 12 חיילים מהמחנה שרפור, דרך הכפר סדוהאטי הסמוך. חלק מהתושבים מצאו מקלט באזור פרצ'ה ביל והיתר ניסו להימלט על נפשם. החיילים פלשו לכפר ומשתפי פעולה מקומיים של כוחות ראזאקר ואל באדר מנעו מהתושבים להימלט.
מעל מאה גברים, נשים וילדים קטנים נלכדו על ידי החיילים. הם הועברו למעון של קמיני קומאר דב (אחד מתושבי הכפר). הנשים והילדים הופרדו מהגברים והוחזקו בחדר, בעוד הגברים כולל דב עצמו הועמדו בשורה ונפתחה לעברם אש שהרגה את כולם. לאחר שהחיילים הרגו את הגברים הם אנסו את כל הנשים. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, משתפי פעולה מקומיים ששייכים לכוחות ראזאקר ואל באדר הציתו 19 בתים ו-6 מחסנים. לאחר הטבח הכוחות עזבו את הכפר כאשר הם מותירים את הגופות להירקב על הקרקע כמו פגרים עד שהסירחון שעלה מהן התפשט בכל האזור והפך לבלתי נסבל. כוחות ראזאקר הודיעו לכפרים הסמוכים שאם הם לא יקברו אותן, הם יהרגו גם אותם. לאחר האיום חמישה או שישה הינדים מהכפרים הסמוכים עבדאלפור, נואגון וח'גרקנדי, נכנסו לכפר וקברו אותן.
למטה: גופתה של אישה צעירה שנאנסה ולאחר מכן נרצחה באכזריות בשדה ההרג ההמוני.
למטה: גופתה של אישה צעירה שנאנסה ולאחר מכן נרצחה באכזריות בשדה ההרג ההמוני.
לאחר שהצבא פלש מעיר הבירה דאקה למחוזות, ההינדים ניסו להימלט להודו ובדרכם תפסו מחסה בכפר הנידח באושגרי באיחוד דמרה. ב-14 במאי 1971 הצבא בסיוע משתפי פעולה מקומיים נכנס לאזור דרך נחל בראל והטיל סגר על הכפרים באושגרי ורופסי. משתף פעולה בשם אסד הוביל את הכוחות לכפר באושגרי. עם רדת הלילה, כל תושביו נתפסו ונגררו מבתיהם לאחד האזורים בכפר כדי לקיים אונס פומבי של הנשים. הגברים אולצו לעמוד בשורה אחת ואילו הנשים הושכבו לפניהם על הקרקע כדי שהם יצפו בהן נאנסות על ידם. כוחות הפקיסטניים ומשתפי הפעולה שלם אנסו אותן מול עיניהם ולאחר שהם באו על סיפוקם הם ירו למוות גם בגברים וגם בנשים והציתו את בתיהם. 350 מתושבי הכפר הושמדו. למחרת בבוקר מספר ניצולים קברו הגופות המפוחמות בקבר משותף.
בליל ה-6 באוקטובר, קבוצה של 60-65 לוחמי ראזאקר תחת פיקודם של המפקדים איסקנדר עלי מרידה, מוקול אחמד בדשה, אנסאר עלי ח'ליפה וסייד האולאדר, פשטו על בתי המשפחות האלדר ומיטרה בכפר ההינדי אנגולקטה. לאחר שהם פרצו את הדלתות, הם החליטו קודם לאנוס את כל הנשים במקום. הם קשרו את הגברים והילדים כדי שלא יפריעו. לאחר מכן הנשים נאנסו קבוצתית על ידי הלוחמים, כל אחד בתורו. לאחר שהם השביעו את תאוותם, הם הובילו 37 גברים קשורים בחבלים, אל תחנת המשטרה בעיירה מתבריה. שבעה מהם שוחררו תמורת כופר עצום. 30 האחרים הועברו לאתר הוצאה להורג בדרום הכפר סוריאמאני. הם הצטוו לעמוד בשורה ולאחר מכן נורו על ידי הלוחמים.
למטה: דיוקן הקיר שצויר על ידי אמן באוניברסיטת דאקה ליד מנזר גנאג'גורון בשאהב דאקה. זו אינה רק יצירת אמנות אלא המציאות בבנגלדש בשנת 1971. צבא פקיסטן ולוחמי מליציות דתיות נהגו לאנוס את הנקבות שנפלו לידיהם.
למטה: דיוקן הקיר שצויר על ידי אמן באוניברסיטת דאקה ליד מנזר גנאג'גורון בשאהב דאקה. זו אינה רק יצירת אמנות אלא המציאות בבנגלדש בשנת 1971. צבא פקיסטן ולוחמי מליציות דתיות נהגו לאנוס את הנקבות שנפלו לידיהם.
תת-פרק משנה 2.36.1: הקמת מחנות אונס עבור החיילים הפקיסטנים (1971)
במטרה להפוך את אונס הנשים והילדות הבנגליות למאורגן יותר, הצבא הקים מחנות אונס רבים עבור קציניו, חייליו והלוחמים הרזאקארים. חלקם נקראו בלעג "בתי זונות צבאיים". נקבות בגילאי 8 עד 75 שנלכדו במהלך פשיטות הועברו אליהם ונאמר להן כי הן מעתה "הזונות" שלהם. הן נאנסו בהם בשיטתיות. הצבא גייס בנוסף גינקולוגים למחנות האלו שיבצעו בשוטף הפלות לנערות שהתעברו שוב ושוב כתוצאה מהאינוס התכוף שהן עברו, כדי שמשאב גופן ימשיך לעמוד בתפוקה. הצבא שחרר רק שבויות שכבר היו בהיריון מתקדם וכבר לא יכלו עוד להפיל, כדי שהן תלכנה ללדת את הצאצאים עם הגנים המתוקנים. הביזוי והסבל היומיומי שהכלואות במתקנים האלו עברו, הביא רבות מהן לנסות להתאבד כאשר חלקן השתמשו בשערות ראשן כדי לתלות את עצמן. אולם החיילים בתגובה להתאבדויות האלו החלו לגזור את שיער ראשן. רוב הכלואות לבסוף נרצחו או שמו קץ לחייהן. חלקן נאנסו עד שהן מתו וחלקן נרצחו מיד לאחר שהן נאנסו. החיילים נהגו לאחר מכן להחדיר כידונים לתוך הנרתיק שלהן, איבר שנחשב בעיניהם לסמל הכניעה, כדי להפגין את ניצחונם המוחלט עליהם.
דוקטור ג'פרי דייויס, רופא אוסטרלי שהובא לבנגלדש מטעם ארגון האומות המאחדות במטרה להקים מתקני הפלות מאוחרות בתמיכת ארגון הבריאות העולמי, שמע בעיסוקו על מספר רב של נשים שהתאבדו לאחר שנאנסו וסבר כי הערכות על 400,000 נשים וילדות נאנסו היא נמוכה מדי. רוב הקורבנות נדבקו במחלות מין וסבלו מזיהומים. על אסטרטגיית צבא פקיסטן הוא כתב: "הם הותירו את חיל הרגלים, הפעילו את הארטילריה קדימה, הפגיזו את בתי החולים ובתי הספר. זה הוביל לכאוס מוחלט בעיר. לאחר מכן חיל הרגלים נכנס והחל להפריד בין הזכרים לנקבות מלבד הילדים שטרם התבגרו מינית. הנשים הוכנסו למתחם תחת שמירה כדי שהן תהיינה זמינות עבור החיילים. העדויות (של הניצולות) היו מחרידות. 'להיאנס שוב ושוב ושוב'. הרבה מהן מתו במחנות האלו.
למטה: פליטים במחוז קושטיה באפריל 1971.
למטה: פליטים במחוז קושטיה באפריל 1971.
ב-27 במאי משלחת של חמישה חיילים מחוז פאטואקאלי בפיקודו של קפטן שפייט, הגיעו בחשאיות לפאתי העיר ברגונה בסירת מנוע מהירה. מרבית התושבים בעיר היו הינדים והיתר מוסלמים בנגלים ורובם תומכי הליגה האוואמית של בנגלדש ובנגלדש הריבונית. משעות הבוקר החיילים ומשתפי פעולה מקומיים פשטו על העיר בזמן שירד גשם ללא הפסקה ורוב התושבים שהו בבתים. הם לא היו מודעים לפשיטה ועל כן לא היה להם הזדמנות להימלט. הפשיטות כוונו לאזורים ההינדים אמטלה, קרמקרפאטי ונאתפאטי. בערב החיילים עצרו כ-500-600 תושבים, קשרו אותם בחבלים והובילו אותם לכלא ברגונה התת-חטיבתי להעמדתם למשפט שדה. הנקבות הוחזקו במחלקה נפרדת והן יועדו לסיפוק החיילים. על פי הדיווחים של עדי הראייה, הוחזקו במחלקה הזו כ-150 נקבות. החיילים נהגו לבחור את הנשים על פי טעמם. אישה שסירבה נבעטה או הוכתה עם כתות רובים ולעיתים נורתה למוות. הנשים שנבחרו הועברו למחלקה ריקה סמוכה, שם הן נאנסו קבוצתית על ידי החיילים במשך כל הלילה. מספר נשים נשלחו למחנה הזמני בבונגלו C&B כדי להיאנס על ידי הכוחות המזוינים שהוצבו שם. בבוקר הן הושבו למחלקת הנשים בכלא. חלקן כאשר הן מכוסות בבגדי סארי אדומים כדי להסתיר את כתמי הדם כתוצאה מהאונס שהן עברו. ב-29-30 במאי הוצאו להורג מעל 100 אסירים על ידי כיתת יורים והם נקברו במתחם בכלא. בהמשך אסירים רבים נוספים נרצחו.
ארבעים שנה לאחר המלחמה, התראיינו שתי אחיות בתחנת השידור הגרמנית "דויטשה ולה" שנכלאו באחד ממחנות הצבא. איליה העידה כי היא נלקחה על ידי הצבא הפקיסטני כאשר הייתה בת 13. במשך שבעה חודשים היא נאנסה שוב ושוב. היא העידה כי היא עונתה, התעברה והושבה הביתה רק לאחר שהיא הייתה בחודש חמישי . אחותה לילי סיפרה שהיא הייתה בהיריון בעת שנלקחה על ידי הכוחות המזוינים וכתוצאה מכך הפילה. האחיות סיפרו שכל מה שהן קיבלו מהחברה לאחר המלחמה הוא השפלה, עלבונות, שנאה ונידוי משום שהן נאנסו. המלחמה הסתיימה לאחר כניעתו של הצבא הפקיסטני והמיליציות התומכות של ראזאקר בעקבות התערבותה של הודו שבאה במטרה להגן על הביטחון הלאומי שלה. העיתונאית אמיטה מאליק שדיווחה מבנגלדש לאחר כניעתם של הכוחות החמושים של פקיסטן, כתבה כי חייל ששירת בצבא הפקיסטני התגאה לפני שהם עזבו כי: "אנו הולכים אולם אנו משאירים את הזרעים שלנו מאחור".
האונס יעיל במיוחד כטקטיקה בקהילות שבהן האשמה באובדן הכבוד אינה נופלת על האנס אלא על מי שנאנסה. האונס פוגע במעמדן החברתי של השורדות. הילדות והנשים הבנגליות שנאנסו התמודדו לא רק עם הפגיעות והטראומה הפיזית מהאונס עצמו אלא גם עם חברה שעוינת לקורבנות אונס. הן חיו עם תחושת בושה והשפלה עזה. חלק נודו ממשפחותיהן וקהילותיהן או התאבדו. לאחר המלחמה הקורבנות שנאנסו נחשבו סמל ל-"זיהום חברתי" ובושה ומעטות מאוד יכלו לשוב למשפחות שלהן או לבתיהן. הקורבנות כונו "זונות" (Barangonas). אסטרטגיית הממשלה לחיתונן כשלה ומעט גברים הסכימו לשאת אותן משום שראו בהן סחורה משומשת. גברים שנענו ציפו לקבל בתמורה נדוניה גדולה. הנשים שנישאו עברו לרוב התעללות ורובן ננטשו לאחר שהבעלים שלהן קיבלו את הנדוניה.
האונס יעיל במיוחד כטקטיקה בקהילות שבהן האשמה באובדן הכבוד אינה נופלת על האנס אלא על מי שנאנסה. האונס פוגע במעמדן החברתי של השורדות. הילדות והנשים הבנגליות שנאנסו התמודדו לא רק עם הפגיעות והטראומה הפיזית מהאונס עצמו אלא גם עם חברה שעוינת לקורבנות אונס. הן חיו עם תחושת בושה והשפלה עזה. חלק נודו ממשפחותיהן וקהילותיהן או התאבדו. לאחר המלחמה הקורבנות שנאנסו נחשבו סמל ל-"זיהום חברתי" ובושה ומעטות מאוד יכלו לשוב למשפחות שלהן או לבתיהן. הקורבנות כונו "זונות" (Barangonas). אסטרטגיית הממשלה לחיתונן כשלה ומעט גברים הסכימו לשאת אותן משום שראו בהן סחורה משומשת. גברים שנענו ציפו לקבל בתמורה נדוניה גדולה. הנשים שנישאו עברו לרוב התעללות ורובן ננטשו לאחר שהבעלים שלהן קיבלו את הנדוניה.
הבנגלים וההינדים כמעט ולא אנסו את נשותיהם ובנותיהם של הכובשים, לא מפאת יופי נפשם אלא כי לא היה ביכולתם אולם כאשר הם יכלו, הם לא היססו. במהלך המלחמה גם לאומניים בנגלים כמו מיליציית מוקטי בהיני, ביצעו אונס המוני של נשים מוסלמיות ביהריות שכלל לא היו מעורבות במלחמה משום שהקהילה הביהרית תמכה בפקיסטן והייתה להם גישה אליהן. גם חיילי צבא הודו שתמך בבנגלים אנסו נשים ביהריות רבות. העיתונאי אנתוני מסקרנהס למשל פרסם מאמר בעיתון שכותרתו "רצח עם ביוני 1971" שבו כתב על אלימות שביצעו בנגלים נגד ביהרים: "החיילים ממערב פקיסטן הם לא היחידים שהרגו במזרח בנגל, כמובן. בליל ה-25 במרץ, הכוחות הבנגלים והיחידות החצי-צבאיות המוצבות במזרח פקיסטן עשו מרד ותקפו לא-בנגלים בפראות אכזרית. אלפי משפחות של מוסלמים אומללים, רבים מהם פליטים מביהאר שבחרו בפקיסטן בזמן מהומות החלוקה בשנת 1947, נמחקו ללא רחם. נשים נאנסו, השדיים שלהן נכרתו עם סכינים מעוצבות במיוחד. ילדים לא נמלטו מהאימה. בני המזל נהרגו עם הוריהם".
פרק משנה 2.37: מלחמת האזרחים בסיירה לאון (1991-2002)
בשנים 1991-2002 התחוללה מלחמת האזרחים בסיירה לאון. ב-23 במרץ 1991 היא פרצה במסגרת מאבק השליטה על משאבי הטבע הרבים במדינה, לרבות יהלומים, זהב ובוקסיט. כוחות החזית המהפכנית המאוחדת (RUF), יחד עם תמיכת הכוחות המיוחדים של הרודן הליברי צ'ארלס טיילור, החזית הפטריוטית הלאומית של טיילור בליבריה (NPFL), נלחמו נגד כוחות הממשלה בראשות ג'וזף מומו וכל מי שתמך בה. מלחמת האזרחים נמשכה 11 שנים והיא התפשטה לכל רחבי המדינה. על פי הערכות הושמדו במהלכה מעל 50,000 בני אדם. בשנה הראשונה השתלטו כוחות החזית המהפכנית המאוחדת על שטחים גדולים במזרח ובדרום שהיו עשירים ביהלומי סחף. עד סוף 1993 הצבא (SLA) הצליח להדוף את מורדי החזית המהפכנית המאוחדת בחזרה לגבול ליבריה אולם הם התאוששו. במאי 1997 קבוצה של קציני הצבא ממורמרים ביצעו הפיכה והם הקימו את המועצה המהפכנית של הכוחות המזוינים (AFRC) כממשלה החדשה והחזית המהפכנית המאוחדת הצטרפה אליהם בכיבוש עיר הבירה פריטאון שהייתה בה התנגדות מועטה.
בשנים 1991-2002 התחוללה מלחמת האזרחים בסיירה לאון. ב-23 במרץ 1991 היא פרצה במסגרת מאבק השליטה על משאבי הטבע הרבים במדינה, לרבות יהלומים, זהב ובוקסיט. כוחות החזית המהפכנית המאוחדת (RUF), יחד עם תמיכת הכוחות המיוחדים של הרודן הליברי צ'ארלס טיילור, החזית הפטריוטית הלאומית של טיילור בליבריה (NPFL), נלחמו נגד כוחות הממשלה בראשות ג'וזף מומו וכל מי שתמך בה. מלחמת האזרחים נמשכה 11 שנים והיא התפשטה לכל רחבי המדינה. על פי הערכות הושמדו במהלכה מעל 50,000 בני אדם. בשנה הראשונה השתלטו כוחות החזית המהפכנית המאוחדת על שטחים גדולים במזרח ובדרום שהיו עשירים ביהלומי סחף. עד סוף 1993 הצבא (SLA) הצליח להדוף את מורדי החזית המהפכנית המאוחדת בחזרה לגבול ליבריה אולם הם התאוששו. במאי 1997 קבוצה של קציני הצבא ממורמרים ביצעו הפיכה והם הקימו את המועצה המהפכנית של הכוחות המזוינים (AFRC) כממשלה החדשה והחזית המהפכנית המאוחדת הצטרפה אליהם בכיבוש עיר הבירה פריטאון שהייתה בה התנגדות מועטה.
במהלך המלחמה לצד מעשי הטבח, התחולל אונס המוני, שגרתי, שיטתי וממוקד של נשים וילדות מצד כוחות החזית המהפכנית המאוחדת, כוחות המועצה המהפכנית, כוחות ההגנה האזרחית וכוחות הצבא. בין 215,000 ל-257,000 נשים וילדות נאנסו במהלכה. כ-76% מהקורבנות נאנסו קבוצתית על ידי מספר לוחמים, כ-6% התעברו. על פי הערכות שליש מהנשים שנאנסו במלחמה בנוסף נחטפו וכ-15% אולצו לשמש שפחות מין. חלקן הוחזקו במשך שנים בשיחים כדי להשתמש בהן כ-"זונות שדה". כמו כן הצבא והמיליציות העבירו נשים טובות מראה ל-"בתי זונות" כלשונם שהוקמו במחנות הפליטים. חלקן הושאו בכפייה לאנסים שלהן כדי שיוכלו לאנוס אותן בשגרה על פי הדין והמסורת המקובלים בקהילותיהם. כוחות המועצה המהפכנית למשל נהגו כך בהוראת מנהיגיהם, ברימה באזי קמארה, אלכס טמבה ברימה וסנטיגי בורבור קאנו. המיליציה הזו גייסה גם ילדים כלוחמים שגם הם אנסו במסגרת הציפייה מהם להפגין לראשונה לעיני חבריהם את גבריותם.
הלוחמים במיליציות העדיפו לאנוס נשים צעירות וילדות בתולות משום שבעיניהם יותר כיף לאנוס אותן אולם הם היו בכל זאת חסרי הבחנה. הם אנסו אותן באכזריות יוצאת דופן ולעיתים קרובות קבוצתית, אחד אחר השני, כל אחד בתורו. חלק מהקורבנות לא שרדו לאחר האונס ודיממו למוות. לאחר שהם אנסו את הקורבנות שלהם, הם נהגו לדחוף לנרתיק שלהן שנחשב בשל היותו איבר נחדר לסמל הכניעה, חפצים כמו סכינים, מקלות, מטריות ועצי הסקה בוערים. הלוחמים במיליציות היו אכזריים במיוחד. למשל לאחר שהם תפסו נשים בהיריון, הם לעיתים לשם השעשוע התערבו ביניהם על מינו של העובר (זכר או נקבה). לאחר מכן הם חתכו את הבטן שלהן ושלפו החוצה את הקרביים והעוברים שלהן כדי לבדוק מי מהם זכה.
כוחות החזית המהפכנית המאוחדת נהגו גם ללכוד נקבות טובות מראה לרבות נקבות שאינן אויב ולהעביר אותן לבסיסים שלהם כדי לספק את הלוחמים בשגרה לפני כל יציאה למתקפה כדי לעלות את המורל שלהם ובשובם ממנה כדי לגמול להם. הם חרטו על גופן את ראשי התיבות של המיליציה "RUF" כדי לסמן אותן כרכוש שלהם וכדי שהן לא תוכלנה לשוב לביתן. הקורבנות שהוחזקו נאנסו בשגרה על ידי לוחמי המיליציה, לעיתים הן נאנסו על ידי לוחם בודד ולעיתים על ידי קבוצת לוחמים. הקורבנות לרוב לא העזו אפילו לנסות להתנגד משום שהלוחמים במיליציה הזו היו ידועים באכזריותם. הם גדעו באופן קבוע את ידיהם ורגליהם של הקורבנות שלהם כדי שיתבוססו בדמם למוות בייסורי תופת. 34% מהקורבנות שנאנסו נדבקו במחלות מין, כמו כן הקורבנות סבלו מבעיות בריאותיות חמורות כמו שחפת, תת תזונה, מלריה, זיהומים בעור ובמעיים ומחלות בדרכי הנשימה. הקורבנות לעיתים קרובות גם נודו מהקהילות והמשפחות שלהן (כ-15% מהקורבנות דיווחו שהן נודו מהמשפחות שלהן).
פרק משנה 2.38: הטיהור האתני באבחזיה (1992-1993)
בין השנים 1992-1993 התחוללה מלחמת אבחזיה. באבחזיה המלחמה מכונה באופן רשמי "המלחמה הפטריוטית של תושבי אבחזיה". היא התנהלה בין כוחות הממשל הגיאורגי ברובו ובין כוחות הבדלנים האבחזים, הכוחות המזוינים של ממשלת רוסיה וחמושים צפון קווקזיים. גאורגים אתניים שחיו באבחזיה נלחמו בעיקר בצד של כוחות הממשל הגיאורגי. ארמנים אתניים (גדוד בגרמיאן) ורוסים בתוך אוכלוסיית אבחזיה תמכו במידה רבה באבחזים ורבים מהם לחמו לצידם. הבדלנים קיבלו תמיכה מאלפי חמושים בצפון הקווקז והקוזאקים ומכוחות הפדרציה הרוסית המוצבים באבחזיה ובסמוך. הסכסוך הוחמר בעקבות הסכסוך האזרחי בגאורגיה עצמה בין תומכי הנשיא הגיאורגי המודח, זביאד גמסחורדיה, שכיהן בשנים 1991-1992, לבין הממשלה שלאחר ההפיכה בראשותו של אדוארד שוורדנדזה, ובעקבות הסכסוך האוסטי-גאורגי. מעשי טבח רבים בוצעו משני הצדדים והם הגיעו לשיאם ב-27 בספטמבר 1993 לאחר נפילתה של עיר הבירה סוחומי שלוותה בטיהור אתני רחב היקף של האוכלוסייה הגאורגית האתנית. כ-5,000 גאורגים אתניים ו-4,000 אבחזים הושמדו, ו-250,000 גאורגים הפכו לעקורים בתוך המדינה או לפליטים. המלחמה השפיעה רבות על גאורגיה הפוסט-סובייטית שספגה נזקים כספיים, אנושיים ונפשיים ניכרים. הלחימה והסכסוך הספורדי המתמשך לאחר מכן הרס את אבחזיה.
בשנת 1992 בדלני אבחז החליטו לתאר אתנית את הגאורגים. התארגנותם כללה קואליציה צבאית שהורכבה מהקבוצה הצפון קווקזית "קונפדרציות אנשי הרים בקווקז", החטיבה הצ'צ'נית של שאמיל בסאייב "זאב אפור", הגדוד הארמני "באגרמיאן", קוזאקים, לוחמים מאזור טרנסניסטריה ומספר יחידות רוסיות מיוחדות. ב-1 באוקטובר הם פתחו במתקפה רחבת היקף על העיר גגרה. ההתקפה הייתה מתואמת היטב ובוצעה בעיקר על ידי הכוחות הצ'צ'נים בפיקודו של שמיל באסייב ולוחמים צפון קווקזים. הכוחות הגאורגים בעיר שמנו מספר פלוגות קטנות איבדו את השליטה בפרברי העיר לסלידזה וקולחידה, ובסופו של דבר הם הושמדו על ידי האבחזים במרכז העיר עד סוף היום. עם נפילתה של העיר החל הטיהור האתני. בשעה 17:00 הם ריכזו את כל התושבים שלא הצליחו להימלט מהעיר בזמן, כולל הילדים (בין 1000 ל-1500 איש) ודחסו את כולם למגרש של אצטדיון הכדורגל במרכז העיר. הם התקינו מקלעים ומרגמות ביציעים ופתחו לעברם באש. לקח שעות להשמיד את כולם. גופותיהם הושלכו לאחר מכן לתוך קברים משותפים לא הרחק מהאצטדיון. כ-50 גופות נתלו לראווה על עמודי חשמל. המשקיף הצבאי הרוסי, מיכאיל דמיאנוב' העיד: "כאשר הכוחות פלשו לעיר ראיתי את הגדוד של שאמיל בסאייב. מעולם לא ראיתי אימה כזו. הם גררו אותם מבתיהם והרגו את כל מי שתפסו. במשך היום שמעתי רק צרחות ובכי של אנשים שעונו באכזריות".
באשר לנשים והילדות הותר ללוחמים קודם לאנוס אותן. נשים ונערות צעירות נאנסו על ידם באכזריות רבה. המשקיף הצבאי הרוסי, מיכאיל דמיאנוב, העיד כי כל נקבה שנלכדה ונגררה מביתה, נאנסה על ידם ולאחר מכן נרצחה. הלוחמים הנרגשים העדיפו לאנוס ילדות צעירות ועל כן הם החלו לחקור תושבים על מקומות הימצאן. קשישה גאורגית העידה באחד המקרים למשל: "הם הביאו עיוור ואת אחיו, שתמיד נשארו איתו. הם החלו להכות את העיוור, אחיו ואשתו בקת אקדח, וקראו לו 'כלב!' ובעטו בו. הוא נפל. ראיתי דם. חייל אחד אמר: 'לא נהרוג אותך, אבל איפה הילדות הצעירות?'. אמרתי שאין כאלו". מפקד הכוחות האבחזי, ארשבא, אנס בעצמו נערה בת 14 ולאחר שהוא בא על סיפוקו, הוא הורה להוציא אותה להורג. אישה שנמלטה למחנה העקורים במחוז כותאיסי, העידה על אב שאולץ לאנוס את בתו שהייתה נערה מתבגרת וחיילים אבחזים נרגשים שאנסו גם גופות של נשים וילדות.
למטה: גאורגים פליטים צועדים עשרות קילומטרים כדי להגיע למקום מבטחים לאחר שנמלטו מאבחזיה.
ב-16 בספטמבר, כוחות אוויר רוסיים וארטילריה בדלנית החלו להפציץ ללא רחם את עיר הבירה סוחומי שהלוחמים בה נותרו רק עם רובים כולל רובי סער (AK-47) וחסרי הגנה מפני ארטילריה ויחידות ממוכנות. ב-27 בספטמבר העיר נפלה והלוחמים האבחזים ובני בריתם הסתערו עליה והחלו להסתובב ברחובות העיר. תושבים שהסתתרו בבתים, במרתפים ובבנייני הדירות, נתפסו ונרצחו. נשים וילדות רבות קודם נאנסו על ידם. קרוב ל-1,000 תושבים נטבחו. בספרו של טמאז נדריישווילי "רצח עם באבחזיה" (Genocide in Abkhazia) למשל, העיד קשיש גאורגי ששרד כי "הם תפסו ילדה צעירה. היא הסתתרה בשיחים ליד הבית שבו הרגו את הוריה. היא נאנסה מספר פעמים. אחד החיילים הרג אותה והטיל בה מום. היא נחתכה לשניים. ליד גופתה הם השאירו הודעה: כפי שהגופה הזו לעולם לא תהיה חלק אחד, גם אבחזיה וג'ורג'יה לעולם לא יהיו מאוחדות".
למטה: כנסיית קמני שבה נאנסו הנזירות לעיני הכוהנים האורתודוכסים והמשגיח של המנזר לפני שהן הוצאו להורג.
בתחילת 1994, המשיכו בדלנים אבחזי במדיניותם של טיהור אתני וגירוש כפוי של גאורגים אתניים. בין ה-8 ל-13 בפברואר, המיליציה הבדלנית האבחזית ובעלות בריתה תקפו את הכפרים והאזורים המיושבים באזור גלי שהיה האזור היחיד שנותר באבחזיה ושמר על האוכלוסייה הגאורגית האתנית הגדולה. ההרכב האתני היה שונה מזה של שאר אבחזיה. האזור היה מאוכלס בעיקר בגאורגים אתניים שמעולם לא חוו קודם לכן מלחמות. לוחמי המיליציות טבחו באוכלוסייה בעוד את הנשים והילדות שנפלו לידיהם, הם קודם אנסו. כמו כן הם השמידו כ-4,200 בתים.
פרק משנה 2.39: מלחמת בוסניה (1992-1995)
עד מהרה התפשטה המלחמה ברחבי הארץ, מלווה בטיהור אתני. הסכסוך היה בתחילה בין יחידות הצבא היוגוסלבי בבוסניה, שהפך מאוחר יותר לצבא הרפובליקה סרפסקה (VRS), לבין צבא הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה (ARBiH), שהורכב ברובו מבוסניאקים, והכוחות הקרואטים במועצת ההגנה הקרואטית (HVO). המתיחות בין הקרואטים לבוסניאקים גדלה במהלך סוף שנת 1992, וכתוצאה מכך הסלימה המלחמה הקרואטית-בוסנית בתחילת שנת 1993. מלחמת בוסניה התאפיינה בלחימה מרה, הפגזה חסרת הבחנה של ערים ועיירות וטיהור אתני, בעיקר על ידי כוחות סרבים, אולם גם על ידי קרואטים ובוסניאקים, כמו למשל במהלך המצור על עיר הבירה סרייבו וטבח סרברניצה. הסרבים, על אף שבהתחלה היו עדיפים מבחינה צבאית בשל הנשק והמשאבים שסיפק להם הצבא העממי היוגוסלבי, איבדו בסופו של דבר את המומנטום כאשר הבוסנים והקרואטים התחברו נגד הרפובליקה סרפסקה בשנת 1994 עם הקמתה של הפדרציה של בוסניה והרצגובינה בעקבות הסכם וושינגטון. פקיסטן העבירה אספקת טילים נגד טנקים למוסלמים הבוסנים, בעוד ארגון האמנה הצפון-אטלנטית (נאט"ו) התערב בשנת 1995 עם מבצע כוח שכוון לעמדות צבא הרפובליקה סרפסקה. במהלך המלחמה מעל 100,000 בני אדם הושמדו ומעל 2,200,000 מיליון נעקרו מבתיהם. המלחמה הסתיימה ב-14 בדצמבר 1995 והובילה להתפרקות יוגוסלביה.
אונס המוני ושיטתי של נשים וילדות התחולל בכל אזורי המלחמה. האונס לא היה תוצר לוואי אלא אסטרטגיה צבאית מתוכננת ומכוונת מראש על פי הפקודות הרשמיות כחלק מתוכנית שיטתית של טיהור אתני. רובן המכריע של הקורבנות היו בוסניאקיות שנאנסו על ידי הכוחות הסרבים (VRS) ויחידות עצמאיות. ב-6 באוקטובר 1992 הקימה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות ועדת מומחים בראשותו של מ' שריף בסיוני. הממצאים העלו שהאונס משמש את הכוחות הסרבים באופן שיטתי וזוכה לתמיכת מפקדים ורשויות מקומיות. הנציבות כתבה כי המפקדים העניקו ללוחמים שלהם חופש מוחלט לאנוס נשים וילדות. הועדה קבעה כי: "האונס מבוצע על ידי כל הצדדים בסכסוך אולם מרבית קורבנות האונס הן בוסניאקיות. התקבלו גם מעט דיווחים על אונס בין בני אותה קבוצה אתנית". מספר הקורבנות שנאנסו במהלך המלחמה נע בין 20,000 על פי האיחוד האירופי ל-50,000 על פי משרד הפנים הבוסני, כאשר רוב הקורבנות היו נקבות בוסניות ורובן נאנסו על ידי כוחות סרבים.
מעשי הטבח הרבים לוו באונס המוני של נשים וילדות. במאי 1992 למשל הקיפו כפריים סרבים מסנגובו וזבורניק את הכפר ליפליה. לאחר מכן הם כבשו אותו והפכו אותו למחנה ריכוז. 400 תושבים שנכלאו במספר בתים היו נתונים לעינויים ומוות. נשים וילדות נאנסו. ב-24 ביולי 1992 כוחות סרבים של חטיבת קוזארה 5 מהעיר פריידור וחטיבת קריינה 6 מהעיר סאנסקי מוסט, התקדמו לעבר הכפר הקרואטי ברישוב שממוקם ליד העיר פריידור. הם החלו להפגיז אותו מהשעה 9:00 בבוקר וכבשו אותו רגלי. במשך יומיים הם הרגו את כל מי שתפסו ושרפו בתים ורכוש. נשים רבות נאנסו על ידם לפני שנרצחו. חלקם אולצו לחפור במו ידיהם את הקברים שבהם יקברו אותם לפני שהם נרצחו. כ-67 תושבים נהרגו ו-65 בתים נחרבו כולל הכנסייה הקתולית בכפר.
למטה: החדר בבית ברחוב פיונירסקה בעיר וישגראד שבו נשרפו למוות 59 קורבנות בוסניאקים. צולם לאחר המלחמה.
למחרת הגברים הופרדו מהנשים והילדים הקטנים ונלקחו לבתי ספר ומחסנים. לאחר כמספר שעות, מעל 60 משאיות הובילו אותם לאתרי ההוצאה להורג שלרוב היו אלו מקומות מבודדים. עיניהם כוסו, מפרקי ידיהם נקשרו מאחורי גבם, נעליהם הוסרו והם הופשטו עד המותניים. הגברים הורדו מהמשאיות בקבוצות קטנות, הועמדו בשורה אחת ונורו בגביהם באש אוטומטית. אלו ששרדו נורו בסיבוב הבא אולם לעיתים רק לאחר שהם גססו זמן מה. נעשה שימוש בשני כרי דשא סמוכים וברגע שאחד התמלא בגופות, החיילים עברו לשני. במקביל ציוד מכני הנדסי חפר בסמוך את הבורות שבהם הם יקברו. כל בור ישמש קבר משותף למספר רב של גופות. חלק מהאתרים פעלו גם בלילה תחת מנורות קשת. לאחר שההשמדה הסתיימה, דחפורים תעשייתיים דחפו את כל הגופות לתוך הבורות שנחפרו והם נאטמו בעירומות עפר. אחדים נדחפו לבורות האלו ונקברו בתוכם בעודם עדיין בחיים. כ-8,000 גברים ונערים הושמדו רק בטבח הזה.
בזמן שהגברים והנערים הושמדו ונקברו בקברים משותפים, חיילים החלו לאנוס את הנשים והילדות ברחובות של מחנה הפליטים. הם שלפו בכל פעם מתוך ההמון את הנשים והילדות שהם בחרו לאנוס ולאחר מכן אנסו אותן באופן הכי מבזה, על הקרקע לעיני כולם ולעיתים גם לעיני האימהות שלהן, האחיות שלהן והילדים שלהן. הפליטים ראו ושמעו אותן נגררות, זועקות, ונאנסות מול עיניהם על ידי קבוצות חיילים, כל חייל בתורו, אולם הם היו חסרי אונים משום שנותרו במחנה בעיקר נשים וילדים והחיילים היו חמושים וחיפו אחד על השני. הזעקות של הקורבנות שנאנסו ויריות נשמעו כל הלילה. מספר נשים היו כה מבועטות שהן תלו את עצמן.
למטה: מומחים בין-לאומיים בוחנים עשרות שלדים שהתגלו באחד הקברים המשותפים. צולם לאחר המלחמה (1996).
למטה: מומחים בין-לאומיים בוחנים עשרות שלדים שהתגלו באחד הקברים המשותפים. צולם לאחר המלחמה (1996).
באותו הלילה רופא בגדוד ההולנדי (DutchBat) נתקל בשני חיילים סרבים שאנסו נערה: "ראינו שני חיילים סרבים, אחד מהם עמד על המשמר והשני שכב על הנערה עם מכנסיים מופשלים. ראינו ילדה (אחרת) שוכבת על מזרון שהונח על הקרקע. היה דם על המזרון, אפילו היא הייתה מכוסה בדם. היו לה חבורות ברגליים. אפילו דם ירד במורד רגליה. היא הייתה בהלם מוחלט. פליטים בוסניאקים בקרבת מקום ראו את האונס אך לא יכלו לעשות דבר בנידון משום שחיילים סרבים עמדו בקרבת מקום. אנשים אחרים שמעו נשים צועקות או ראו נשים נגררות משם. כמה אנשים היו כל כך מבוהלים שהם התאבדו בתלייה. לאורך כל הלילה ולמחרת השכם בבוקר התפשטו בהמון עדויות על האונס וההרג והאימה במחנה הסלימה. צרחות, יריות ורעשים מבעיתים אחרים נשמעו לאורך כל הלילה. הניצולה זרפה טורקוביץ' העידה גם על הזוועות שהיא ראתה: "שני חיילים סרבים לקחו את רגליה (של הקורבן שלהם) והרימו אותן באוויר ואילו השלישי החל לאנוס אותה. ארבעה חיילים אנסו אותה כל אחד בתורו. אנשים שתקו, אף אחד לא זז. היא צרחה, צעקה והתחננה שיפסיקו. הכניסו לה סמרטוט לפה ואז רק שמענו יבבות שקטות".
במחקר שנערך לאחר המלחמה בקרב 68 קורבנות קרואטיות ובוסניאקיות עלה כי 58 סבלו מדיכאון לאחר שהן נאנסו, 52 סבלו מדיכאון בעת המחקר, שנה לאחר מכן, ול-25 היו מחשבות אובדניות. 44 נאנסו יותר מפעם אחת, 21 נאנסו מדי יום ו-29 התעברו. המחקר הוביל למסקנה הצפויה שלאונס ההמוני היו "השלכות מיידיות ארוכות טווח ועמוקות על בריאות הנפש של הקורבנות". הנשים והילדות ששרדו סבלו מפגיעות נפשיות, גינקולוגיות, היריונות, מחלות מין ועוד. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו והתבגרו היו במשבר זהות קשה בחברה שבה חובה להיות מזוהה כבוסניאק, סרבי או קרואטי.
למטה: עיתון קינגמן דיילי מדווח בתאריך 28 בינואר 1993 על 2,000 נשים בוסניאקיות שהתעברו לאחר שהן נאנסו.
תת-פרק משנה 2.39.1: המלחמה הקרואטית-בוסנית (1992-1994)
ב-23 באוקטובר 1993, ראש המטה הראשי של מועצת ההגנה הקרואטית, סלובודן פרליאק, הורה למפקד במועצת ההגנה הקרואטית, איביץ' ראג'יץ' ואחרים "לסדר את המצב באזור וארש מבלי לגלות רחמים כלפי אף אחד". הפקודה הגיעה למפקדים וחיילים מקומיים של מועצת ההגנה הקרואטית והסלימה עוד יותר את התוקפנות הקיצונית ביותר שלהם נגד הבוסניאקים באזור. דאצ'יץ' הורה לכוחות מועצת ההגנה הקרואטית (כולל חיילים בעיר קקאנג' שהפגינו תוקפנות קיצונית כלפי הבוסניאקים באזור וארש והביעו רצון עז להשמיד כל מה שלא היה קרואטי), לתקוף את הכפר סטפני דו שבו התגוררו 224 תושבים. יחידות של מועצת ההגנה הקרואטית, בפיקודו של איביץ' ראג'יץ', כולל חטיבת מאטוריץ' ובן ג'וסיפ ילאצ'יץ', שהשתתפו במבצעים קודמים נגד כפרים בוסניאקים באזור קיזלג'ק, כבר טבחו בבוסניאקים, השמידו רכוש ואנסו נקבות בוסניאקיות. לתושבי הכפר לא היה סיכוי. הכוחות החלו לטבוח ברוב התושבים שהם לכדו. כל הבתים נבזזו לפני שהוצתו. נשים רבות נאנסו על ידי חיילים לפני שהן נרצחו. עד למחרת לפחות 37 מתושבי הכפר כולל ילדים הושמדו ורוב הכפר הושמד במלואו או בחלקו. מרגע כיבוש אזור וארש ועד ה-3 בנובמבר 1993, מפקדים וחיילים של מועצת ההגנה הקרואטית, תחת פיקודו ושליטתו של איביץ' ראג'יץ', נהגו לבזוז בשגרה את רכושם של התושבים, לשדוד את חפצי הערך של הניצולים ולאנוס נשים, כפרס על ניצחונם.
למטה: פליטים בעיר טראווניק בעמק לשבה בשנים 1992-1993. צולם על ידי מיכאיל יבסטאפייב.
תת-פרק משנה 2.39.2: הקמת מחנות ותחנות אונס (1992-1995)
ניצולת מחנה קלינוביק שהוחזקו בו כ-100 נקבות שנאנסו באורח קבע על ידי חיילים רבים, העידה כי בכל פעם שהם אנסו אותן, הם אמרו להן: "אתן עומדות ללדת את הילדים שלנו. עומדים להיות לכן הצ'טניקים הקטנים שלנו (לוחמים סרבים)", והם אונסים אותן כדי "לשתול (בגופן) את הזרע של הסרבים בבוסניה". בכל פעם שקבוצת חיילים עמדה להגיע למחנה כדי לאנוס אותן, התנגן ברמקולים השיר "Marš na Drinu" (שיר מלחמה סרבי). הנשים והילדות במחנה הצטוו בכל פעם שהשיר מתנגן, להתפשט כולן כדי שהחיילים יראו את גופן העירום ויבחרו את מי מהן ברצונם לאנוס. לאחר שהחיילים נכנסו למחנה, הם עברו בין הנשים והילדות העירומות ובחרו את הקורבנות שלהם. לעיתים קרובות הם התמקדו בשילובים של בנות משפחה. גיל הקורבנות נע בין 12 ל-60. רבות מהן הוכו על ידי החיילים בזמן שהן נאנסו על ידם כדי להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם עד שהם לעיתים אף הותירו בגופן חבלות קשות. מחנה אוזאמניקה פעל גם כמחנה אונס. רבים מהבוסניאקים שלא הושמדו בטבח בעיירה וישגראד, הועברו אליו. חיילים סרבים ביקרו בו לעיתים קרובות ואנסו בו נשים רבות שהוחזקו בו. אחת הניצולות במשפטו של אוליבר קרסמנוביץ', שהואשם בעבירות הקשורות לטבח וישגראד, העידה שבאחד המקרים השומרים במחנה כפו על הגברים הכלואים לאנוס בעצמם הנשים הכלואות מול עיניהם המשועשעות.
למטה: ציורו של הצייר האנגלי פיטר האוסון שעבודותיו הציגו את הזוועות שהתחוללו בבוסניה בזמן המלחמה וביניהן הקמת מחנות האונס. האישה בציור היא רק דוגמה מתוך אלפי נשים בוסניאקיות שהפכו לחפצי עינוג עבור החיילים, הלוחמים, השוטרים והשומרים הסרבים ונאנסו על ידם בשיטתיות.
מחנה טרנופוליה הוקם בכפר טרנופוליה ב-24 במאי 1992. המחנה נשמר מכל עבר על ידי צבא סרביה. קני המקלעים הופנו לעבר המחנה. במחנה שהו אלפי שבויים שרובם המכריע היו בוסניאקים וחלקם קרואטים. נשים וילדים שהו במחנה כמו גם גברים בגיל צבא. רבים שהו במחנה פחות משבוע לפני שהובלו לאחת מהשיירות הרבות ליעד אחר או למחנה ריכוז. כמות המזון והמים לא היו מספקים ושרר בו רעב. כמו כן היו חסרים מתקני שירותים ומרבית השבויים ישנו באוויר הפתוח. החיילים נעזרו במחבטי בייסבול, מוטות ברזל, קתות רובים, בידיהם ורגליהם וכל מה שעמד לרשותם כדי להכות אותם. שבויים שבו מחקירותיהם חבולים. המחנה שימש גם מחנה אונס. בלילות קבוצות חיילים מהמוצבים הסמוכים נהגו להגיע אליו כדי לאנוס את הנשים שכלואות בו.
במאי 1992 הכוחות הסרביים כבשו את העיירה דובוי והכפרים בסביבה. אלו שאינם סרבים (בוסניאקים וקרואטים) שלא נרצחו באופן מיידי, נכלאו באזורים שונים בעיירה והיו נתונים לתנאים לא אנושיים, כולל מכות נמרצות ועבודות כפייה. בית הספר בכפר גרפסקה והמפעל ששימש את חברת בוסנקה שייצרה ריבות ומיצים בעירייה דובוי, הוסבו למחנות אונס. במחנות האונס האלו שהו ארבעה סוגים שונים של חיילים. לוחמים מהמיליציה הסרבית המקומית, לוחמים מהצבא העממי היוגוסלבי, שוטרים מכוחות משטרת RSK "מרטיצ'בי" (Martićevci) שבסיסם בעיר קנין, בראשותו של מילאן מרטיץ', ולוחמים מהמיליציה "הנשרים הלבנים". במחנות המעצר בעיירה הכוחות הסרבים הפרידו בין הזכרים לנקבות ועל כן המשפחות פוצלו. אולם החיילים נהגו לעיתים להוביל לחדר החקירות שני בני משפחה (זכר ונקבה) ולכפות על בן המשפחה לאנוס את בת משפחתו מול עיניהם המשועשעות. באחד המקרים למשל נלקחו לחדר החקירות אישה ובנה, נער בן 14, שם הוא אולץ לאנוס אותה מול עיניהם.
מתחם הדיור של האצטדיון האולימפי לשעבר הוסב גם למחנה אונס. אלפי נשים בוסניות וקרואטיות נכלאו בו ונאנסו בו בשיטתיות על ידי גברים סרבים. מחנה האונס הזה להבדיל ממחנות האונס האחרים לא יועד רק עבור החיילים והשוטרים אלא עבור כל הגברים הסרבים באשר הם, כולל האזרחים, כדי להפיק ממשאב גופן מימון עבור הקבוצות הצבאיות למחצה שפעלו באזור והיו שלוחות של הצבא העממי היוגוסלבי. הכוחות הסרבים בשרו לכל הגברים הסרבים באזור כי במחנה כלואות אלפי נשים בוסניאקיות והזמינו אותם לבוא לאנוס אותן תמורת מחיר סמלי. אוטובוסים מעיר הבירה בלגרד וסביבתה החלו להסיע למתחם גברים נרגשים רבים שנענו להצעה. אונס המוני התחולל במחנה. נשים רבות נאנסו על ידם באכזריות כה רבה עד שהן מתו.
למטה: מבנה שכונה "הבית של קרמן". נשים ונערות בוסניאקיות רבות נכלאו בו ונאנסו בו בשיטתיות על ידי המבקרים הבוסנים.
מחנה המעצר טרנופוליה שימש שטח היערכות לקראת גירוש המוני של החלשים בקרב הבוסניאקים והקרואטים, בעיקר נשים, ילדים וזקנים. נכלאו במחנה בכל רגע נתון בין 4,000 ל-7,000 בני אדם ובסך הכול 30,000 בני אדם בין חודש מאי לנובמבר 1992. רוב הנשים והילדות הלא סרביות מהעיר פריידור הוחזקו בו ורבות מהן נאנסו, לרוב בלילות, על ידי חיילים, שוטרים והשומרים. בכל לילה הם הסתובבו באזורים שבהם הוחזקו הנשים והילדות, והודיעו לקורבנות שהם בחרו כי הן נלקחות לאחד האזורים במחנה כדי להיאנס על ידי חיילים, שוטרים או שומרים. האימה הלילית הזו והחרדה בכל לילה להיבחר על ידם הובילה לפגיעות נפשיות קשות בנשים והילדות שנכלאו במחנה הזה, כולל באלו ששהו בו זמן קצר. במחנה אומרסקה במשך תקופה של חמישה חודשים בין האביב לקיץ 1992, נכלאו בין 5,000 ל-7,000 בוסנים וקרואטים בתנאים לא אנושיים. גם המחנה הזה שימש מחנה אונס. נשים נאנסו בו באכזריות בשגרה במשך חמישה חודשים בין האביב לקיץ. אחד העיתונים תיאר את האירועים שם כ-"מקום של אורגיית הרג, הטלת מומים, מכות ואונס".
מחנות אונס רבים הוקמו בעיר פוקה בדרום מזרח בוסניה לאחר כיבושה. מאות נשים בוסניאקיות נאנסו בהם בשיטתיות ואף הותר לחיילים והשוטרים שהגיעו בשגרה למחנה כדי לאנוס את הנשים שכלואות בו, להשאיל אותן כדי לאנוס אותן בבסיסים שלהם. הם בחרו בכל פעם אישה אחת או יותר ולאחר שהם אנסו אותה, הם החזירו אותה למחנה. התנאים במחנות האלו תוארו כ-"לא היגייניים באופן בלתי נסבל". הם הוקמו בידיעתם המלאה ולעיתים במעורבות ישירה של הרשויות המקומיות ובפרט כוחות המשטרה. ראש משטרת העיר פוקה בעצמו, דראגן גאגוביץ', נהג להגיע למחנות האלו. לאחר שהוא בחר את הקורבנות שלו, הוא הוציא אותן החוצה ואנס אותן. ראש יחידת הסיור המיוחדת בעיר פוקה, דראגולוב קובאראק, ואנשיו נהגו גם להגיע למחנות האלו בשגרה. הם בחרו בכל פעם נשים וילדות והעבירו אותן לבית שבו הוצבו חיילים ברחוב אוסמן דייקיץ' 16. הן נאנסו על ידי החיילים הנרגשים בבית הזה שוב ושוב, כל חייל בתורו, עד שהם באו על סיפוקם. לאחר מכן הן הוחזרו למחנה. אחד המקומות הידועים לשמצה היה "הבית של קרמן" ליד העיר פוקה. ראדובן סטנקוביץ' שהיה חבר ביחידה צבאית מובחרת מהעיר ווקובאר, כלא בו נקבות בוסניאקיות, כולל ילדות בנות 12, וכינה אותו בלעג "בית זונות". הקורבנות שנכלאו בבית הזה נאנסו באכזריות רבה שוב ושוב על ידי המבקרים הרבים.
חיילים נהגו לקחת באופן קבוע נערות וילדות מהמחנות האלו גם לתקופות ממושכות יותר כדי להשתמש בהן כשפחות מין באזורים שבהם הם הוצבו. סגן מפקד המשטרה הצבאית בצבא סרביה רדומיר קובאץ' כלא בעצמו ארבע נערות בדירה שבה הוא שהה, אחת מהן בת 12. הוא אנס אותן באכזריות פעמים רבות ואף נהג להזמין את חבריו לביתו והתיר להם לאנוס את הנערות. לפני שהוא החליט למכור שלוש מהבנות, הוא מסר שתיים מהן לחיילים שאנסו אותן קבוצתית במשך יותר משלושה שבועות ולאחר מכן החזירו אותן אליו. קובאץ' בחר מבין ארבעתן, את שתי הנערות שברצונו להמשיך לאנוס ומיד מכר את אחת מהן ומסר את השנייה במתנה לחברו. שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות ששהו באזור ביקרו בקביעות במחנות האונס שנוהלו על ידי הסרבים כדי לאנוס את הנשים הבוסניאקיות והקרואטיות שכלואות בהם. הם אנסו אותן משום שמבחינתם אין הזדמנות טובה יותר להשביע את הדחפים הסדיסטים והאפלים שלהם מאשר באזורים מוכי מלחמה כמו באזור הזה, על אף שהן אינן אויב שלהם. הנשים והילדות שנכלאו במחנות האונס הרבים שהוקמו במהלך המלחמה, סבלו מסיבוכים רבים, כולל פגיעות נפשיות, גינקולוגיות, היריונות, מחלות מין ועוד.
למטה: סצנה מתוך הסרט "כאילו אני לא שם" (2010) ששחזר את האימה באחד ממחנות האונס שהוקמו במהלך המלחמה. בסצנה הזו, אחת הכלואות במחנה, אישה צעירה, נלקחת לחדר כדי להיאנס על ידי שלושה חיילים, כל אחד בתורו.
הכוחות הבוסניאקים והקרואטים כמו הכוחות הסרבים הקימו גם מחנות אונס כמו למשל במחנה הריכוז הבוסני קרואטי. במחנה Dretelj מרבית השבויים היו סרבים שהוחזקו בתנאים לא אנושיים. הנקבות במחנה נאנסו באורח קבע ונאמר להן שכל אחת מהן תיאנס שוב ושוב על ידי גברים קרואטים והיא תוחזק במחנה עד שהיא תלד להם "Ustaša" (צאצא קרואטי). במחנה הקרואטי הליודרום בעיר רודוק הוחזקו אזרחים סרבים ואזרחים בוסניאקים וגם בו נשים נאנסו בשגרה. כמו כן גם הגברים הבוסניאקים אנסו נקבות סרביות באזורים שהם שלטו. נשים וילדות סרביות רבות הוחזקו במבנים בעיר הבירה סרייבו שכונו בלעג "בתי זונות". הן נאנסו בהם בשיטתיות ללא רחם על ידי חיילים בוסניאקים.
הכוחות הבוסניאקים והקרואטים כמו הכוחות הסרבים הקימו גם מחנות אונס כמו למשל במחנה הריכוז הבוסני קרואטי. במחנה Dretelj מרבית השבויים היו סרבים שהוחזקו בתנאים לא אנושיים. הנקבות במחנה נאנסו באורח קבע ונאמר להן שכל אחת מהן תיאנס שוב ושוב על ידי גברים קרואטים והיא תוחזק במחנה עד שהיא תלד להם "Ustaša" (צאצא קרואטי). במחנה הקרואטי הליודרום בעיר רודוק הוחזקו אזרחים סרבים ואזרחים בוסניאקים וגם בו נשים נאנסו בשגרה. כמו כן גם הגברים הבוסניאקים אנסו נקבות סרביות באזורים שהם שלטו. נשים וילדות סרביות רבות הוחזקו במבנים בעיר הבירה סרייבו שכונו בלעג "בתי זונות". הן נאנסו בהם בשיטתיות ללא רחם על ידי חיילים בוסניאקים.
מחנה צ'לביצ'י שהוקם בכפר קונג'יץ' במרכז בוסניה, היה מחנה ריכוז שנוהל על ידי כוחות משותפים של בוסניאקים וקרואטים במהלך מלחמת בוסניה, שבו נעצרו אסירים סרבים שספגו מכות, עינויים ויחס אכזרי ובלתי אנושי. חלקם נרצחו. המתקן שימש מספר יחידות של משרד הפנים הבוסני (MUP), מועצת ההגנה הקרואטית (HVO) ומאוחר יותר גם את כוחות ההגנה הטריטוריאליים של בוסניה (TO). בין מאי לאוגוסט 1992, מתו כ-30 כלואים כתוצאה מהמכות הברוטליות שהם ספגו, ואחרים נורו או נדקרו למוות. במחנה היו כלואות מספר נשים בודדות לצורך עינוג וסיפוק גברים בוסניאקים וקרואטים. הן הוחזקו בנפרד מהגברים ובזמן שהגברים הוכו, הן ונאנסו לעתים קרובות. סגן מפקד המחנה, חאזים דליץ', אנס בעצמו שתיים מהן באכזריות רבה.
למטה: מלימה בת ה-20 נכלאה במחנה האונס בעיר קליוק. היא נאנסה בשיטתיות במשך שלושה חודשים ושוחררה רק לאחר שהתעברה והייתה כבר הרה.
תת-פרק משנה 2.39.3: מלון וילינה ולאס (1992-1995)
במהלך מעשי הטבח שבוצעו במחנה הריכוז וישגראד, החליטו כוחות סרבים להסב את בית המלון "וילינה ולאס" (Vilina Vlas) שממוקם כארבעה קילומטרים צפונית מזרחית לעיירה וישגראד ל-"תחנת אונס אקסקלוסיבית" שבה תכלאנה הנקבות הבוסניאקיות והקרואטיות הכי יפות באזור עבור המפקדים והלוחמים שנוטלים חלק פעיל בטיהור האתני שלהם, כדי להעניק להם את התגמול הגבוה ביותר. שוטרים, לוחמי מיליציית "הנשרים הלבנים", לוחמיו של ז'לקו רזנטוביץ' ולוחמיו של ווייסלב ששל, מיינו את הנקבות שהם לכדו על פי גילן ויופיין. הנקבות הצעירות והיפות ביותר, רבות מהן מתחת לגיל 14, הועברו לבית המלון, בעוד הנשים המבוגרות יותר והפחות יפות הועברו למקומות אחרים כמו בתים שהם השטלתו עליהם ובתים נטושים, עבור הלוחמים האחרים. כ-200 נקבות נכלאו בבית המלון, מרביתן היו בוסניאקיות. במהלך הטבח למשל שבוצע בכפר ז'וורין, נלקחו לבית המלון 16 נערות בוסניאקיות על ידי לוחמי מיליציית "הנשרים הלבנים". הלוחמים לכדו אותן בעת שהן ניסו להימלט באוטובוס מסרביה לבוסניה.
במהלך מעשי הטבח שבוצעו במחנה הריכוז וישגראד, החליטו כוחות סרבים להסב את בית המלון "וילינה ולאס" (Vilina Vlas) שממוקם כארבעה קילומטרים צפונית מזרחית לעיירה וישגראד ל-"תחנת אונס אקסקלוסיבית" שבה תכלאנה הנקבות הבוסניאקיות והקרואטיות הכי יפות באזור עבור המפקדים והלוחמים שנוטלים חלק פעיל בטיהור האתני שלהם, כדי להעניק להם את התגמול הגבוה ביותר. שוטרים, לוחמי מיליציית "הנשרים הלבנים", לוחמיו של ז'לקו רזנטוביץ' ולוחמיו של ווייסלב ששל, מיינו את הנקבות שהם לכדו על פי גילן ויופיין. הנקבות הצעירות והיפות ביותר, רבות מהן מתחת לגיל 14, הועברו לבית המלון, בעוד הנשים המבוגרות יותר והפחות יפות הועברו למקומות אחרים כמו בתים שהם השטלתו עליהם ובתים נטושים, עבור הלוחמים האחרים. כ-200 נקבות נכלאו בבית המלון, מרביתן היו בוסניאקיות. במהלך הטבח למשל שבוצע בכפר ז'וורין, נלקחו לבית המלון 16 נערות בוסניאקיות על ידי לוחמי מיליציית "הנשרים הלבנים". הלוחמים לכדו אותן בעת שהן ניסו להימלט באוטובוס מסרביה לבוסניה.
נאמר לקרובנות שנכלאו במלון כי הן מעתה "הזונות" של הסרבים והן עומדות ללדת להם "צ'טניקים" (את הדור הבא של הלוחמים הסרבים). הן נאנסו באכזריות שוב ושוב על ידי המבקרים הרבים שתוך כדי נהגו גם לחבוט בהן עם אלות כדי להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם. מפקד המיליציה "הנשרים הלבנים" בעצמו, מילאן לוקיץ', הגיע לאנוס אותן בשגרה. אחת הקורבנות העידה שהוא אנס אותה מספר פעמים. מנהל בית המלון, דושקו אנדריץ', תוגמל בכך שאופשר לו גם לאנוס אותן והוא אכן אנס אותן בשגרה. מפקד המשטרה ריסטו פרישיץ', סייע בחטיפת הקורבנות והעברתן לבית המלון, וכמו כן בהוצאתן להורג של אלו שלא נאנסו בכניעה על ידי המבקרים והעזו "להפריע" להם ליהנות מגופן, או לאחר שגופן כבר לא היה מבוקש עוד כתוצאה מהחבלות הקשות שהן ספגו. רק 10 קורבנות שרדו עם פגיעות נפשיות קשות. היתר סיימו את חייהן בבית המלון. הן נאנסו למוות או הוצאו להורג. גופותיהן נקברו במקום לא ידוע.
במחקר שנערך לאחר המלחמה בקרב 68 קורבנות קרואטיות ובוסניאקיות עלה כי 58 סבלו מדיכאון לאחר שהן נאנסו, 52 סבלו מדיכאון בעת המחקר, שנה לאחר מכן, ול-25 היו מחשבות אובדניות. 44 נאנסו יותר מפעם אחת, 21 נאנסו מדי יום ו-29 התעברו. המחקר הוביל למסקנה הצפויה שלאונס ההמוני היו "השלכות מיידיות ארוכות טווח ועמוקות על בריאות הנפש של הקורבנות". הנשים והילדות ששרדו סבלו מפגיעות נפשיות, גינקולוגיות, היריונות, מחלות מין ועוד. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו והתבגרו היו במשבר זהות קשה בחברה שבה חובה להיות מזוהה כבוסניאק, סרבי או קרואטי.
למטה: מלון וילנה ולאס שבו נאנסו באכזריות הנשים הבוסניאקיות שנחשבו הכי יפות באזור העירה וישגראד במהלך המלחמה.
פרק משנה 2.40: רצח העם ברואנדה (1994)
לצד מעשי הטבח, מפקדי הצבא התירו ללוחמים ולגברים ההוטים לאנוס בפומבי את הנקבות הטוטסיות מכל הגילאים. במטרה להלהיב אותם עוד יותר לאנוס אותן, בוצע שימוש נרחב בתעמולה דרך הדפוס, הרדיו והטלוויזיה כנגד הנשים הטוטסיות. התעמולה הציגה אותן באמצעות קריקטורות שהודפסו בעיתונים כ-"מפתות" וכאובייקטים מיניים באמצעות הצהרות כמו: "הטוטסיות חושבות שהן טובות עבורנו?" ו-"בואו נבדוק מה טעמה של אישה טוטסית". אונס המוני בהיקף עצום החל להתחולל בכל רחבי המדינה, ברחובות, בבתי הספר, בכנסיות, במחסומים, בבנייני הממשלה ובשיחים. נשים הרות גם נאנסו ובמקרים רבים מתו כתוצאה מכך. האונס היה אכזרי מאוד. הלוחמים היכו את הקורבנות שלהם בזמן שהם אנסו תוך שהם מטילים בגופן מומים ומתמקדים בשדיים שלהן כדי להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם. רבות מהקורבנות נאנסו קבוצתית שוב ושוב על ידי לוחמים רבים שאנסו אותן כל אחד בתורו. לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם הם רצחו את הקורבנות שלהם באכזריות רבה. מכות ההרג היו לרוב מכוונות לאיברי המין שלהן והביאו לעיתים קרובות למותן. הוחדרו לתוך הנרתיק שלהן מצ'טות, סכינים, רובים ומקלות מחודדים. כמו כן נשפכו על איברי המין שלהן מים רותחים וחומצות. השדיים של רבות מהן נכרתו כדי להשתעשע עימם. נשים רבות אחרות הושארו בחיים רק כדי להשתמש בהן כשפחות מין. הן נלקחו ואולצו במשך שבועות לענג ולספק את הלוחמים.
למטה: גופותיהם של קורבנות רצח העם ברואנדה.
המיליציות גייסו בנוסף מאות חולי איידס ששוחררו מבתי החולים השונים. הם חילקו אותם ל-"כיתות אונס" וצירפו אותם לפשיטות במטרה להדביק את הנשים והילדות הטוטסיות כדי לכפות עליהן מוות איטי בייסורים. ניצולות רבות העידו שלפני שהלוחמים אנסו אותן, הם אמרו להן כי הם אינם מתכוונים להשמיד אותן לאחר מכן אלא הם יתנו להן לחוות מוות איטי בייסורים מאיידס. ההיסטוריונית פרנסואז נדווימנה תיעדה למשל עדות של ניצולה: "במשך 60 יום שימש גופי מעבר לכל הבריונים, אנשי המיליציה והחיילים במחוז. הגברים האלו השמידו אותי כליל. הם גרמו לי כל כך הרבה כאב. הם אנסו אותי לעיני ששת ילדיי. לפני שלוש שנים גיליתי שיש לי איידס (HIV). אין לי ספק שנדבקתי בזמן שאנסו אותי". רב סרן ברנט בירדסלי, עוזרו של הגנרל הקנדי רומיאו דלר, שעמד בראש כוח ארגון האומות המאוחדות ברואנדה, העיד בבית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה (ICTR) כי ראה גופות של ילדות בנות 6 ו-7 שנאנסו בברוטליות כה רבה שהנרתיק שלהן היו קרועים ונפוחים. על פי מצב הגופות היה ברור כי הן נאנסו קבוצתית. בירדסלי סיכם כי: "מעשי הטבח הורגים את הגוף. האונס הורג את הנפש והיה הרבה אונס. נראה שלכל מקום שהלכנו מה-19 באפריל עד היום שעזבנו היה אונס בכל מקום ליד אתרי ההוצאה להורג".
דוחות משנת 1996 העריכו שבין 250,000 ל-500,000 נשים וילדות טוטסיות נאנסו על ידי הלוחמים ההוטים בתוך מאה יום. מחקרים העלו שכמעט כל נקבה ניצולה מעל גיל 12 נאנסה. צוות חוקרים כתב על פי עדויותיהן של הקורבנות, מספר ההיריונות ומספר הנשים שנרצחו לאחר שהן נאנסו, כי כ-354,440 קורבנות נאנסו ומסקנתם הייתה כי: "כמעט כל הנשים הטוטסיות ששרדו נאנסו". כמו כן מדוח נוסף משנת 2000 שנערך על ידי רמי מעלה בפאנל הבין-לאומי בארגון "אחדות אפריקה", עלתה גם מסקנה זהה. כתב המיוחד של ארגון האומו המאוחדות, רנה דגני-סגווי, כתב בדוח שלו משנת 1996 כי: "האונס היה הכלל והיעדרו היה יוצא מן הכלל". עוד הוא כתב כי: "האונס היה שיטתי ושימש כנשק בידי המבצעים. ניתן להעריך זאת מכמות ואופי הקורבנות ומצורות האונס".
הלוחמים ההוטים אנסו גם את בנות עמם שהואשמו במתינות, חוסר פטריוטיות, בהסתרת טוטסים או שהיו נשואות לגברים טוטסים. למען יראו וייראו הם אנסו אותן לעיתים קרובות בפומבי לעיני כל, תוך שהם כופים על מקומיים לעמוד מסביב ולצפות בהן נאנסות כדי שהם יראו במו עיניהם מה הוא גורלה של נקבה הוטית שאינה נאמנה לגברים בני עמה, היא נאנסת על ידם כמו נקבה טוטסית. ניצולה בשם מריה לואיז ניובוהונגירו למשל העידה כי לוחמים אנסו אותה חמש פעמים מדי יום. בכל פעם שהיא נאנסה עמדו מסביבם מקומיים, גנרלים וגברים הוטים נוספים שצפו בה נאנסת. בין אונס לאונס היא אולצה להמשיך לעבוד באדמת המשק.
קורבנות ששרדו סבלו ממחלות מין כמו עגבת וזיבה. מבדיקה מדגמית בקרב 1,200 קורבנות עלה ששני שליש נדבקו באיידס. מספר התינוקות שנולדו נע בין 2,000 ל-10,000 וחלקם נשאו את נגיף האיידס. המספרים האלו אינם כוללים נשים רבות שהתעברו ולאחר מכן נרצחו. בתרבות הזו אין בושה גדולה יותר מלהיאנס ועל כן הרווקות שנאנסו לא יכלו לאחר המלחמה להינשא משום שהן נחשבו לסחורה משומשת, ונשים נשואות רבות ננטשו על ידי הבעלים שלהן. חלק מהנשים שהתעברו ניסו להפיל את העוברים שלהן כדי שלא ידעו שהן נאנסו. לאחר המלחמה הקורבנות נודו ונשללו זכויותיהן ברכוש, בירושה ובתעסוקה. הן סבלו מחרדה משום שהלוחמים שאנסו אותן לא הועמדו לדין. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו נודו וכונו "ילדים של זיכרונות רעים" (les enfants mauvais souvenir) או "ילדים לא רצויים" (enfants indésirés).
למטה: גופות של קורבנות מרצח העם ברואנדה בסמוך לאגם ויקטוריה.
למטה: גופות של קורבנות מרצח העם ברואנדה בסמוך לאגם ויקטוריה.
פרק משנה 2.41: רצח העם בדארפור (2003)
בשנת 2003 ממשלת סודאן החליטה להוציא לפועל את תוכניתה להשמדת כל התושבים הלא-ערבים החיים באזור דארפור. הארגונים עליהם הוטלה משימת ההשמדה היו בעיקר הצבא הסודאני, המשטרה, מיליציית ג'נג'וויד (גברים רשעים על סוסים), מיליציה סודאנית נוספת שלוחמיה מגויסים בעיקר מקרב האוכלוסייה הערבית ועוד מספר מצומצם של בדואים מהשבט ריזייגת הצפוני. כ-300,000 בני אדם הושמדו בתקיפות או הורעבו למוות. כ-3,000,000 בני אדם נוספים נעקרו ונמלטו למחנות פליטים ומדינות השכנות. ממשלת סודאן סיפקה בעצמה כספים ונשק ללוחמי מיליציית ג'נג'וויד האכזריים שעמה היא תיאמה את ההתקפות המשותפות הרבות. במהלך הטיהור האתני המפקדים התירו ללוחמים שלהם ואף עודדו אותם לאנוס את הנשים והילדות במהלך ולאחר התקיפות. לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם, הם נהגו להטיל מומים באיברי המין של הקורבנות. זה היה דבר שבשגרה.התקיפות של כוחות ג'נג'וויד בוצעו בכל פעם בשלושה שלבים. בשלב הראשון הכפר הוקף ומי שניסה לצאת ממנו לאסוף עצי הסקה או מים הותקף. בשלב השני הם פשטו על הכפר ועברו מבית לבית. לכל בית שהם נכנסו אליו, בני המשפחה מוינו לזכרים ונקבות. הגברים והילדים הזכרים להשמדה והנשים והילדות לאינוס. הזוועות האלו בוצעו בחלק מהמקרים בתוך הבתים עצמם או שהכוחות ראשית ריכזו את כולם במרכז הכפר, שם הם הרגו את הזכרים ולאחר מכן אנסו את הנקבות. לא היה אכפת להם מה גילן של הקורבנות. הם אנסו קבוצתית מתינוקות ועד נשים בנות מעל 70, כולל נשים הרות. לעיתים קרובות הם כפו על תושבי הכפר הזכרים לפני שהם הרגו אותם, כולל הבעלים שלהן, האבות שלהן והילדים שלהן, לצפות בהן נאנסות על ידם. בשלב השלישי הם פשטו על כפרים ועיירות סמוכות, מחנות עקורים (IDP) ושטחים לאורך הגבול עם צ'אד ולכדו את הנשים והילדות שהצליחו לברוח מהכפר בזמן הפשיטה וניסו להימלט מהם והם אנסו גם אותן.
גם לאחר שהכפר כבר נכבש והזכרים הושמדו, הנשים והילדות המשיכו להיאנס קבוצתית זו לצד זו על ידי הלוחמים הרבים שכבשו את הכפר, כל לוחם בתורו, לעתים קרובות ברצף לאורך לילות שלמים ובקצב מחריד. הלוחמים שאנסו אותן נהגו בה בעת לכנות אותן בשמות גנאי כמו "עביד" (שפחה) ו-"זורגה" (שחורה) כדי לבזות אותן עוד יותר ובאמצעות כך להגביר את הריגוש שלהם. אחת הקורבנות למשל העידה כי לוחם שאנס אותה לעג לה: "את ילדה שחורה, את כהה מדי. את כמו כלבה". קורבנות נאנסו באכזריות כה רבה עד שהן לא היו מסוגלות ללכת לאחר מכן. כמו כן לאחר שהלוחמים אנסו אותן, הם נהגו כדבר שבשגרה להטיל מומים בנרתיק ובשדיים שלהן.
הסוכנות האמריקאית לפיתוח בין-לאומי (USAID) דיווחה כי מנהיגים מקומיים באחד האזורים המרוחקים של דארפור למשל, דיווחו על מעל 400 נשים וילדות שנאנסו. חלק מהנשים נאנסו לעיני הבעלים שלהן. גופן של נשים רבות לאחר שהן נאנסו קועקע באמצעות ברזל לוהט כדי לסמן אותן כרכוש שלהן. ב-7 במרץ הארגון רופאים ללא גבולות (MSF) דיווח שהם טיפלו ב-500 נשים וילדות שנאנסו ושהן רק פסיק קטן מהקורבנות. הערכות הן שכ-10,000 קורבנות נאנסו, כשליש מהן ילדות. בשנת 2004 פרסמה מחלקת המדינה האמריקאית דוח שהעלה כי המספר לא שוער נכון משום שמשפחות רבות הסתירו את האונס בשל הבושה. בחברות האלו אישה שנאנסה היא אותן קלון למשפחתה. בעיתון ניו יורק טיימס צוטט משקיף ללא שם שהצהיר כי: "בחברה הזו אם אתה אונס אישה אחת, אנסת את כל השבט שלה".
ב-19 באוקטובר 2004 קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים דיווחה כי "האונס בדארפור ממשיך. לוחמי מיליציות ממשיכים לאנוס נשים וילדות". העובדת פמלה שיפמן דיווחה על עשרות עדויות מחרידים של מקרי אונס כולל מקרי אונס קבוצתיים רבים כאשר ביקרה בשני מחנות עקורים בצפון דארפור שבוע לפני כן והוסיפה כי: "אף אישה או ילדה לא בטוחה". עבור גברים התאבים להשביע את היצרים הסדיסטים והאפלים שלהם, אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה, ועל כן גם כוחות ניטרליים באזור אנסו נשים וילדות. באחד המקרים למשל כאשר פליטים נסו מהתופת ותפסו מחסה במפקדת שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות, שש נשים נאנסו על ידי חברי משלחת מצרית. נשים צעירות וילדות נאנסו גם על ידי שומרי השלום.
הקרבות התחדשו ביולי ואוגוסט 2006. ב-24 באוגוסט דווח כי מאות נשים נאנסו ברחבי מחנה הפליטים קלמה באזור דארפור במהלך השבועות הקודמים. באחת התקריות למשל, שבע נשים שיצאו ממחנה הפליטים כדי לאסוף עצי הסקה, נלכדו על ידי לוחמי ג'נג'וויד. הן נאנסו קבוצתית על ידם זו לצד זו תוך כדי שהם מכים אותן כדי להגביר את הריגוש שלהם. לאחר שהם באו על סיפוקם הם אמרו להן כי עתה הן רשאיות "לברוח מהם" לאחר שהן נאנסו. אולם לשם השעשוע, הם הפשיטו אותן מכל יתר בגדיהן כדי לצפות בהן רצות חסרות אונים כאשר גופן שבוזה על ידם חשוף לעיני כל. הן נסו על נפשן עירומות לקולות הצחוק הרמים שהתפרצו מגרונם של הלוחמים. בנובמבר 2006 כ-200 נשים וילדות נאנסו על ידי חיילים סודאנים בעיירה טביט שרוב תושביה פורים והיא נשלטה בעבר על ידי כוחות המורדים. חקירה בפברואר העלתה כי 221 קורבנות נאנסו על ידי חיילי ממשלה בשלוש מקרים שונים תוך יום וחצי. בדוח בן 88 שהופק על התקריות שהתרחשו עד שנת 2015, עלה כי כוחות ממיליציות ג'נג'וויד ממשיכים לאנוס נשים וילדות.
פרק משנה 2.42: מלחמת קונגו השנייה (1998-2013)
במהלך המלחמה בוצעה השמדה המונית והדדית. באחד המבצעים למשל בשנת 2002, כוחות התנועה לשחרור קונגו שנודעו למקומיים בשם "המוחקים" (les effaceurs) ועצרת למען ה-"דמוקרטיה" הקונגולית, פתחו במבצע שכונה "למחוק את הלוח" (Effacer le tableau, בצרפתית: efɑse lə tablo) במטרה לכבוש את מחוז צפון קיבו, באזור העיירה הקונגולית ממבסה ששוכנת בחלקו המזרחי של מחוז איטורי, ליד גבולות אוגנדה ודרום סודאן, ולבצע שם טיהור אתני של הפיגמים שאוכלוסייתם מנתה 90,000 עד 2002. במהלך המלחמה בוצעה השמדה מתוכננת ושיטתית של הפיגמים והמבוטים, תוך התמקדות במבוטים משום שהם ראו בהם "תת-אנושיים". על פי הערכות הושמדו בין 60,000 ל-70,000 פיגמים, כ-40% מהם ומעל 100,000 נוספים נעקרו מבתיהם. ההשמדה כללה גם קניבליזם. קבוצות מורדים, לרוב רחוקות מבסיסי האספקה שלהן כלאו פיגמים בחוות שנכבשו וכאשר האספקה לא הגיעה, הם שחטו אותם כמו צאן ואכלו את בשרם.
במהלך המלחמה התחולל אונס המוני בקנה מידה עצום של נשים וילדות שלא היה תוצר לוואי אלא אסטרטגיה צבאית מתוכננת ומכוונת מראש. הלוחמים אנסו אותן קבוצתית, לרוב בפומבי במרחב הציבורי לעיני ההמון, ולעיתים קרובות גם לעיני בני משפחותיהן שאולצו לצפות בהן נאנסות על ידם. הקורבנות נאנסו על ידם בברוטליות יוצאת דופן מילדות בנות 5 ועד נשים כבנות 80, ואף תינוקות בנות שנה וזקנות בנות 90. מעל חצי מהניצולות נאנסו בעת עבודתן בשדות, לרוב על ידי מספר לוחמים. הם היכו אותן באכזריות, אנסו אותן ולאחר מכן הותירו אותן שרועות על האדמה. ניצולות אחרות העידו שהן נאנסו במהלך פשיטות על כפריהן כאשר רבות מהן נאנסו בתוך הצמחיות שבהן הן הסתתרו. לעיתים גברים ונערים אף אולצו לאנוס בעצמם את בנות משפחתם ובנות עמם. באחד המקרים למשל גבר צעיר ממחוז טנגניקה אולץ על ידי לוחמי מיליציית טווא לאנוס את אימו מול עיניהם. בנוסף גברים שנושאים את הנגיף HIV אף נשלחו במכוון לאנוס נשים וילדות כדי גם להדביק אותן. במקרים רבים קורבנות נלקחו אחר כך על ידי הלוחמים לאזורים שונים כדי להשתמש בהן לאורך זמן כשפחות מין עבור הלוחמים או כדי לסרסר בהן בכפייה כדי להפיק ממשאב גופן היקר רווחים.
בעיני הלוחמים שלחמו במיליציות, כולל נערים שרק גויסו, זו זכותם לאנוס נשים וילדות, שכן זה שכרם של הגברים הלוחמים בזמן מלחמה. ועל כן כאשר נשאל למשל לוחם המיליציה נואל רובירינבה בן ה-16 ששירת במשך שנתיים, מדוע הוא אונס נשים וילדות, הוא השיב: "אם אנחנו רואים ילדות, זו זכותנו, אנחנו יכולים לאנוס אותן". לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם, הם נהגו לעיתים לדחוף חפצים לתוך הנרתיק של הקורבנות שלהם, כמו למשל ענפי עצים ובקבוקים או לשפוך לתוכו גומי מומס. במקרים אחרים הם ירו בנרתיק שלהן או השחיתו אותם עם סכינים וסכיני גילוח. לאחר שהם אנסו נשים הרות, הם נהגו להרוג את העוברים שלהן באמצעות החדרת חפצים חדים דרך הנרתיק שלהן. נשים רבות שנאנסו התעברו ואולצו ללדת צאצאים לאנסים שלהן.
במקרים רבים מפקדים התירו ללוחמים שלהם לפלוש לכפרים שמתגוררים בו רק אזרחים ללא שום מטרה מלחמתית, אלא רק כדי לאפשר להם לאנוס את הנשים שמתגוררות בו, כפרס על השתתפותם במלחמה. במהלך הפשיטות האלו לתושבים לא הייתה כל יכולת התגוננות משום שבבתים התגוררו בעיקר נשים, ילדים וזקנים, כאשר בין 60% ל-90% מראשי משקי הבית הן נשים בודדות, בשל המלחמה ומלחמות העבר התכופות שהתחוללו באזור. פעמים רבות הפשיטות האלו בוצעו באמצעות פרקטיקה שהייתה כה פופולרית שאף ניתן לה השם "המלכה" (la reigne). הפרקטיקה נועדה להגביר עוד יותר את תפוקת גופן של הנשים לאחר הפשיטות, כך שהן תענגנה ותספקנה כמות גדולה יותר של לוחמים תוך זמן קצר, וכמו כן להגדיל את הביזוי שלהן, של בני משפחותיהן ויתר תושבי הכפר. בפרקטיקת האונס הזו תושבי הכפר הובלו בכוח למרכז הכפר, שם הנשים הופשטו ונקשרו הפוך עם הראש למטה והרגליים למעלה וכך הן נאנסו קבוצתית ובפומבי לעיני התושבים, על ידי מספר רב של לוחמים, כל אחד בתורו. זה נמשך עד שכל הלוחמים באו על סיפוקם. הכוחות החמושים של קונגו היו המיישמים הכי גדולים של הפרקטיקה הזו בשל גודלם ויכולתם.
נשים נאנסו בשגרה גם בחדרי בחדרי חקירות ומחנות המעצר על ידי כוחות הביטחון ופקידי המדינה באישורה של הממשלה והצבא. כמו כן אפילו מחנות הפליטים שאליהם נמלטו נשים וילדות לא היו מקומות בטוחים עבורן. נשים ונערות לעתים קרובות סורסו בהם בכפייה כדי להפיק רווחים מהביקוש הרב לגופן מצד הגברים. בנוסף במהלך המלחמות מיליציות צבאיות רבות גייסו בכפייה גם נשים וילדות בקרב בנות עמם כדי שהן תשמשנה שפחות מין עבור הלוחמים, כדי לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם לפני יציאתם לתקיפות ובשובם מהן. מזרח קונגו תואר למעשה כמקום הכי מסוכן ביותר עלי אדמות להיות אישה, שכן נשים נאנסו לא רק על ידי לוחמי האויב, אלא גם על ידי לוחמים בקרב בני עמן ואפילו על ידי הכוחות הניטראליים שהוצבו באזור.
מחקר העלה כי במהלך המלחמה בכל שעה נאנסו כ-48 נשים וילדות. בשנת 2006 דיווח תת המזכיר הכללי בארגון האומות המאוחדות, ז'אן מארי גוהנו, כי בחצי שנה האחרונה נאנסו כ-12,000 נשים וילדות. בשנת 2009 העריכו שכל חודש אירעו 1,100 מקרים וכ-72% מהניצולות עונו בעת שהן נאנסו. מעל 500 נשים וילדות נאנסו במזרח קונגו באוגוסט 2010. הערכה היא שרק בשנת 2011 לבדה נאנסו עד 400,000 נשים וילדות. מאמר בכתב העת האמריקאי לבריאות הציבור (American journal of public health), העריך כי 2,000,000 נשים וילדות נאנסו עד שנת 2011. כיום חיות עד כ-200,000 ניצולות. מעטות הגיעו לטיפול משום שאם ייוודע שהן נאנסו הן ינודו. על פי הנתונים הסטטיסטיים בבית החולים פאנזי בעיר בוקאבו, 66 ילדות מתחת לגיל שלוש ו-50 נשים מעל גיל 65 אושפזו בבית החולים לקבלת טיפול לאחר שהן נאנסו בין ינואר ליולי 2010.
למטה: חיילים בצבא קונגו מסבירים מדוע הם אונסים נשים בזמן מלחמה.
האונס האכזרי הוביל לבעיות בריאותיות, חברתיות, משפחתיות ופסיכולוגיות ארוכות טווח וקשות לקורבנות שנותרו בחיים. מנתונים שסיפקו מרכזי הבריאות המקומיים עלה כי כ-13% היו מתחת לגיל 14. כ-87% סבלו מהפרשות מהנרתיק וכ-79% מכאבים בבטן התחתונה. פיסטולות היו שכיחות מאוד בשל זיהום חריג ופציעות. 41% סבלו מהפרשות צואה ושתן מהנרתיק. בסקירת הרישומים הרפואיים בקרב 658 מהניצולות במרכז הבריאות סנט פול בעיר אבירה, עלה כי 9% נדבקו באיידס, 13% בעגבת ו-31% בזיבה. 77% דיווחו כי הן סובלות מסיוטים ונדודי שינה. 91% דיווחו כי הן חיות בחרדה ומתביישות שהן נאנסו. בריחת שתן ופיסטולה בנרתיק שהיו סממן לכך שהן נאנסו הובילו לבידודן מקהילותיהן והגישה לניתוחי שחזור בקונגו מוגבלת.
לאה צ'ישוגי ניצולת רצח העם ברואנדה שנחשפה לממדי האונס החלה לתעד עדויותיהן של ניצולות. במהלך חודשיים היא ראיינה כ-500 קורבנות שנאנסו. הצעירה ביותר בת שנה והמבוגרת ביותר בת 90 ונערה בת 14 שילדה פעמיים לאחר שנאנסה. בשנת 1997 הקימה הרופאה רחל קמבה עם חמש מעמיתותיה את ארגון "האימהות הלאומיות לסיוע לעקורים" (ANAMAD). עד שנת 2007 הארגון טיפל בכ-2,500 קורבנות אונס אולם היא כתבה כי "המספר ממשיך לגדול". הגינקולוג דניס מוקגווה ועמיתיו טיפלו ב-30,000 קורבנות שנאנסו מאז תחילת המלחמה. הוא העיד כי נשים נורו באיברי המין לאחר שהן נאנסו ועל אחרות נשפכו כימיקלים. לדבריו השימוש באונס הוא "אסטרטגיה יעילה" משום שהמשפחות נאלצות לנוס מבתיהן ואדמותיהן מהבושה.
עבור גברים התאבים להשביע את היצרים הסדיסטים והאפלים שלהם, אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה, ועל כן גם קצינים וחיילים מטעם ארגון האומות המאוחדות שהוצבו באזור במהלך המלחמה ואחריה וביניהם גם שומרי השלום מהודו, אורוגוואי, מרוקו, תוניסיה ודרום אפריקה, אנסו נשים וילדות וסחרו בהן. רק בשנת 2004 לבדה אירעו 68 מקרים כאלו. כמו כן לאחר המלחמה נשים רבות אולצו "להסכים" להיאנס גם על ידי חיילים זרים עשירים וכוחות שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות, כדי לשרוד. על אף תהליך השלום שהחל בשנת 2003 והצבתם של שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות במדינה, נשים וילדות המשיכו להיאנס על ידי חיילים מהצבא הלאומי וקבוצות חמושות נוספות במחוזות המזרחיים של המדינה. במקרים רבים הן נאנסו קבוצתית על ידי קבוצות לוחמים. בשנת 2010 לוחמי "מאי-מאי" השתלטו על טריטוריית וואליקלה במחוז צפון קיבו. לאחר מכן מנהיג המיליציה, נטאבו נטאברי שקה, הורה ללוחמיו הנרגשים לאנוס את הנשים והילדות. הם אנסו מאות נשים וילדות במשך שלושה ימים. בשנת 2011 כוחות המיליציה "תנועה 23 במרץ" השתלטו על שטח במחוז צפון קיבו, על העיר גומה ואזורים נוספים באזור רוטשורו, והם אנסו גם באזורים האלו. בשנת 2013 הם הוציאו להורג 44 אזרחים ליד העיר גומה ולאחר מכן הם אנסו לפחות 61 נשים וילדות.
למטה: הסרטון "בלתי ניתן לצפייה" שהופק כדי להיאבק ביצרנים שקנו את חומרי הגלם מקונגו ומימנו את המלחמה. חיילים פושטים על בית כדי להוציא להורג את בני המשפחה ולאנוס את בנות המשפחה. מכיוון שבמדינות המערב קיימת לרוב פחות אמפתיה לשחורים ביבשת אפריקה, המשפחה בסרטון היא לבנה ומתגוררת באידיליה הכפרית של אנגליה.
לאה צ'ישוגי ניצולת רצח העם ברואנדה שנחשפה לממדי האונס החלה לתעד עדויותיהן של ניצולות. במהלך חודשיים היא ראיינה כ-500 קורבנות שנאנסו. הצעירה ביותר בת שנה והמבוגרת ביותר בת 90 ונערה בת 14 שילדה פעמיים לאחר שנאנסה. בשנת 1997 הקימה הרופאה רחל קמבה עם חמש מעמיתותיה את ארגון "האימהות הלאומיות לסיוע לעקורים" (ANAMAD). עד שנת 2007 הארגון טיפל בכ-2,500 קורבנות אונס אולם היא כתבה כי "המספר ממשיך לגדול". הגינקולוג דניס מוקגווה ועמיתיו טיפלו ב-30,000 קורבנות שנאנסו מאז תחילת המלחמה. הוא העיד כי נשים נורו באיברי המין לאחר שהן נאנסו ועל אחרות נשפכו כימיקלים. לדבריו השימוש באונס הוא "אסטרטגיה יעילה" משום שהמשפחות נאלצות לנוס מבתיהן ואדמותיהן מהבושה.
עבור גברים התאבים להשביע את היצרים הסדיסטים והאפלים שלהם, אין הזדמנות טובה יותר מאשר באזורים מוכי מלחמה, ועל כן גם קצינים וחיילים מטעם ארגון האומות המאוחדות שהוצבו באזור במהלך המלחמה ואחריה וביניהם גם שומרי השלום מהודו, אורוגוואי, מרוקו, תוניסיה ודרום אפריקה, אנסו נשים וילדות וסחרו בהן. רק בשנת 2004 לבדה אירעו 68 מקרים כאלו. כמו כן לאחר המלחמה נשים רבות אולצו "להסכים" להיאנס גם על ידי חיילים זרים עשירים וכוחות שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות, כדי לשרוד. על אף תהליך השלום שהחל בשנת 2003 והצבתם של שומרי השלום של ארגון האומות המאוחדות במדינה, נשים וילדות המשיכו להיאנס על ידי חיילים מהצבא הלאומי וקבוצות חמושות נוספות במחוזות המזרחיים של המדינה. במקרים רבים הן נאנסו קבוצתית על ידי קבוצות לוחמים. בשנת 2010 לוחמי "מאי-מאי" השתלטו על טריטוריית וואליקלה במחוז צפון קיבו. לאחר מכן מנהיג המיליציה, נטאבו נטאברי שקה, הורה ללוחמיו הנרגשים לאנוס את הנשים והילדות. הם אנסו מאות נשים וילדות במשך שלושה ימים. בשנת 2011 כוחות המיליציה "תנועה 23 במרץ" השתלטו על שטח במחוז צפון קיבו, על העיר גומה ואזורים נוספים באזור רוטשורו, והם אנסו גם באזורים האלו. בשנת 2013 הם הוציאו להורג 44 אזרחים ליד העיר גומה ולאחר מכן הם אנסו לפחות 61 נשים וילדות.
למטה: הסרטון "בלתי ניתן לצפייה" שהופק כדי להיאבק ביצרנים שקנו את חומרי הגלם מקונגו ומימנו את המלחמה. חיילים פושטים על בית כדי להוציא להורג את בני המשפחה ולאנוס את בנות המשפחה. מכיוון שבמדינות המערב קיימת לרוב פחות אמפתיה לשחורים ביבשת אפריקה, המשפחה בסרטון היא לבנה ומתגוררת באידיליה הכפרית של אנגליה.
פרק משנה 2.43: מלחמת האזרחים בסוריה ועיראק (2011-2016)
בשל חוסר שביעות הרצון מממשלת הבעת' בסורה, פרצו מחאות רחבות היקף, הפגנות סטודנטים ועצרות פרו-דמוקרטיות ברחבי סוריה במרץ 2011 כחלק מהפגנות האביב הערבי הרחבות יותר. ההפגנות השלוות דוכאו באלימות על ידי הצבא הסורי בפעולות קטלניות בהוראת בשאר אל-אסד והביאו לעשרות אלפי הרוגים ומעצרים. ההתקוממות הסלימה בעקבות התרחבות הפעולות והיווצרות מיליציות התנגדות ברחבי המדינה, עד התדרדרות המשבר למלחמת אזרחים מלאה ורב-צדדית עד 2012. הצדדים המעורבים במלחמה היו הכוחות החמושים הסורים של משטר אסד לצד בעלי בריתם המקומיים והזרים, כמו למשל מיליציית חיזבאללה, ומולם הצבא הלאומי הסורי ומיליציות סוריות נוספות. מיליציות מתחרות נוספות כללו ארגוני ג'יהאד סלפים כמו סניף אל-קאעידה, חוראס אל-דין (יורשו של ג'בהת פתח א-שאם) וארגון המדינה האסלאמית (ISIS). שיא המלחמה היה במהלך השנים 2012-2017. מספר מדינות זרות כמו איראן, רוסיה, טורקיה היו מעורבות ישירות. הצבא הטורקי כבש חלקים מצפון סוריה תוך כדי השתתפות בלחימה קרקעית משמעותית. בין השנים האלו הלחימה גלשה גם ללבנון כאשר מתנגדי ותומכי ממשלת סוריה, כמו גם המיליציות דאעש ואל-נוסרה, הגיעו ללבנון כדי להילחם ולתקוף זה את זה על אדמתה.
במהלך המלחמה הושמדו בין 470,000 ל-610,000 בני אדם ועוד מיליוני בני אדם נמלטו למדינות שכנות כמו טורקיה, לבנון, ירדן ומדינות נוספות. עם פרוץ המלחמה ובמהלכה האסטרטגיה של כל הצדדים לצד מעשי הטבח ההמוניים, הייתה אונס נשותיהם ובנותיהם של הקבוצות שהם נלחמו בהם או פעלו להשמיד אותם. הם למעשה אנסו אותן בכל מקום שהם יכלו. בשנת 2011 ארגנו כוחות המדינה אונס המוני של נשים בעיר דרעא. בעיר ג'סר א-שורור הטקטיקה הייתה פשיטה על הבתים שהתגוררו בהם נשים. רק עד יולי 2012 דווח על מעל מאה מקרי אונס של נשים וילדות. רבות מהן נאנסו על ידי לוחמי מליציות ממשלתיות ומליציות "שַׁבִּיחָה" (בריונים רחבי כתפיים). ב-13 באוגוסט קצינים עלווים אפשרו ואף הורו לחיילים שלהם לאנוס ילדות בעיר חומס. לאחר שהקורבנות נאנסו על ידם הן נורו למוות. החיילים הבודדים שסירבו לאנוס אותן, נחשבו כלא גבריים והם נורו בהוראת הצבא. על פי דוח ועדת החילוץ הבין-לאומית שפורסם ב-14 בינואר 2013 האונס היה "מאפיין משמעותי" והסיבה העיקרית להימלטותן של כ-600,000 נשים וילדות מאזורי המלחמה. בשנת 2013 דווח כי "ילדות בקושי בנות 12 נאנסות". הלוחמים בכוחות הביטחון הסורים ובכל המליציות החמושות, אנסו נשים וילדות בחסינות מוחלטת.
למטה: איה בת ה-8 לפני ואחרי. ביתה כמו בתים רבים אחרים הופגז בעיירה טלביסה והגג נפל עליה ועל משפחתה.
גברים שנכלאו במתקני המעצר אוימו על ידי כוחות הממשלה שאם הם לא ישתפו פעולה, הם יאנסו את הנשים והבנות שלהם. במקרים שבהם נשים וילדות לא היו זמינות כמו למשל במחנות המעצר, כוחות הממשלה לעיתים אנסו נערים וילדים שגופם טרם התפתח ויכול היה לדמות עבורם גוף של נקבה. בחלק מהמקרים הם אנסו אותם בפומבי לעיני כלואים אחרים. באחד המקרים למשל נאנס נער כבן 15 לעיני אביו ובמקרה אחר נאנס ילד בן 11 על ידי שלושה קצינים של שירותי הביטחון. באשר לגברים שנכלאו במתקני המעצר, הם נהגו לדחוף לתוך גופם אלות ואף כפו עליהם לאנוס אחד את השני כמו למשל בכלא סיידנאיא.
הקורבנות שנאנסו התמודדו לא רק עם האונס שהן עברו אלא גם עם ההשלכות. בסוריה נשים שנאנסו במקרים רבים נרצחות על ידי בני משפחותיהן בשל "חילול כבוד המשפחה", וגם אם הן בכל זאת מורשות להמשיך לחיות, הן כבר אינן ראויות להינשא משום שהן נחשבות ל-"סחורה משומשת". עד סוף נובמבר 2013, ארגון הרשת הלא ממשלתית, האירו-ים התיכוני (EMHRN), הפיק דוח שממנו עלה כי מפרוץ המלחמה, נאנסו כ-6,000 נשים, חלקן קבוצתית על ידי קבוצות לוחמים, אולם המספר ככל הנראה גבוה בהרבה משום שרוב המקרים כלל אינם מדווחים. רובן נאנסו על ידי כוחות הממשלה, בעיקר "במהלך פשיטות ממשלתיות, במחסומים ובמתקני המעצר", רבות מהן התעברו לאחר שהן נאנסו.
תת-פרק משנה 2.43.1: המדינה האסלאמית
עם פרוץ המלחמה ארגון דאעש ניצל את נפילת השלטון והחוק והתפוררותה של החברה והחל לכבוש שטחים בסוריה ועיראק. ב-29 ביוני 2014 הכריז דובר הארגון אבו מוחמד אל-עדנאני על הקמתה של המדינה האסלאמית בכל השטחים הרציפים של סוריה ועיראק שבשליטתם שבה יונהג אורח חיים אסלאמי בכל תחומי החיים. הוא הצהיר כי המדינה האסלאמית תמשיך להתפשט כדי להשליט בסוף את ה-"חליפות האסלאמית" בכל המזרח התיכון ובהמשך בכל העולם. הדובר קרא לארגון אל-קאעידה ומליציות סונים נוספות באזור, להצהיר אמונים למדינה. אבו באכר אל-בגדאדי התמנה לאמיר. בשיאה של המדינה האסלאמית היא שלטה בשטח עצום בגודל של אירלנד ומספר הלוחמים שלה הגיע עד 258,000 איש.
עם פרוץ המלחמה ארגון דאעש ניצל את נפילת השלטון והחוק והתפוררותה של החברה והחל לכבוש שטחים בסוריה ועיראק. ב-29 ביוני 2014 הכריז דובר הארגון אבו מוחמד אל-עדנאני על הקמתה של המדינה האסלאמית בכל השטחים הרציפים של סוריה ועיראק שבשליטתם שבה יונהג אורח חיים אסלאמי בכל תחומי החיים. הוא הצהיר כי המדינה האסלאמית תמשיך להתפשט כדי להשליט בסוף את ה-"חליפות האסלאמית" בכל המזרח התיכון ובהמשך בכל העולם. הדובר קרא לארגון אל-קאעידה ומליציות סונים נוספות באזור, להצהיר אמונים למדינה. אבו באכר אל-בגדאדי התמנה לאמיר. בשיאה של המדינה האסלאמית היא שלטה בשטח עצום בגודל של אירלנד ומספר הלוחמים שלה הגיע עד 258,000 איש.
באשר לאוכלוסיות הלא מוסלמיות בשטחים שבשליטתם, הוחלט שהגברים והנערים יושמדו, הילדים הזכרים יועברו למחנות הצבאיים כדי להפוך אותם ללוחמים, ואילו הנקבות תימסרנה ללוחמים ברחבי המדינה כדי להעניק להם את שכרם, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם. כמו כן על פי תפיסתם הקיצונית, זה למעשה גם עונשן של נקבות שכפרו בנביא מוחמד, להיאנס על ידי לוחמיו. בנוסף נקבע כי הן תימכרנה כשפחות מין גם לגברים מוסלמים לטובת גיוס כספים ונקבע כי כל נקבה חמישית שתילכד, תילקח כמס. ההיתר לאנוס אותן היווה אף טכניקה לפתות גברים בעולם להתגייס לצבא הג'יהאד של המדינה האסלאמית. כיבושי הערים העיראקיות ביוני 2014 לווה בחטיפות ואונס המוני. עשרות אלפי נשים וילדות נאנסו במהלך הפלישות ואחריהן. נאנסו בעיקר נשים וילדות שלא היו מוסלמיות-סוניות ומרביתן נאנסו קבוצתית על ידי מספר לוחמים, כל אחד בתורו, בדרך כלל על ידי הלוחם שלכד אותן וחבריו.
למטה: נערה יזידית בת 19 שנאנסה כמו רבות אחרות על ידי לוחמים של המדינה האסלאמית בצפון עיראק.
למטה: נערה יזידית בת 19 שנאנסה כמו רבות אחרות על ידי לוחמים של המדינה האסלאמית בצפון עיראק.
ב-15 באוגוסט 2014, לוחמי המדינה האסלאמית נכנסו לכפר היזידי קוצ'ו הממוקם דרומית לעיר סינג'אר שבו התגוררו 1,826 תושבים. הגברים והנערים הופרדו מהנשים והילדים וכולם הועברו לבית הספר התיכון בכפר, שם קודם נבזזו מגופם התכשיטים שלהם. לאחר מכן כל הזכרים מגיל 14 הועברו להשמדה. ראשיהם של כ-600 מהם נערפו והיתר הוצתו ונשרפו חיים או שנורו למוות. בחלק מהמקרים הגברים והנערים אף אולצו לפני שהם הוצאו להורג, לחפור בעצמם את הקבר המשותף שבו הם ייקברו. לאחר מכן גופותיהם נדחפו והושלכו כמו פסולת לתוך הבורות כאשר כמה מהם עדיין חיים. כל בור שהתמלא, נאטם בערמות עפר. הזכרים מתחת לגיל 14 נלקחו למחנות הצבאיים ברחבי המדינה האסלאמית ושם הם אומנו כדי להפוך אותם ללוחמים כמותם. הנקבות הוכרזו כשפחות ומעל 1,000 נשים וילדות הועברו לאזורים שונים כדי לספק את לוחמי המדינה האסלאמית. הן נאנסו על ידם בשיטתיות. נערות רבות שנאנסו והצליחו בעור שיניהן להימלט מהם, התאבדו בקפיצה אל מותן מהר סינג'אר באזור.
באוקטובר 2014 הארגון קבע במגזין הדיגיטלי "דאבק" (Dabiq) כי היזידים הם עובדי אלילים ועל כן על פי השריעה מותר לנהוג בנשותיהם ובנותיהם כשלל מלחמה ולאנוס אותן. צוטטו מספר פסוקים בחדית' ובקוראן שתומכים בזכותם לאנוס נקבות לא מוסלמיות. בסוף 2014 פרסמה המדינה האסלאמית עלון שהתמקד בטיפול בהן. נכתב שמותר לגברים מוסלמים לאנוס גם ילדות קטנות לא מוסלמיות אם הגוף שלהן כבר ניתן לחדירה: "מותר לקיים יחסי מין עם שפחה שלא הגיעה לגיל ההתבגרות, אם היא מתאימה". בעלון נכתב כי מותר לגברים להכות אותן כדי לחנך אותן למשמעת, ומותר להעביר אותן לגברים אחרים כל עוד הן לא התעברו. בעלון נוסף שהופץ נכתב שכל אישה לא מוסלמית חייבת להיאנס לפחות על ידי עשרה לוחמים מוסלמים כדי לכפר על מעשיה.
בשנת 2015 המדינה האסלאמית הכריזה על מחירן הרשמי של שפחות המין על פי הגיל שלהן, כאשר ככל שהן היו צעירות יותר, המחיר שלהן היה גבוה יותר. נכתב כי ילדות מגיל שנה עד גיל 9 תימכרנה לגברים מוסלמים תמורת 200,000 דינר (169 דולר). ילדות ונערות מגיל 10 עד גיל 20 תימכרנה לגברים מוסלמים תמורת 150,000 דינר (127 דולר). נשים מגיל 20 עד גיל 30 תימכרנה לגברים מוסלמים תמורת 75,000 דינר (63 דולר). נשים מגיל 40 עד גיל 50 תימכרנה לגברים מוסלמים תמורת 50,000 דינר (42 דולר). יחד עם זאת היו שבויות שנמכרו אפילו במחירים נמוכים יותר כמו למשל תמורת חפיסת סיגריות. כמו כן חלקן נמכרו לגברים בסעודיה ומדינות נוספות במפרץ הפרסי וטורקיה.
למטה: מחירון נוסף שהופק ב-16 באוקטובר 2014 על ידי המדינה האסלאמית.
למטה: מחירון נוסף שהופק ב-16 באוקטובר 2014 על ידי המדינה האסלאמית.
הל'ה אספנדיארי מהמרכז הבינלאומי לחוקרים של וודרו וילסון סיפרה כי: "בדרך כלל הם לוקחים את הנשים המבוגרות לשוק עבדים מאולתר ומנסים למכור אותן. הנערות והילדות הצעירות נאנסות או מושאות ללוחמים. זה מבוסס על נישואים זמניים, ולאחר שהלוחמים האלו (אנסו) את הילדות הצעירות האלה, הם פשוט מעבירים אותן ללוחמים אחרים". ב-11 חודשים הראשונים של 2013 קרן האוכלוסין של ארגון האומות המאוחדות (UNFPA) העניקה עזרה נפשית ל-33,430 נשים שנאנסו ועוד כ-4,800 נשים שנאנסו בדצמבר. ג'ודי ויליאמס, מהקמפיין הבין-לאומי להפסקת האונס במלחמות, אמרה כי: "בסוריה אינספור נשים שוב מגלות כי המלחמה מתחוללת על גופן". ב-12 באוגוסט 2014 העביר ארגון האומות המאוחדות בעיראק "דיווחים זוועתיים על חטיפתן ומעצרן של נשים וילדות יזידיות, נוצריות, טורקמניות ושבאקיות ודיווחים על אונס ברברי". הערכה היא שכ-1,500 שבויות יזידיות ונוצריות אולצו לשמש שפחות מין.
דוח של ארגון האומות המאוחדות (UNAMI/OHRCR) שהתפרסם ב-26 בספטמבר 2014, העלה כי עד סוף אוגוסט נחטפו עד 2,500 נשים וילדות. בתחילת אוקטובר החוקר באוניברסיטת שיקגו, מתיו ברבר, ליקט רשימה של כ-4,800 נשים וילדות שנחטפו מתוך האומדן הכולל של 7,000 קורבנות. מדוח של ארגון האומות המאוחדות שהופק ב-2 באוקטובר 2014 והתבסס על 500 ראיונות עם עדים, עלה כי באוגוסט המדינה האסלאמית העבירה בין 450 ל-500 נשים וילדות למחוז נינוה בעיראק "ומשם 150 נשים לא נשואות וילדות, בעיקר מהקהילות היזידיות והנוצריות, הועברו לסוריה במטרה להימסר ללוחמים של המדינה האסלאמית כמתנה או כדי להימכר כשפחות מין". באוקטובר 2014, מדוח נוסף של הארגון עלה כי באוגוסט 2014 הוחזקו בין 5,000- ל-7,000 נשים יזידיות כשפחות מין בצפון עיראק. החוקר נזנד בג'יקאני כתב באוקטובר 2014 כי "הנשים היזידיות טופלו כמו בָּקָר. הן נאנסו בשיטתיות ושימשו שפחות מין. הן הוצגו בשווקים בערים מוסול וא-רקה, בסוריה, כאשר הן נושאים עליהן תגי מחיר".
למטה: ידיעה על מרווה קדר, ילדה בת 10. היא הועברה עם עוד ילדות לעיר א-רקה, שם היא נאנסה על ידי עשרות לוחמי ג'יהאד. כתוצאה מכך היא התעברה. חודשים לאחר מכן, חברה שנמלטה סיפרה כי היא ראתה אותה אולם לא ידוע מה עלה בגורלה.
למטה: ידיעה על מרווה קדר, ילדה בת 10. היא הועברה עם עוד ילדות לעיר א-רקה, שם היא נאנסה על ידי עשרות לוחמי ג'יהאד. כתוצאה מכך היא התעברה. חודשים לאחר מכן, חברה שנמלטה סיפרה כי היא ראתה אותה אולם לא ידוע מה עלה בגורלה.
הניו יורק טיימס כתב באוגוסט 2015 כי "האונס השיטתי של נשים וילדות מהמיעוט היזידי הוטמע עמוקות בארגון ובתאולוגיה הרדיקלית של המדינה האסלאמית". במאמר נכתב כי בתפיסתם לא רק שהאסלאם מתיר ללוחמי ג'יהאד לאנוס נשים וילדות לא מוסלמיות, זו אף מצווה. תפיסה זו הומחשה היטב בעדותן של הניצולות. למשל ניצולה בת 15 העידה כי בזמן שהיא נאנסה על ידי הגבר ששבה אותה, הוא אמר לה שוב ושוב שהאונס שלה הוא "פולחן דתי ("עיבאדה", בערבית: عبادة)". ניצולה אחרת בת 12 העידה: "האנס שלי טען כי בכך שהוא אונס אותי, הוא מתקרב לאלוהים". במקרה אחר, ניצולה בוגרת וילדה בת 12 הוחזקו ביחד כשפחות מין. האישה הבוגרת העידה כי היא התחננה בפני השובה שלהן שהוא לפחות יפסיק לאנוס את הילדה. הוא השיב לה: "לא, היא לא ילדה קטנה, היא שפחה והיא יודעת בדיוק איך לקיים יחסי מין, ולקיים עימה יחסי מין משמח את אללה".
למטה: קיילה מולר לפני נסיעתה לסוריה. היא נאנסה באלימות רבה ובשגרה על ידי מנהיג המדינה האסלאמית בעצמו, אבו בכר אל-בגדאדי, עד שהוא הרג אותה.
למטה: קיילה מולר לפני נסיעתה לסוריה. היא נאנסה באלימות רבה ובשגרה על ידי מנהיג המדינה האסלאמית בעצמו, אבו בכר אל-בגדאדי, עד שהוא הרג אותה.
האונס על פי תפיסתה של המדינה האסלאמית אינו רק העונש לכופרים אלא גם השכר של הלוחמים. ועל כן במקרים של מחסור ב-"כופרות", הם אנסו גם נשים וילדות מוסלמיות. מספר פסקי הלכה שאחת מהן יוחסה למשל לאיש הדת הסלפי סעודי, השייח' מוחמד אל-ערפה, בשנת 2013, קבעו כי לשני המינים קיים תפקיד חשוב במלחמות הג'יהאד. בעוד שהזכרים נולדים עם גוף חזק כדי להיות לוחמים, הנקבות נולדות עם גוף מענג כדי לנחם אותם במהלך מלחמת הג'יהאד, לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, ובכך לתרום את תרומתן. נקבע כי ברגעים האלו הן "מתנקות" על ידי הלוחמים. הפרקטיקה הזו מכונתה "ג'יהאד מיני" (جهاد النكاح) ובמסגרתה הקורבנות מושאות שוב ושוב בנישואים זמניים ומועברות מלוחם ללוחם. כמו כן נשים מוסלמיות סוניות מכל העולם, בין היתר מאוסטרליה, בריטניה ומלזיה, נקראו להגיע ולהצטרף למלחמה בתפקיד של "נשים מנחמות" עבור הלוחמים.
למטה: ציטוט מתחינותיה של אישה יזידית אומללה שנפלה לידיהם של לוחמי המדינה האסלאמית והצליחה ליצור קשר עם לוחמים עיראקים: "נאנסתי שלושים פעם וזה אפילו עוד לא צוהריים. אני לא יכולה ללכת לשירותים. בבקשה תפציצו אותנו!"
למטה: ציטוט מתחינותיה של אישה יזידית אומללה שנפלה לידיהם של לוחמי המדינה האסלאמית והצליחה ליצור קשר עם לוחמים עיראקים: "נאנסתי שלושים פעם וזה אפילו עוד לא צוהריים. אני לא יכולה ללכת לשירותים. בבקשה תפציצו אותנו!"
בשנת 2014 דיווח העיתון הבריטי דיילי מירור (Daily Mirror) כי לוחמים הורו למשפחות מוסלמיות "למסור להם את בנותיהם ליחסי מין". עלונים שפוזרו בערים הכבושות מוסול ותיכרית בעיראק קבעו כי נשים בתולות או לא, מצוות להצטרף ל-"ג'יהאד מיני" ו-"לנקות" את עצמן באמצעות קיום יחסי מין עם לוחמים. נכתב כי אלו שתסרבנה לממש את הייעוד של גופן במלחמת הג'יהאד, תפרנה את רצונו של אללה ועל כן הן תוכנה או תוצאנה להורג. בדצמבר 2014 למשל דיווח משרד זכויות האדם העיראקי שהמדינה האסלאמית הוציאה להורג בעיר פלוג'ה 150 נשים וילדות, כולל נשים הרות לאחר שהן העזו לא להיאנס בכניעה על ידי לוחמים כדי לרומם את רוחם ולעלות את המורל שלהם. באוגוסט 2015 דיווח דובר המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן כי המדינה האסלאמית הוציאה להורג 19 נשים נוספות לאחר שהן העזו לא להיאנס על ידם בכניעה.
לוחמים רבים ברחבי המדינה האסלאמית אנסו כל אחד עשרות וחלקם אף מאות קורבנות והם אף התחרו ביניהם מי אונס יותר נשים וילדות. למשל, לוחם המדינה האסלאמית, עמר חוסיין, שנתפס לאחר שהמלחמה הסתיימה, הודה כי הוא הרג מעל 500 בני אדם ובין לבין אנס מעל 200 נשים מקבוצות המיעוט בעיראק. הוא סיפר כי המפקדים נתנו יד חופשית ללוחמים לאנוס נשים יזידיות, רבות ככל שרצו. אונס נשים וילדות לא הסתיים גם לאחר שהמלחמה דעכה. בדוח של ועדת חקירה בין-לאומית מספטמבר 2020 למשל, נכתב בסעיף 59 כי מאז שנת 2019, נשים וילדות כורדיות בכל האזורים של הערים עפרין וראס אל-עין, נתפסות על ידי לוחמי הצבא הלאומי הסורי ונאנסות על ידם וכתוצאה מכך נגרם להן "נזק פיזי ונפשי חמור".
פרק משנה 2.44: התקפותיה של מיליציית בוקו חראם באפריקה (2009-2014)
ארגון הטרור האסלאמי מיליטנטי בוקו חראם שפירושו "חינוך מערבי חוטא", נוסד על ידי מוחמד יוסף בשנת 2002 ונוהל על ידי אבובקר שקאו משנת 2009. הארגון הגיע לשיאו באמצע שנות ה-10 ונחשב לאחד מארגוני הטרור הקטלנים ביותר בעולם. בעבר הוא התיישב בשטח המדינה האסלאמית. בסיסיו ממוקמים בצפון מזרח ניגריה אולם הוא פעיל גם בצ'אד, ניז'ר, צפון קמרון ומאלי. מטרתו המרכזית הייתה "לטהר" לדבריו, כלומר להפיץ את האסלאם הסוני כדי להקים את הח'ליפות האסלאמית בניגריה. התקיפות החלו בשנת 2009 והפכו למתוחכמות יותר ויותר כולל במבני משטרה בעיר אבוג'ה. ממאי 2013 הוא התמקד באזרחים. הארגון ידוע באכזריותו. הוא הרג עשרות אלפי בני אדם עד שנת 2014 ורק בשנה הזו לבדה הוא הרג 6,600 בני אדם והביא לרעב באזורים האלו ולמותם של מעל 300,000 ילדים ועיקרתם של 2,300,000 בני אדם מביתם מאז מאי 2013. לפחות 250,000 בני אדם נמלטו לקמרון, צ'אד וניז'ר. השחיתות בשירותי הביטחון במדינה לא אפשרה להתמודד מולם.
עד ינואר 2015 הארגון השיג שליטה על חלקי שטח במדינת בורנו וסביבותיה שמשתרעים על כ-50,000 קילומטר מרובע. ב-7 במרץ 2015, לאחר הצלחותיו הכבירות בשדה הקרב, מנהיג הארגון, אבובאקר שקאו, נשבע אמונים למדינה האסלאמית. הארגון מתנגד במיוחד לחינוך מודרני בסגנון מערבי שלדבריהם מסית בני אדם לא להמשיך בהוראת האסלאם כדרך חיים וקבע שנקבות אינן צריכות להיות בכלל בבתי ספר משום שהן רכושם של הגברים וממילא את מספקות את כל צורכיהם עם הגוף שלהן ועל כן הן אינן זקוקות למעשה למוח מפותח. זו הסיבה שהארגון מיקד את התקפותיו בפרט על בתי הספר האלו ותקף רבים מהם. מעל 200 מהם נשרפו על פי הנתונים הרשמיים. מטרתם של הלוחמים הייתה לרוב להשמיד את התלמידים הזכרים ואילו את התלמידות להעביר לבסיסים שלהם כדי להשתמש בהן או למכור אותן כשפחות מין או להשיא אותן בכפייה כדי שניתן יהיה לאנוס אותן באורח קבע בתוך הקהילות שלהם על פי המסורת. על פי הערכות בשנת 2015, לפחות 2,000 נשים וילדות נחטפו, רבות מהן אולצו לשמש שפחות מין.
ב-25 בפברואר 2014 הם החליטו לפשוט על מכללה פדרלית (פנימייה) בעיר בוני יאדי במדינת יובה שבו למדו ילדים בני 11-18. חיילים ששמרו במחסום ליד נסוגו שעות לפני התקיפה. ככל הנראה גם נחתכו קווי טלפון כדי שהם לא יוכלו להזעיק עזרה. הלוחמים פרצו בזמן שהם ישנו והשליכו חומרי נפץ לחדרי המעונות של הזכרים וריססו אותם בירי. נערים רבים נשרפו למוות. נערים שניסו להימלט דרך החלונות נתפסו, גרונם שוסף והם נשחטו כמו בקר. אחרים נורו למוות. 59 נערים נהרגו בטבח הזה. לאחר הטבח הם בחרו מבין התלמידות את אלו שברצונם להפוך אותן לשפחות המין שלהם. היתר אוימו כי אם הן לא תפרושנה מבית הספר ותושאנה לגברים כדי לממש את הייעוד שלהן כנקבות בעולם הזה, הן גם תושמדנה. לאחר הטבח הלוחמים עזבו את בית הספר כאשר בידיהם התלמידות שהם בחרו. כל 24 המבנים בבית הספר נשרפו עד היסוד. באמצע פברואר 2014 מנהיג הארגון, אבובאקר שקאו, פרסם סרטון וידאו שבו הבטיח להמשיך ולהרחיב את היקף התקיפות.
למטה: תמונה מסרטון שפרסם הארגון שבו אחת הנערות אומרת מספר משפטים שהורו לה לומר. ברקע נערות נוספות.
ארגון הטרור האסלאמי מיליטנטי בוקו חראם שפירושו "חינוך מערבי חוטא", נוסד על ידי מוחמד יוסף בשנת 2002 ונוהל על ידי אבובקר שקאו משנת 2009. הארגון הגיע לשיאו באמצע שנות ה-10 ונחשב לאחד מארגוני הטרור הקטלנים ביותר בעולם. בעבר הוא התיישב בשטח המדינה האסלאמית. בסיסיו ממוקמים בצפון מזרח ניגריה אולם הוא פעיל גם בצ'אד, ניז'ר, צפון קמרון ומאלי. מטרתו המרכזית הייתה "לטהר" לדבריו, כלומר להפיץ את האסלאם הסוני כדי להקים את הח'ליפות האסלאמית בניגריה. התקיפות החלו בשנת 2009 והפכו למתוחכמות יותר ויותר כולל במבני משטרה בעיר אבוג'ה. ממאי 2013 הוא התמקד באזרחים. הארגון ידוע באכזריותו. הוא הרג עשרות אלפי בני אדם עד שנת 2014 ורק בשנה הזו לבדה הוא הרג 6,600 בני אדם והביא לרעב באזורים האלו ולמותם של מעל 300,000 ילדים ועיקרתם של 2,300,000 בני אדם מביתם מאז מאי 2013. לפחות 250,000 בני אדם נמלטו לקמרון, צ'אד וניז'ר. השחיתות בשירותי הביטחון במדינה לא אפשרה להתמודד מולם.
עד ינואר 2015 הארגון השיג שליטה על חלקי שטח במדינת בורנו וסביבותיה שמשתרעים על כ-50,000 קילומטר מרובע. ב-7 במרץ 2015, לאחר הצלחותיו הכבירות בשדה הקרב, מנהיג הארגון, אבובאקר שקאו, נשבע אמונים למדינה האסלאמית. הארגון מתנגד במיוחד לחינוך מודרני בסגנון מערבי שלדבריהם מסית בני אדם לא להמשיך בהוראת האסלאם כדרך חיים וקבע שנקבות אינן צריכות להיות בכלל בבתי ספר משום שהן רכושם של הגברים וממילא את מספקות את כל צורכיהם עם הגוף שלהן ועל כן הן אינן זקוקות למעשה למוח מפותח. זו הסיבה שהארגון מיקד את התקפותיו בפרט על בתי הספר האלו ותקף רבים מהם. מעל 200 מהם נשרפו על פי הנתונים הרשמיים. מטרתם של הלוחמים הייתה לרוב להשמיד את התלמידים הזכרים ואילו את התלמידות להעביר לבסיסים שלהם כדי להשתמש בהן או למכור אותן כשפחות מין או להשיא אותן בכפייה כדי שניתן יהיה לאנוס אותן באורח קבע בתוך הקהילות שלהם על פי המסורת. על פי הערכות בשנת 2015, לפחות 2,000 נשים וילדות נחטפו, רבות מהן אולצו לשמש שפחות מין.
ב-25 בפברואר 2014 הם החליטו לפשוט על מכללה פדרלית (פנימייה) בעיר בוני יאדי במדינת יובה שבו למדו ילדים בני 11-18. חיילים ששמרו במחסום ליד נסוגו שעות לפני התקיפה. ככל הנראה גם נחתכו קווי טלפון כדי שהם לא יוכלו להזעיק עזרה. הלוחמים פרצו בזמן שהם ישנו והשליכו חומרי נפץ לחדרי המעונות של הזכרים וריססו אותם בירי. נערים רבים נשרפו למוות. נערים שניסו להימלט דרך החלונות נתפסו, גרונם שוסף והם נשחטו כמו בקר. אחרים נורו למוות. 59 נערים נהרגו בטבח הזה. לאחר הטבח הם בחרו מבין התלמידות את אלו שברצונם להפוך אותן לשפחות המין שלהם. היתר אוימו כי אם הן לא תפרושנה מבית הספר ותושאנה לגברים כדי לממש את הייעוד שלהן כנקבות בעולם הזה, הן גם תושמדנה. לאחר הטבח הלוחמים עזבו את בית הספר כאשר בידיהם התלמידות שהם בחרו. כל 24 המבנים בבית הספר נשרפו עד היסוד. באמצע פברואר 2014 מנהיג הארגון, אבובאקר שקאו, פרסם סרטון וידאו שבו הבטיח להמשיך ולהרחיב את היקף התקיפות.
למטה: תמונה מסרטון שפרסם הארגון שבו אחת הנערות אומרת מספר משפטים שהורו לה לומר. ברקע נערות נוספות.
באפריל 2014, בלילה שבין ה-14 ל-15, לוחמים של הארגון פשטו על בית הספר התיכון הממשלתי לבנות, בעיירה הנוצרית ברובה, צ'יבוק במדינת בורנו בניגריה, במטרה לחטוף את התלמידות ששוהות בו ולהשתמש בהן או למכור אותן כשפחות מין. הפעולה נמשכה כ-5 שעות. הם חטפו 276 נערות נוצריות, רובן בגילאי 16-18, ושרפו את בית הספר ובתים נוספים בעיירה. הן הועמסו במקום כמו בקר על שיירת משאיות של הארגון, היתר הוצעדו מספר קילומטרים משם והועמסו על משאיות נוספות. המשיאות שינעו אותן למחנות המבוצרים השונים של הארגון באזור קונדוגה ביער סמביסה (שמורת טבע לשעבר המשתרעת על פני 60,000 קילומטר מרובע) וסביב ימת צ'אד והרי גורסי. על פי העדויות חלקן הועברו למדינות השכנות צ'אד וקמרון. בזמן שהמשאיות הובילו אותן ליעדים, 57 נערות הצליחו למרבה מזלן לקפוץ מהמשאיות, וכך הן הצילו את עצמן מגורל אכזר.
רובן המכריע אולצו להתאסלם והושאו בכפייה לחברי הארגון, בעלות של 2,000₦ (6$) לנערה כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע בתוך קהילותיהם על פי המסורת. ב-5 במאי בסרטון שפורסם מעט לאחר השעה 13:00, המנהיג אבובאקר שקאו לקח אחריות וקבע ששימוש בנקבות כשפחות מותרת באסלאם ועל כן הוא ילכוד נקבות ויעשה אותן שפחות. הוא הצהיר: "אללה הורה לי למכור אותן ואבצע את הוראותיו". הוא הצהיר כי לא היה צריך לשלוח אותן לבית הספר אלא להשיא אותן בכפייה משום שכל נקבה מגיל 9 מתאימה כבר לנישואים. בסרטון נוסף שהארגון פרסם שבוע לאחר מכן, נראו כ-130 מהנערות כאשר הן לבושות בחג'אב וצ'אדור אסלאמי ארוך. ב-6 במאי לוחמי הארגון חטפו 8 נערות נוספות בנות 12 עד 15 מצפון מזרח ניגריה. בין ה-21 ל-22 ביוני לוחמי הארגון תקפו את הכפר קוממבזה ועוד שלושה נוספים במחוז דמבו במדינת בורנו. הם רצחו קרוב ל-30 גברים וחטפו 60 נשים וילדות נוספות. בשלב הזה הערכות היו כי כ-600 נערות כבר הועברו אל מחוץ לגבולותיה של ניגריה והן מוחזקות בשלושה מחנות שונים של הארגון.
ב-30 במאי בכפר בצפון מזרח ניגריה, שתיים מהנערות שנחטפו נמצאו גוססות, כמעט מתות, כאשר גופן קשור לעץ כדי שעוברים בסמוך יראו וייראו מה יעלה בגורלה של נקבה שלא תהיה כנועה. מראה גופן לא הותיר ספק שאנסו אותן באכזריות. תושבים בכפר סיפרו כי חברי הארגון קשרו אותן כך לעץ. כמו כן הם הוציאו להורג ארבע נערות נוספות שאותן הם קברו. ב-22 ביולי 2014 הארגון תקף שוב את העיירה וכפרים שכנים והרג לפחות 51 בני אדם, כולל 11 הורים של הנערות שנחטפו. בהמשך השנה, ארבע נערות שנכלאו במחנה בקמרון, נמלטו לאחר שהן הלכו שלושה שבועות עד ה-12 באוקטובר. הן נאנסו כל יום. יומן שניהלה אחת הנערות תיאר כיצד חלקן ניסו להימלט אולם נתפסו והוחזרו על ידי תושבי הכפר המקומיים והוצלפו כעונש.
למטה: תמונה מסרטון שפרסם הארגון ב-14 באוגוסט 2016. אחד הלוחמים בארגון עם הנערות החטופות.
למטה: תמונה מסרטון שפרסם הארגון ב-14 באוגוסט 2016. אחד הלוחמים בארגון עם הנערות החטופות.
בשנת 2015 איש דת אנגליקני לשעבר יצר קשר עם שלושה מפקדי הארגון שנתנו לו את ההסכמה הראשונית שלהם לשחרר 18 נערות חולות במצב קשה בתמורה למילוי דרישותיהם (חלקן נדבקו בנגיף הכשל החיסוני האנושי HIV לאחר שאנסו אותן). במטרה להוכיח לו שהן עדיין בחיים ולדחוק בו להגיע עימם לעסקה, הם צילמו אותן נאנסות ושלחו אליו את הסרטון. העסקה לבסוף נפלה כי קבוצה אחרת בארגון טענה שעל אף מצבן, משאב גופן עדיין יכול לענג גברים מוסלמים ועל כן ניתן למכור אותן ולהרוויח כסף. באפריל 2016 הארגון פרסם סרטון שבו הוצגו 15 מהנערות. בתקופה הזו לפחות 219 מהנערות החטופות עדיין היו נעדרות. ב-17 במאי כוח המשימה המשותף האזרחי מצא את אחת הנערות, אמינה עלי, עם תינוקה ביער סמביס כאשר הם נמצאים בתת זונה. ב-21 במאי מספר שתיים בארגון ודוברם של מספר בכירים, אמיר מוחמד עבדאללהי, הודיע כי "רק כשליש נותרו" והיתר כבר מתו.
באוגוסט 2016 פרסם הארגון שוב סרטון, ככל הנראה בהוראתו של המנהיג אבובאקר שקאו שבו נראו 50 מהנערות שנחטפו, כאשר חלקן מחזיקות תינוקות שהן ילדו לחברי הארגון שאנסו אותן. חמוש רעול פנים בנוסף הודיע כי הם כבר השיאו 40 מהן. בשנת 2018, על פי הערכות 13 מהנערות כבר מתו ו-112 היו נעדרות. נכון ל-14 באפריל 2021, מעל 100 מהנערות היו נעדרות. בשנת 2021 נחשף יומנה של אחת הנערות, נעמי אדמו, שבו תיארה את חוויותיה. היא כתבה שהן אולצו לעבור שיעורי חובה על הקוראן כל יום ושהן מוכות בקביעות עם קתות רובים, חבלים וחוטי תיל ומאוימות בהרעבה ומוות כדי להפוך אותן לכנועות. ביוני 2022 חיילים ניגרים מצאו את אחת הנערות, מרי נגושה, עם תינוק שילדה לאנס שלה בסמוך לכפר נגושה במדינת בורנו.
למטה: הנערה לאה שריבו בשבי.
אוכלוסיית מיאנמר מונה בעיקר בודהיסטים עם קבוצות מיעוט קטנות שחבריהן מנהלים אמונות אחרות כולל הרוהינגים (4%). הרוהינגים חיים במחוזות רוהינגיה וראכין. הם נרדפים בשיטתיות על ידי הממשלה והבודהיסטים הלאומניים משנות השבעים. נשללה מהם הזכות לנוע בחופשיות, לרכוש השכלה גבוהה ולקבל את כל השירותים ואמצעי התמיכה החיוניים. אזרחותם אף נשללה בשנת 1982. הם לא מורשים לנוע ללא אישור רשמי ובעבר נדרשו לחתום על התחייבות שלא ללדת יותר משני ילדים. אדמות רבות שלהם נושלו עבור הצבא או מתיישבים בודהיסטים שנדדו אליהם מאזורים אחרים במדינה. הם נתונים לעבודות כפייה שגרתיות שבמהלכן כל גבר רוהינגי מצווה לוותר על יממה אחת כל שבוע כדי לעבוד על פרויקטים צבאיים וממשלתיים. ב-9 באוקטובר 2016 פתח הצבא הבורמזי באמצעות המיליציה הבודהיסטית במתקפה כבדה כדי להשמיד את העם הרוהינגי. תושבים רוהינגים רבים ניסו נואשות לחצות את נהר נאף בסירות במטרה להימלט מהמדינה ולתפוס מחסה בבנגלדש השכנה והצבא בתגובה פתח לעברם באש עם פצצות מרגמה ומקלעים וגופות של רבים מהם החלו להישטף לחוף מהסירות הטבעות. במהלך הטיהור האתני הצבא השמיד לפחות 392 כפרים רוהינגים כולל בתים, בתי ספר, שווקים, חנויות, עסקים ומסגדים. מחקר מינואר 2018 העריך כי כ-24,000 רוהינגים הושמדו כולל תינוקות וילדים, כ-116,000 הוכו וכ-36,000 הועלו באש.
במהלך ההשמדה ההנחיה ללוחמים הייתה לאנוס את הנשים והילדות הרוהינגיות. הנשים והילדות נאנסו קבוצתית על ידי חיילי צבא, שוטרי משמר הגבול במיאנמר והלוחמים מהמיליציות הבודהיסטיות מאזור ראקין. רבות מהן לאחר שהן נאנסו, אולצו להסתובב עירומות. חלקן הוחזקו במחנות הצבאיים כדי להשתמש בהן באורח קבע כשפחות מין עבור החיילים. חלק מהנשים והילדות נאנסו למוות. אחרות ששרדו, נמצאו מוכות הלם עם חבלות לאחר שהן הגיעו למחנות הפליטים בבנגלדש. ב-3 בפברואר 2017 משרד הנציב העליון של ארגון האומות המאוחדות לזכויות אדם (OHCHR) הפיק דוח שהתבסס על ראיונות עם מעל 200 פליטים. מחצית מהנשים העידו שהן נאנסו או הותקפו מינית. האלימות המינית תוארה כ-"מסיבית ושיטתית". מחקר באוגוסט 2018 העריך כי מעל 18,000 נשים וילדות נאנסו במהלך המלחמה, רבות מהן נאנסו קבוצתית על ידי חיילים רבים. באחד המקרים למשל נערה רוהינגית בת 15 נגררה על הקרקע מעל 50 מטר בלי רחמים ואז היא נאנסה על ידי 10 חיילים. ב-26 באוגוסט 2017 נכנסו כוחות הביטחון של מיאנמר ומיליציות מקומיות באזור ראקין לתוך הכפר צ'וט פיין. הם החלו להוציא להורג את הגברים ואת חלקם להוביל לחקירה. לפני שהם החריבו את הכפר עד היסוד, הם אנסו נשים רבות בכפר. רק בטבח הזה לבד הושמדו 358 תושבים רוהינגים. תמונות לוויין שפורסמו ב-16 בספטמבר 2017 הראו שהכפר נשרף לגמרי.
למטה: פליטים רוהינגים שהצליחו להימלט למחנה הפליטים בבנגלדש. צולם ב-14 בספטמבר 2017.
ב-30 באוגוסט בבוקר צבא מיאנמר ומשתפי פעולה מקומיים הגיעו לכפר טולה טולי, סגרו את כל נקודות היציאה והטילו מצור. לאחר מכן הם כבשו את הכפר ותושביו הובלו לגדת הנהר דואל טולי. הנשים והילדים הופרדו מהגברים והצטוו לשבת לאורך גדת הנהר. הגברים הועמדו בשורה ואז נורו מנשקים אוטומטיים, עברו לינץ', נשרפו למוות, ראשיהן נערפו או פוצצו עם רקטות נגד טנקים. בשלב מסוים החיילים חדלו וצעקו למי שעדיין בחיים לקום ואז הם שוב פתחו באש כדי לוודא שכול הגברים הושמדו. לאחר מכן הגופות שלהם הושלכו לתוך מספר בורות כדי לקבור אותם בקברים משותפים. לפני שהבורות נאטמו, הם הועלו באש כדי להעלים כל זכר מהם.
למטה: ילדה רוהינגית, שפיקה בגום, מחזיקה את אחותה סמיירה במחנה הפליטים בבנגלדש. צולם באוקטובר 2017.
פרק משנה 2.46: מלחמת תיגראי (2020-2021)
בשנת 2019, ראש ממשלת אתיופיה אבי אחמד מיזג את כל המפלגות האתניות והאזוריות של קואליציית החזית הדמוקרטית המהפכנית של אתיופיה (EPRDF) ומספר מפלגות אופוזיציה למפלגתו החדשה. חזית השחרור העממית של תיגראי (TPLF) שהיא ישות בעלת עוצמה פוליטית ששלטה בפוליטיקה במדינה במהלך 27 שנים כמשטר דיכוי, באמצעות מערכת דומיננטית של מפלגה אחת, סירבה להצטרף לממשלה. היא טענה כי אבי אחמד הפך לשליט לא לגיטימי משום שהבחירות הכלליות שתוכננו ל-29 באוגוסט 2020 נדחו לשנת 2021 בשל מגפת הקורונה המתמשכת. בספטמבר 2020 החזית העממית בראשות יושב הראש דברטסיון גברמיכאל, קיימה בחירות אזוריות בתיגראי בניגוד להוראתה של הממשלה הפדרלית שהכריזה עליהן כבחירות בלתי חוקיות.
למטה: נערה צעירה מתאוששת מפצעיה בביתה בעיירה הומרה באתיופיה ב-22 בנובמבר 2020.
במהלך המלחמה התחולל אונס המוני יומיומי נרחב של נשים וילדות בקנה מידה גדול באופן מכוון ושיטתי של שתי הממשלות. חיילי אתיופיה, אריתריאה ואמהרה לעגו לקורבנות התגריות שהם אנסו ואמרו להן כי הן משתייכות לעם שהוא חסר תרבות והיסטוריה ועל כן הם אונסים אותן כדי "להפוך אותן לאמהריות", "לנקות את הדם התיגראי שלהן", לנקות את הזהות האתנית התיגראית שלהן" ו-"להסיר את זהותן התיגראית ואת קשרי הדם שלהן". לעיתים הלוחמים אף לא היו צריכים להשתמש בכוחם הפיזי כדי לאנוס אותן משום שהם ניצלו את המשבר ההומניטרי הקשה והמליצו לנשים שהתגוררו בשטחים הכבושים כי אם ברצונן לקבל מצרכים בסיסיים שיאפשרו להן לשרוד, עליהן קודם להיאנס על ידם. כמו כן לוחמים שידעו שהם נושאים מחלות מין וזיהומים אנסו נשים וילדות גם במטרה להדביק אותן כסוג של לוחמה ביולוגית.
למטה: אישה צעירה שנאנסה קבוצתית. ב-18 במרץ 2021 היא עלתה על אוטובוס שהיה בדרכו לעיר אדיגראט. חיילים עצרו אותו ועלו עליו כדי לחפש אישה או ילדה לאנוס. היא נבחרה, הורדה מהאוטובוס והובלה דרך שדות למחנה בוש, שם היא נאנסה מעל שבוע ולאחר מכן ננטשה בשיח ללא הכרה עם רגל שבורה.
במקרה אחר, חיילים אתיופים פרצו לתוך בית טחנה ברובע קבלה 17. הם ראשית הבריחו את כל הגברים ולאחר מכן אנסו את הנשים. באזור איידר בעיר הבירה מקלה, שתי נשים תגריות בנות 18 ו-20 נאנסו על ידי חיילים. באותו היום התרחש אונס המוני באזורים רבים. ב-28 בפברואר 11 נשים תגריות שלמדו בבית החולים איידר בעיר הבירה מקלה, נאנסו על ידי חיילים אתיופים בעת שהן היו בדרכן מהספרייה למעונות. בתחילת מרץ נאנסה נערה תיגראית בת 15 על ידי חיילים אתיופים באזור שירה, תוך שהם כופים על תושבים תגרים, כולל אחיה, לצפות בה נאנסת על ידם, כדי להביא לביזוי קולקטיבי שלהם. באזור קרסבר, מצפון העיר אדיגרט, אישה תיגראית נאנסה קבוצתית פעמיים על ידי חיילים ולא יכלה ללכת כאשר הגיעה לבית חולים. באזורים החיצוניים של העיר מקל, חיילים צדו נשים תגריות ולקחו אותן למשך מספר שבועות כדי להשתמש בהן כשפחות מין. אחת הנשים למשל נאנסה שוב ושוב על ידי חיילים אתיופים מדי כל לילה במשך שבוע. במקרה אחר שש נשים נאנסו על ידי חיילים אריתראים במשך עשרה ימים. אחת מהן העידה כי הם ראשית צילמו אותן וצחקו. לאחר מכן היא נכפתה לסלע, הופשטה, נדקרה ואז נאנסה שוב ושוב. לתוך הנרתיק של אחת מהן הוחדרו מסמרים, אבנים ופלסטיקים עד שהוא התמלא לגמרי.
למטה: חפצים שרופא הוציא מנרתיקה של אישה שנאנסה. אבנים, מסמרים, ניירות ושקית ניילון.
מהעבר השני גם הלוחמים התגרים אנסו נשים וילדות אמהריות באזורים שהם כבשו למשל במהלך כיבוש האזורים עפר ואמהרה. במהלך כיבוש העיירה נפס מוצ'ה למשל בין ה-12 ל-21 באוגוסט, לוחמים תגרים אנסו בין 71 ל-73 נשים על פי הדיווחים הרשמיים תוך כדי שהם מגדפים את הקבוצה האתנית שהן משתייכות אליה. הם אף הרסו מתקנים רפואיים בעיירה כדי להבטיח שהן גם לא תקבלנה טיפול לאחר מכן. אחד המפקדים הסביר לקורבן שלו, אישה בשם המלמל, מדוע הוא אונס אותה. הוא תיאר את האונס כאונס נקמה ואמר לה: "אמהרי הוא חמור, אמהרי טבח באנשינו, כוחות ההגנה הפדרליים אנסו את אשתי ועתה ביכולתנו לאנוס אותך כמה שנרצה".למטה: חפצים שרופא הוציא מנרתיקה של אישה שנאנסה. אבנים, מסמרים, ניירות ושקית ניילון.
בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר נאנסה ילדה בת 12, פילאקית גרגר, על ידי ארבעה חיילים תגרים במשך שעות לעיני אביה. במקרה אחר נערה בת 14 נאנסה שוב ושוב על ידי חמישה או שישה חיילים תגרים לבושים במדים. כל חייל אנס אותה בתורו. בין ה-31 באוגוסט ל-4 בספטמבר, כאשר החיילים התגרים כבשו את הכפר צ'נה והאזורים הסמוכים במחוז דאבאט, הם אנסו לפחות 30 נשים וילדות, תוך שהם מפליאים בהן את מכותיהם, מאיימים עליהן במוות, קוראים להן בשמות גנאי ומגדפים את הקבוצה האתנית שאליה הן משתייכות. החיילים אף ציוו עליהן למלא גם את תפקידן הנוסף כנקבות על פי תפיסתם וכפו עליהן לבשל להם אוכל. עדי ראייה העריכו כי החיילים התגרים אנסו עשרות נשים וילדות בימים האלו ושהם אנסו נשים וילדות בעוד מספר כפרים.
למטה: איור המציג את האונס חסר ההבחנה. הם אנסו ילדות, אימהות, נשים הרות וזקנות.
פרק משנה 2.47: הסכסוך הערבי-יהודי (1834 ועד היום)
הסכסוך הערבי-יהודי הוביל לסכסוכים צבאיים בין ארצות ערב לישראל שהסלימו במהלך המאה ה-20 עם עליית הציונות והלאומיות הערבית במקביל לקראת סוף המאה ה-19. חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני נבע מהתביעות הסותרות לארץ ישראל המנדטורית הבריטית שנחשבה בעיני העם היהודי כבית לאומי לעם היהודי, ובעיני התנועה הפאן-ערבית כשייכת מבחינה היסטורית לפלסטינים הערבים וכאדמתם של המוסלמים. בשנת 1947 הסכסוך בתוך שטח המנדט הבריטי הסלים מאוד. מדינות ערב השכנות תמכו בערבים הפלסטינים שהיו חברים בליגה הערבית. במאי 1948, לאחר הכרזת העצמאות הישראלית, הן פתחו במתקפה עליה וזו הייתה המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה שהסתיימה בניצחונה של ישראל. פעולות איבה רחבות היקף המשיכו להתחולל גם לאחר מלחמת העצמאות והן הסתיימו ברובן בהסכמי הפסקת אש לאחר שישראל כבשה את מזרח ירושלים, שטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן במלחמת ששת הימים בשנת 1967, ולאחר נסיגתה מאזור סיני וסיפוחן החד צדדי של רמת הגולן ומזרח ירושלים. אופי הסכסוך עבר עם השנים מהסכסוך הערבי-ישראלי הגדול והאזורי לסכסוך ישראלי-פלסטיני מקומי יותר, שהגיע לשיאו במהלך מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 כאשר ישראל התערבה במלחמת האזרחים בלבנון כדי להכניע את ארגון "השחרור הפלסטיני". בשנת 1994, לאחר האינתיפאדה הראשונה שהתחוללה בין השנים 1987-1993, הוקמה הרשות הלאומית הפלסטינית באזורי יהודה ושומרון ורצועת עזה. בשנת 2024 מתנהלת לחימה פעילה ומוגבלת בין ישראל, לבנון, סוריה, רצועת עזה, תימן ובראשם איראן. ישראל מעולם לא הוכרעה במלחמה משום שבידה כוח צבאי רב. אם היא תוכרע ולו במלחמה אחת, יתחולל רצח עם בקנה מידה נרחב. הכובשים הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ועל כן אם יהיה להם החופש להגשים את עצמם, היהודים יתגעגעו לגזים הסטריליים של הגרמנים. הוא ילווה כמו כל רצח עם באונס המוני של נשים וילדות יהודיות. האויבים בעבר אף הצהירו על כך מפורשות, כמו למשל באמצעות תחנת הרדיו המצרית "סאות אל-ערב" (קול ערב) שפעלה תחת חסותו ובהכוונתו של המשטר, בראשותו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. היא נחשבה לתחנת הרדיו החשובה ביותר בעולם הערבי והייתה אמצעי מרכזי להפצת התעמולה. בין השנים 1953-1967, אחמד סעיד עבד בה כמנהל ושדרן ראשי. סעיד היה מקורב לנשיא ונודע כשדרן פופולרי, בולט, מרכזי וחשוב בתקשורת הערבית ובעולם הערבי כולו, והשפיע רבות על עיצובה של התקשורת הערבית במחצית השנייה של המאה ה-20. לפני ובמהלך מלחמת ששת הימים מילאה תחנת הרדיו תפקיד מרכזי בעיצוב דעת הקהל נגד ישראל. סעיד הלהיב את מאזיניו לגבי מה הם יעשו לאחר שהם יכבשו את ישראל, באמצעות טביעת האמירה המפורסמת: "הגברים לים והנשים לנו", כלומר הגברים היהודים יקבלו את עונשם ויושמדו, ואילו הגברים הערבים יקבלו את שכרם, את גופן של נשותיהם ובנותיהם. למזלם של היהודים הם ניצחו במלחמה.
בהפגנות אנטי-ישראליות בעולם, ערבים נוהגים להזכיר ליהודים את קרב ח'ייבר שבמהלכו צבאו של הנביא מוחמד כבש את היישוב היהודי ח'ייבר, בזז את עושרם והפך את נשותיהם ובנותיהם לשפחות המין שלהם, וביניהן את הנערה היהודייה צפיה, שנאנסה על ידי הנביא מוחמד כבר באותו הלילה והושאה לו בכפייה, כדי לבטא מה בין היתר יעלה בגורלן של הנשים והילדות היהודיות. הקרב מוזכר באמצעות הקריאות "ח'ייבר, ח'ייבר, יא יהוד!", "ח'ייבר, חייבר, יהודים, צבאו של מוחמד מגיע!" (خيبر خيبر يايهود جيش محمد سوف يعود) ו-"ח'ייבר, ח'ייבר אתם ציונים, חיזבאללה מגיע!". בשנת 2024 אין לארגונים הערבים החמושים היכולת להגשים את עצמם בקנה מידה נרחב. הצבא הישראלי (צה"ל) שמצויד היטב שולט קרקעית בשטחי יהודה ושומרון, ועל כן תוכניותיהם מסוכלות כבר בשלבי התכנון או לכל היותר תוך מספר דקות לאחר המתקפה, ובה בעת הוא מגן על הגבולות ובכך מונע פלישה בקנה מידה נרחב, להוציא את מתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 שתתואר בתת-פרק משנה ייעודי. אולם מאז פרץ הסכסוך הערבי ישראלי במאה ה-19 ובפרט לפני שהיהודים הקימו כוחות הגנה, בכל פעם שנקלעה לערבים החמושים הזדמנות מקומית, הם טבחו ביהודים באשר הם, וכמעט בכל פעם שהייתה להם ההזדמנות ללכוד ולחטוף נשים וילדות יהודיות ולהחזיק בהן מעל מספר שניות, הם קודם אנסו אותן לפני שהם רצחו אותן.
למטה: רכבי קרב משוריינים של צבא הגנה לישראל בעת תרגיל בשלהי מלחמת העצמאות בשנת 1948.
למטה: רכבי קרב משוריינים של צבא הגנה לישראל בעת תרגיל בשלהי מלחמת העצמאות בשנת 1948.
תת-פרק משנה 2.47.1: פרעות צפת וחברון (1834)
ב-15 ביוני 1834, ביום ראשון, פרצו "פרעות צפת" או "הביזה הגדולה" בעיר צפת. הן היו סדרה של פרעות שערכו כפריים ערבים מוסלמים ודרוזים במקומיים בקהילה היהודית. הפרעות נמשכו 33 ימים ובמהלכם נבזז כל הרכוש של הקהילה ורבים נפצעו ואף נרצחו. המוסלמים בעיר הוסתו עוד בתחילת אותה השנה על ידי חכם דת מוסלמי, מוחמד דמור, שהטיף כנגד הקהילה היהודית בשוק של העיר צפת. הוא חזה לדבריו את הביזה העתידה לבוא ב-15 ביוני, במהלכה ינשלו "המאמינים האמיתיים" את היהודים מזהבם, כספם ותכשיטיהם. באותו היום התקבצה האוכלוסייה המוסלמית כדי לחזות ב-"התגשמות הנבואה". מושל העיר ייעץ למוסלמים לבזוז את "הקהילה היהודית העשירה". גם איש הדת הופיע כדי להבטיח את התגשמות "נבואתו". ערבים חגורי חרבות ורמחים עלו מכפרי הסביבה, מלווים בהמון מוסלמי מאנשי העיר והחלו לפשוט על בתי הקהילה היהודית כעצת המושל. הפורעים הרגו ופצעו גם ילדים ונשים, גרשו אותם מבתיהם ובזזו והחריבו אותם. קורבנות הופשטו, כולל הנשים והילדות, כדי לבזוז אפילו את בגדיהם והם נותרו עירומים. המקומות הקדושים הושחתו וטומאו. היהודים לא יכלו להימלט מהאזור משום שהוא היה תחת סגר. קבוצת יהודים ניסתה להימלט אל חורבה מחוץ לעיר אולם כעבור מספר שעות הפורעים הגיעו גם לשם. קול הששון והשמחה של הפורעים בעיר נשמע למרחק.
ב-15 ביוני 1834, ביום ראשון, פרצו "פרעות צפת" או "הביזה הגדולה" בעיר צפת. הן היו סדרה של פרעות שערכו כפריים ערבים מוסלמים ודרוזים במקומיים בקהילה היהודית. הפרעות נמשכו 33 ימים ובמהלכם נבזז כל הרכוש של הקהילה ורבים נפצעו ואף נרצחו. המוסלמים בעיר הוסתו עוד בתחילת אותה השנה על ידי חכם דת מוסלמי, מוחמד דמור, שהטיף כנגד הקהילה היהודית בשוק של העיר צפת. הוא חזה לדבריו את הביזה העתידה לבוא ב-15 ביוני, במהלכה ינשלו "המאמינים האמיתיים" את היהודים מזהבם, כספם ותכשיטיהם. באותו היום התקבצה האוכלוסייה המוסלמית כדי לחזות ב-"התגשמות הנבואה". מושל העיר ייעץ למוסלמים לבזוז את "הקהילה היהודית העשירה". גם איש הדת הופיע כדי להבטיח את התגשמות "נבואתו". ערבים חגורי חרבות ורמחים עלו מכפרי הסביבה, מלווים בהמון מוסלמי מאנשי העיר והחלו לפשוט על בתי הקהילה היהודית כעצת המושל. הפורעים הרגו ופצעו גם ילדים ונשים, גרשו אותם מבתיהם ובזזו והחריבו אותם. קורבנות הופשטו, כולל הנשים והילדות, כדי לבזוז אפילו את בגדיהם והם נותרו עירומים. המקומות הקדושים הושחתו וטומאו. היהודים לא יכלו להימלט מהאזור משום שהוא היה תחת סגר. קבוצת יהודים ניסתה להימלט אל חורבה מחוץ לעיר אולם כעבור מספר שעות הפורעים הגיעו גם לשם. קול הששון והשמחה של הפורעים בעיר נשמע למרחק.
גופן של הנשים בתרבותם נחשב לרכושם של הגברים ועל כן נשים יהודיות רבות נאנסו על ידי הפורעים הערבים שראו בכך כבזיזת רכוש כמו יתר הרכוש של הגברים היהודים. באחד מבתי הכנסת למשל, נשים יהודיות הושכבו על קרעי ספרי תורה ונאנסו על ידי הפורעים, כפי שתיאר הרב ישראל משקלוב. באחד הבתים בו ניסתה קבוצת יהודים להתבצר, נורו המגינים ולאחר מכן כל הנשים ששהו בו נאנסו על ידי הפורעים. הניצולים סבלו מחרפת רעב, צמא ופציעות קשות, כולל תינוקות רבים שהופרדו מאמותיהם ולא יכלו לינוק. במקביל בעיר חברון פרצו גם פרעות וביזה של ערבים נגד הקהילה היהודית. נשים יהודיות שנפלו לידיהם של הפורעים הערבים, נאנסו על ידם. בהמשך צבאו של הקצין המצרי, אבראהים פאשא, שנלחם בהצלחה נגד האימפריה העות'מאנית, כבש את העיר, ולאחר מכן גם חייליו רצחו יהודים ואנסו נשים יהודיות.
תת-פרק משנה 2.47.2: מאורעות תר"פ (1920)
באביב 1920 פרצו מאורעות תר"פ שהיו גל התקפות של ערבים נגד יהודים, בין היתר על שכונות יהודיות בירושלים. ב-4 באפריל במהלך חגיגות נבי מוסא, מנהיגיהם החלו להתסיס בנאומי שטנה משולהבים את קהל החוגגים. כתוצאה מכך, לאחר התפילה המסורתית שבתום החג, יצא קהל החוגגים הערבי המוסת מהמסגד שבמדבר יהודה, 20 קילומטר מהעיר ירושלים, אל ירושלים העתיקה, בצעקות "אד'בח אל יהוד!" (לשחוט את היהודים!), וקריאה שהתבררה בהמשך כנכונה: "א-דאולה מענא" (הממשלה איתנו). בשעות הבוקר התקהלו בין 60,000 עד 70,000 ערבים ברחבת העירייה. ההתקהלות הייתה מעורבת של מוסלמים ונוצרים. נישאו נאומים מסיתים על ידי נכבדים ערבים לרבות ראש העירייה, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, שנאם ממרפסת העירייה. עורך העיתון "סוריא אל-ג'נוביה", עארף אל-עארף, נאם מעל סוסו והכריז: "אם לא נשתמש בכוח נגד הציונים ונגד היהודים, לעולם לא ניפטר מהם". ההמון צעק שוב ושוב: "נשרוב דם אל-יהוד!" ("נשתה את דם היהודים"). על כרזה אחת למשל נכתב: "הנסגיר את ארצנו לצולבי אלוהינו ישו?". ההמון החל לשיר: "פלסטין ארצנו - היהודים כלבינו".
פורעים ערבים החלו להשתולל ברובע היהודי עם סכינים ואבנים, תוך כדי שכולם צועקים "דת מוחמד קמה בחרב". הם הכו עוברי אורח יהודים, חדרו לבתים וחנויות של יהודים, היכו ובזזו רכוש רב. הם חדרו לבתי כנסת, קרעו ספרי תורה, הציתו אש ושרפו אותם. בבית הקברות היהודי בהר הזיתים נופצו מצבות. מי שעמד בראש קבוצה של 600 פורעים מהעיר חברון צעק: "אד'בח אל יהוד!" (לשחוט את היהודים!). ההמון החל לנוע לכיוון ירושלים המערבית תוך כדי שהם מניפים מקלות וסכינים. יחידות הצבא הבריטי יצאו את העיר מספר ימים קודם לכן ושוטרים ערבים במקרים רבים חברו לפורעים. יהודים התחננו שיאפשרו להם להימלט אולם הם לא הורשו. נשים יהודיות שנפלו לידיהם של הפורעים הערבים, נאנסו על ידם.
ב-6 באפריל למשל, בבוקר של היום השלישי, הם תקפו את חצר ביתה של חנה יפה, סמוך ל-"שער החטא" בהר הבית שברובע המוסלמי, בו התגוררו שלוש משפחות יהודיות שמתחילת המהומות היו נתונות במצור. הפורעים פרצו את דלתות החצר והדיירים נמלטו לקומה העליונה. הם החלו לשבור רהיטים ולבזוז את הבית ואז עלו אל הקומה השנייה והכו את הדיירים, כולל את הילדים. הם ראו בין היתר את משה ליפשיץ ואת שתי אחיותיו, אישה בת 25 ונערה בת 15. הם החליטו לאנוס את שתיהן אולם קודם לטפל בו כדי שלא יפריע להם. הם היכו אותו באמצעות מוט ברזל ופצעו אותו קשה. לאחר מכן הם אנסו אותן בזה אחר זה, שוב ושוב, כל אחד בתורו. לאחר שהם באו על סיפוקם הם עזבו את הבית. המהומות שככו רק כעבור ארבעה ימים.
למטה: הפוגרום בבית המדרש של ישיבת תורת חיים.
למטה: הפוגרום בבית המדרש של ישיבת תורת חיים.
תת-פרק משנה 2.47.3: מאורעות תרפ"א (1921)
בין ה-1 ל-7 במאי 1921 פרצו "מאורעות תרפ"א" המוכרות גם כ-"פרעות יפו". הן היו סדרה של פרעות אלימות של ערבים כנגד יהודים בארץ ישראל המנדטורית. הפרעות החלו בעיר יפו ולאחר מכן התפשטו לשאר חלקי הארץ. הן הביאו למותם של 47 יהודים ולפציעתם של 146 יהודים. מאות נותרו ללא קורת גג. בליל ה-1 במאי 1921, גברים ערבים הנושאים אלות, סכינים, חרבות ומספר אקדחים החלו לפרוץ לתוך מבנים של יהודיים, להכות ולהשמיד את יושביהם, כולל ילדים, ובמקרים מסוימים הם גם רוצצו את גולגולותיהם. הם תקפו הולכי רגל יהודים והרסו את בתיהם וחנויותיהם. נשים וילדות יהודיות רבות שנפלו לידיהם של הפורעים הערבים, נאנסו על ידם.
בין ה-1 ל-7 במאי 1921 פרצו "מאורעות תרפ"א" המוכרות גם כ-"פרעות יפו". הן היו סדרה של פרעות אלימות של ערבים כנגד יהודים בארץ ישראל המנדטורית. הפרעות החלו בעיר יפו ולאחר מכן התפשטו לשאר חלקי הארץ. הן הביאו למותם של 47 יהודים ולפציעתם של 146 יהודים. מאות נותרו ללא קורת גג. בליל ה-1 במאי 1921, גברים ערבים הנושאים אלות, סכינים, חרבות ומספר אקדחים החלו לפרוץ לתוך מבנים של יהודיים, להכות ולהשמיד את יושביהם, כולל ילדים, ובמקרים מסוימים הם גם רוצצו את גולגולותיהם. הם תקפו הולכי רגל יהודים והרסו את בתיהם וחנויותיהם. נשים וילדות יהודיות רבות שנפלו לידיהם של הפורעים הערבים, נאנסו על ידם.
בשעה 13:30, אכסניית עולים המנוהלת על ידי ועדת הצירים ובה מתגוררים 100 בני אדם שהגיעו בשבועות ובימים האחרונים, הותקפה על ידי ההמון, ועל אף שהם ניסו לחסום את השער, הוא נפרץ והתוקפים זרמו פנימה. הם יידו אבנים, ירו והשליכו פצצות. תושבי האכסניה הסתתרו בחדרים שונים. כאשר המשטרה הגיעה, לא רק שהיא לא ניסתה לפזר אותם אלא אף הכווינה אותם והצטרפה אליהם. היהודים נדקרו והוכו עם מקלות. בחצר שוטר ירה לעבר חמש נשים. שוטר גרר שתי נשים וניסה לאנוס אותן אולם למזלן הן הצליחו להימלט על אף שירה לעברן. נערה בת 14 ומספר גברים ניסו להימלט מהבניין, אולם כל אחד בתורו נרדף והוכה למוות עם מוטות ברזל ולוחות עץ.
תת-פרק משנה 2.47.4: מאורעות תרפ"ט (1929)
באוגוסט 1929 פרצו "מאורעות תרפ"ט", שנקראו בערבית "מרד אל-בוראק" (ثورة البراق, Thawrat al-Burāq). הן היו פרעות ביהודים שנמשכו עד ה-29 באוגוסט. במהלך הפרעות נרצחו 133 יהודים ו-339 נפצעו. ב-24 באוגוסט, ביום שבת, הפרעות התפשטו גם לעיר חברון שהייתה אז חלק מארץ ישראל המנדטורית. אלפי ערבים הצטיידו בסכינים, גרזינים וקלשונים, נאספו בעיר והכריזו: "הממשלה הבריטית אתנו!". הם החלו לטבוח באכזריות ביהודים בעיר. בין 67 ל-69 יהודים נרצחו ועשרות נפצעו קשה. ילדים נשחטו מול עיני הוריהם והורים נשחטו מול עיני ילדיהם. איבריהם נכרתו וחלקם נשרפו בחיים. בתי יהודים ובתי כנסת נבזזו. נשים וילדות רבות קודם נאנסו באכזריות על ידי הפורעים לפני שהן נרצחו. הטבח התרחש בזמן שהקצין הבריטי האחראי במשטרת חברון, ריימונד אוסוואלד קפראטה, לא נוקף אצבע ושני פרשי משטרה בריטים מביטים על הטבח מבלי לעשות דבר.
בין היתר הפורעים פרצו לביתו של בן ציון גרשון, פיסח שאינו יכול לנוע ממקומו. לפני שהם רצחו אותו, בתו הושכבה לפניו כדי שהוא יצפה בה נאנסת על ערבים מוסלמים, ויהיה עד לביזוייה המוחלט לפני מותו. היא נאנסה קבוצתית מול עיניו על ידי עשרות פורעים, כל אחד בתורו. כל פורע שבא על סיפוקו פינה את גופה לפורע הבא אחריו שהמתין בהתרגשות לתורו לאנוס אותה. לאחר מכן הם רצחו קודם אותה כדי שיצפה גם במוות שלה ואז רצחו אותו בעינויים. לרעייתו הם קטעו את שתי ידיה והיא מתה בייסורים. הטבח הביא לסיום הנוכחות היהודית בת מאות השנים בעיר חברון. ב-24 באוגוסט בשעות אחר הצהריים, ערבים מהכפר קאלוניה תקפו את המושבה היהודית מוצא השכנה. הפורעים בין היתר פלשו לבית משפחת מקלף. הגברים נרצחו מיד וביניהם האבא, הבן ושני רבנים שהוזמנו לבית כאורחים (אחד מהם הרב שלמה זלמן שך). הפורעים הנרגשים ראו את שתי בנות המשפחה הצעירות ששהו בבית והחליטו כי גופן יהיה הפרס שלהם, אולם קודם הם "טיפלו" באשתו של מר מקלף כדי שהיא לא תפריע להם ליהנות. היא נתלתה על גדר ועונתה. לאחר מכן הם אנסו את שתי בנות המשפחה ולאחר שהם באו על סיפוקם, הם רצחו גם אותן ועזבו את המקום, תוך כדי שהם מציתים את הבית שלהם ומספר בתים נוספים.
תת-פרק משנה 2.47.5: טבח מעלה הקרבים (1954)
ב-12 במרץ 1954, אוטובוס GMC של אגד היה בדרכו חזרה לעיר תל אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפת דגל הדיו. על גג האוטובוס, בחזיתו, התנוססה הכרזה: "ליום אילת ברכת אגד - אשד לחלוצי הנגב". באוטובוס היו 11 גברים, נשים וילדים, ועוד ארבעה חיילים בצבא הישראלי (צה"ל) ששימשו מאבטחים. בשעת הצהריים, כאשר עלה האוטובוס באיטיות במעלה הפיתולים התלולים של מעלה עקרבים בנגב, סמוך לאנדרטת חיל ההנדסה, התקיפו אותו מחבלים ביריות. הקבוצה כללה ככל הנראה 12 חמושים בפיקודו של סעיד אבו באנדק, בן השבט הבדואי עזאזמה מהנגב. החמושים הסתננו מירדן כחוליית פדאיון או הגיעו ממצרים או שהיו כולם תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. מטרת המחבלים הייתה קודם להרוג את הנהג כדי שהאוטובוס ידרדר לתהום. הם פגעו בו והאוטובוס נעצר בצלע ההר. הנהג, קלמן עשרוני, פתח את הדלתות והנוסעים ניסו להימלט אולם החמושים ירו בכל מי שניסה לרדת. החיילים שהצטרפו לנסיעה כמלווים, לא הספיקו להגיב משום שנשקם היה מונח על המדפים העליונים של האוטובוס.
לאחר מכן החמושים עלו על האוטובוס וירו בנוסעים מטווח קצר. את הנשים באוטובוס הם קודם אנסו לפני שהם רצחו גם אותן. חיים פירסטנברג, ילד בן 9 שישב במושב האחורי ואחותו מירי בת ה-5 וחצי הוסתרו מתחת לגופות של חיילים ולא נפגעו. לאחר שירדו המחבלים מן הרכב, חיים התרומם וקרא לאחותו "מירל׳ה?". אחד החמושים שמע את קולו, חזר וירה בראשו. מירי ראתה לאחר מכן את אימה, חנה, ערומה למחצה לאחר שהיא ככה הנראה כבר נאנסה על ידי החמושים, כאשר אחת מאצבעותיה כרותה. החמושים כרתו את האצבע שלה כדי לבזוז את טבעת הזהב שלה. הניצולים העידו כי החמושים לאחר מכן התעללו בגופות וירקו עליהן לפני שהם עזבו. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו והילד חיים נותר עם פגיעה מוחית עד שמת לבסוף מפצעיו.
ב-12 במרץ 1954, אוטובוס GMC של אגד היה בדרכו חזרה לעיר תל אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפת דגל הדיו. על גג האוטובוס, בחזיתו, התנוססה הכרזה: "ליום אילת ברכת אגד - אשד לחלוצי הנגב". באוטובוס היו 11 גברים, נשים וילדים, ועוד ארבעה חיילים בצבא הישראלי (צה"ל) ששימשו מאבטחים. בשעת הצהריים, כאשר עלה האוטובוס באיטיות במעלה הפיתולים התלולים של מעלה עקרבים בנגב, סמוך לאנדרטת חיל ההנדסה, התקיפו אותו מחבלים ביריות. הקבוצה כללה ככל הנראה 12 חמושים בפיקודו של סעיד אבו באנדק, בן השבט הבדואי עזאזמה מהנגב. החמושים הסתננו מירדן כחוליית פדאיון או הגיעו ממצרים או שהיו כולם תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. מטרת המחבלים הייתה קודם להרוג את הנהג כדי שהאוטובוס ידרדר לתהום. הם פגעו בו והאוטובוס נעצר בצלע ההר. הנהג, קלמן עשרוני, פתח את הדלתות והנוסעים ניסו להימלט אולם החמושים ירו בכל מי שניסה לרדת. החיילים שהצטרפו לנסיעה כמלווים, לא הספיקו להגיב משום שנשקם היה מונח על המדפים העליונים של האוטובוס.
לאחר מכן החמושים עלו על האוטובוס וירו בנוסעים מטווח קצר. את הנשים באוטובוס הם קודם אנסו לפני שהם רצחו גם אותן. חיים פירסטנברג, ילד בן 9 שישב במושב האחורי ואחותו מירי בת ה-5 וחצי הוסתרו מתחת לגופות של חיילים ולא נפגעו. לאחר שירדו המחבלים מן הרכב, חיים התרומם וקרא לאחותו "מירל׳ה?". אחד החמושים שמע את קולו, חזר וירה בראשו. מירי ראתה לאחר מכן את אימה, חנה, ערומה למחצה לאחר שהיא ככה הנראה כבר נאנסה על ידי החמושים, כאשר אחת מאצבעותיה כרותה. החמושים כרתו את האצבע שלה כדי לבזוז את טבעת הזהב שלה. הניצולים העידו כי החמושים לאחר מכן התעללו בגופות וירקו עליהן לפני שהם עזבו. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו והילד חיים נותר עם פגיעה מוחית עד שמת לבסוף מפצעיו.
למטה: האוטובוס שהותקף ב-12 במרץ 1954.
תת-פרק משנה 2.47.6: פעולות עצמאיות
באונס פלילי התוקפים אונסים את הקורבנות שלהם מבלי שהם בוררים אותן מלבד על פי מראה גופן ויכולת התנגדותן, להבדיל מאונס בזמן מלחמה שבו התוקפים אונסים קורבנות מקבוצות אתניות יריבות באופן ממוקד ומכוון, בעוד הם לעולם לא יאנסו את בנות עמם. הם אונסים אותן לא רק כדי ליהנות אלא גם כדי להפגין את עליונותם ולא רק עליהן אלא על הקבוצה האתנית כולה, וכדי להביא לביזויים המוחלט לא רק שלהן אלא של הקבוצה האתנית כולה. מאז פרץ הסכסוך הערבי-ישראלי, מספר גדול מאוד של נשים וילדות יהודיות נאנסו על ידי גברים ערבים בפעולות עצמאיות בשל היותן יהודיות, אולם על פי דיני המשפט, כמעט בלתי אפשרי להוכיח שהן נאנסו בשל היותן יהודיות, כל עוד התוקפים שלהן אינם מודים בכך, על אף שהם מעולם לא אנסו נשים או ילדות ערביות. כמו כן מקרים רבים אינם מדווחים בשל הבושה או נותרים חסויים כדי לא לבזות את הקורבנות. בתת-פרק הזה יובאו מספר מקרים על קצה המזלג שמוכרים רק משום שהקורבנות נרצחו לאחר שהן נאנסו.
בשנת 1946 למשל, שלושה תושבים מהכפר שייח' מוניס אנסו ילדה יהודייה. בפברואר 1951, בשכונת קטמון בירושלים, ילדה יהודייה נאנסה על ידי קבוצת ערבים חמושים שחדרה לישראל, בפיקודם של מוחמד מאנסי וג'מיל ומוחמד מוג'ראב. לאחר שהם באו על סיפוקם הם רצחו אותה. ב-4 בדצמבר 1951, נערה יהודייה, לאה פסטינגר, נחטפה על ידי קבוצת ערבים חמושים בפיקודו של מאנסי בעת שהייתה בדרכה מתחנת אוטובוס בשכונת בית וגן בירושלים. היא נאנסה על ידם ולאחר שהם באו על סיפוקם הם השחיתו את גופתה ובפרט את פניה, והשליכו אותה למערה במרחק של כקילומטר מהגבול בין ישראל לגדה המערבית שסופחה לירדן בתוך שטח ישראל. ב-6 בדצמבר 1951 מסתננים מירדן חטפו אישה יהודייה ליד עיר הבירה ירושלים. הם קודם אנסו אותה ורק לאחר שהם באו על סיפוקם, הם רצחו אותה.
למטה: הנערה היהודייה לאה פסטינגר. ב-4 בדצמבר 1951 היא נאנסה על ידי קבוצת ערבים חמושים בפיקודו של מוחמד מאנסי. לאחר מכן היא נרצחה וגופתה הושלכה למערה.
למטה: הנערה היהודייה לאה פסטינגר. ב-4 בדצמבר 1951 היא נאנסה על ידי קבוצת ערבים חמושים בפיקודו של מוחמד מאנסי. לאחר מכן היא נרצחה וגופתה הושלכה למערה.
ב-11 ביוני 1982, ביום החמישי למלחמת לבנון הראשונה, קצת לפני חצות, יצאה חיילת יהודייה משוחררת בת 21, דפנה כרמון, מביקור בביתם של הורי ידיד שגויס למלחמה, ברחוב שמשון בחיפה, והלכה לכיוון ביתה שברחוב מוריה. בדרכה היא נחטפה על ידי מספר ערבים מחיפה: אחמד קוזלי, האחים כמאל ומוחמד סביחי ובן דודם עאטף סביחי. הם קודם אנסו אותה ורק לאחר שהם באו על סיפוקם, הם רצחו אותה והשליכו את גופתה העירומה בפארק הכרמל, בסמוך לכביש בית אורן. ב-7 במאי 2006, ביום העצמאות של ישראל, ילדה יהודייה בת 8, ליפז חימי מהעיר בית שמש, נאנסה על ידי ערבי בשוק העירוני ולאחר מכן נרצחה. התוקף שנתפס לאחר מכן העיד במשפטו כי הוא קודם אנס אותה לפני שהוא רצח אותה כדי לבזות את היהודים.
ב-7 בפברואר 2019, נערה יהודייה בת 19, אורי אנסבכר מהיישוב תקוע, יצאה מ-"מרכז יעלים" שבו התנדבה והלכה להתבודד בטבע. במקביל יצא פלסטיני בן 29 תושב העיר חברון, ערפאת ארפאעיה, מעירו לכיוון העיירה בית ג'אלא, כאשר הוא מצויד בסכין שרכש שבועיים קודם לכן במטרה לרצח יהודים. הוא חדר לשטח ירושלים בהליכה רגלית דרך פרצה בגדר ההפרדה. אראעפיה נתקל בנערה בחורש הסמוך למעין עין יעל, ליד גן החיות התנכ"י. הוא התנפל עליה ודקר אותה באמצעות הסכין. הנערה התנגדה וצרחה אולם ללא הועיל. בשלב הזה הוא הבין שהנערה הצעירה לבדה ואין במקום איש מלבדם, ועל כן להבדיל מרצח לאומני שגרתי, יש לו הפעם זמן גם לאנוס אותה. הוא גרר אותה למרחק של כ־150 מטרים וסתם את פיה עם צעיף כדי שלא ישמעו את זעקותיה. בנוסף הוא דקר אותה פעם נוספת וכפת את ידיה כדי שהיא לא תוכל להתנגד לו עוד. לאחר מכן הוא אנס אותה. לאחר שהוא בא על סיפוקו הוא נשאר במקום עוד זמן מה בניסיון לפגוע ביהודים נוספים ולבסוף שב לשטחי הרשות הפלסטינית במונית. באותו היום, בשעה 19:14, גופתה של הנערה נמצאה ללא רוח חיים כאשר עליה סימני אלימות.
למטה: הנערה היהודייה אורי אנסבכר בת ה-19. ב-7 בפברואר 2019 היא נאנסה ונרצחה על ידי חמוש פלסטיני.
תת-פרק משנה 2.47.7: מתקפת הפתע על ישראל (2023)
ב-7 באוקטובר 2023, ביום שבת וחג שמחת תורה, מיד לאחר חג הסוכות, הזרועות הסמי-צבאיות של החמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP ) והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (DFLP ), פתחו בשורה של פלישות מזוינות מתואמות מרצועת עזה לשטחי עוטף עזה בישראל השכנה. זו הייתה הפלישה הראשונה של ערבים למדינת ישראל משנת 1948. הם כינו את הפלישה "מבצע מבול אל-אקצא" (בערבית: عملية طوفان الأقصى). בישראל המתקפה מוזכרת כ-"שבת השחורה" (Black Saturday) ו-"הטבח בשמחת תורה" (Simchat Torah Massacre). הפלישה החלה בשעות הבוקר המוקדמות עם מטח של לפחות 3,000 רקטות ששוגרו לעבר ישראל. במקביל חמושים פרצו את גדר המערכת שהוקמה סביב רצועת עזה באמצעות כלי רכב ומצנחי רחיפה. הם החלו לכבוש את היישוביים והבסיסים הצבאיים הסמוכים ואזור שבו התקיים פסטיבל נובה בסמוך לקיבוץ רעים. במהלך המתקפה הם השמידו 1,139 ישראלים, 695 אזרחים ובניהם 36 ילדים, 71 אזרחים זרים ו-373 אנשי כוחות הביטחון. כ-250 אזרחים וחיילים ישראלים נלקחו כבני ערובה לרצועת עזה, בהם 30 ילדים.
ב-7 באוקטובר 2023, ביום שבת וחג שמחת תורה, מיד לאחר חג הסוכות, הזרועות הסמי-צבאיות של החמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP ) והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (DFLP ), פתחו בשורה של פלישות מזוינות מתואמות מרצועת עזה לשטחי עוטף עזה בישראל השכנה. זו הייתה הפלישה הראשונה של ערבים למדינת ישראל משנת 1948. הם כינו את הפלישה "מבצע מבול אל-אקצא" (בערבית: عملية طوفان الأقصى). בישראל המתקפה מוזכרת כ-"שבת השחורה" (Black Saturday) ו-"הטבח בשמחת תורה" (Simchat Torah Massacre). הפלישה החלה בשעות הבוקר המוקדמות עם מטח של לפחות 3,000 רקטות ששוגרו לעבר ישראל. במקביל חמושים פרצו את גדר המערכת שהוקמה סביב רצועת עזה באמצעות כלי רכב ומצנחי רחיפה. הם החלו לכבוש את היישוביים והבסיסים הצבאיים הסמוכים ואזור שבו התקיים פסטיבל נובה בסמוך לקיבוץ רעים. במהלך המתקפה הם השמידו 1,139 ישראלים, 695 אזרחים ובניהם 36 ילדים, 71 אזרחים זרים ו-373 אנשי כוחות הביטחון. כ-250 אזרחים וחיילים ישראלים נלקחו כבני ערובה לרצועת עזה, בהם 30 ילדים.
המשלחים של החמושים העבירו להם הנחיות מפורשות לעבור מבית לבית ומחדר לחדר ולרצוח את כל מי שהם יתקלו בו, כולל ילדים ותינוקות. כמו כן למחוץ את הראשים של הקורבנות שלהם ולכרות אותם מגופם ולכרות ולחתוך גם את הגפיים שלהם. באשר לנשים והנערות הם התירו להם גם לאנוס אותן כדי להעניק להם את שכרם ובה בעת להביא לביזויים המוחלט של היהודים. לא היה מדובר באירועים בודדים אלא זו הייתה מטרה מכוונת וחלק מדפוס נרחב. עשרות נשים ונערות יהודיות בכל הגילאים נאנסו למוות על ידי החמושים הערבים. הם לכדו נערות כה רבות שהם נשמעו על פי העדויות דנים ומתלבטים ביניהם את אילו מהן כדאי להם לאנוס, איזה גוף יסב להם את ההנאה המרבית. היה להם החופש להגשים את עצמם רק במשך מספר שעות, אז תנסו לדמיין מה הם היו מבצעים לו היה להם החופש להגשים את עצמם במשך ימים, שבועות, חודשים או שנים.
החמושים אנסו אותן קבוצתית באכזריות רבה, כל אחד בתורו, תוך כדי שהם מכים אותן ללא רחם באמצעות אתים וכלים אחרים ומשחיתים את גופן. זעקותיהן ויבבותיהן של הקורבנות נענו בקולות הצחוק וההנאה של החמושים. רבות מהן נאנסו באכזריות כה רבה עד שרגליהן ועצמות האגן שלהן נשברו. חלקן נרצחו תוך כדי שהן נאנסות, מה שלא הפריע לחמושים להמשיך לאנוס את הגופות המתות שלהן. בחלק מהסרטונים והתמונות נראות הקורבנות עירומות ומדממות ברגעיהן האחרונים בחיים. קורבנות שנותרו עדיין בחיים לאחר שהן נאנסו קבוצתית, הוצאו להרוג על ידי החמושים המסופקים, לאחר שכבר לא היה להם עוד צורך בגופן. בחלק מהמקרים הן קודם הוצעדו על ידם לעיני כל, בבגדיהן הקרועים כאשר דם ניגר מבין רגליהן. במקרים רבים החמושים השחיתו לאחר מכן את גופן, כרתו את ראשיהן ואיברים נוספים, ובפרט את השדיים שלהן, והחלו להשתעשע עימם.
הניצול רז כהן מפסטיבל נובה שהתחבא בשיח גדול במשך מספר שעות, העיד כי ראה גם חמושים שקודם אנסו את הקורבנות שלהם ולאחר מכן דקרו אותן למוות, וגם חמושים שקודם דקרו למוות את הקורבנות שלהם ולאחר מכן אנסו את הגופות המתות שלהן. בזמן שהם אנסו אותן, הוא שמע אותם צוחקים למראה הביזוי המוחלט של גופן. ניצולה מפסטיבל נובה שהסתתרה העידה כי היא ראתה חמוש מכופף אישה ומתחיל לאנוס אותה. לאחר שהוא בא על סיפוקו, הוא העביר אותה לחמוש הבא בתור אחריו. החמוש הבא החל לאנוס אותה ותוך כדי ירה בראשה כאשר הוא עדיין בתוך הגוף שלה. ניצולה אחרת העידה כי היא ראתה גופות של נערות עירומות, חתוכות ועם אגן שלהן שבור כתוצאה מהאונס הברוטלי שהן עברו. ניצול אחר העיד כי הם תפסו אישה צעירה ליד מכונית והחלו להפשיט אותה כדי לאנוס אותה. היא ניסתה נואשות להגן על עצמה עד שבשלב מסוים הם החליטו להראות לה מה הוא גורלה של אישה יהודייה שמסרבת להיאנס בכניעה על ידי גברים מוסלמים. הם השליכו אותה ארצה, אחד החמושים לקח את חפירה והחל לחבוט עימו בצווארה שוב ושוב, עד שראשה נותק מיתר הגוף שלה והתגלגל על הקרקע.
ניצולה אחרת העידה כי חמושים כרתו שד מגופה של אישה. ניצול אחר העיד כי הוא שמע את צרחותיהן של נשים שנאנסות על ידי חמושים. כמו כן הוא סיפר כי החמושים אנסו גם גופות מתות של נשים. הניצולה ספיר רווה מפסטיבל נובה העידה כי היא ראתה קבוצת גברים חמושים בכבדות, אונסים חמש נשים ולאחר שהם באו על סיפוקם, הם רצחו אותן. לאחר מכן הם כרתו מגופה של אחת הנשים את השד שלה והחלו להשתעשע עימו ולמסור אותו אחד לשני קדימה ואחורה. חלקם החזיקו בידיהם ראשים כרותים של שלוש נשים נוספות. הניצולים רז כהן ושוהם גואטה מפסטיבל נובה, התחבאו באפיק נחל וראו טנדר לבן שממנו יצאו 4-5 גברים. לאחר מכן הם גררו צעירה עירומה על הקרקע למקום שבו הם בחרו לאנוס אותה. הם אנסו אותה ולאחר שהם באו על סיפוקם הם שיספו את גרונה ואז דקרו אותה למוות עם סכין. סרטון של הטבח שצילמה ניצולה מפסטיבל נובה בזמן שהיא חיפשה אחר חבריה, הראה אישה שוכבת על גבה כאשר פניה שרופות, שמלתה קרועה, רגליה מפושקות, הנרתיק שלה חשוף וידה הימנית מכסה את עיניה. מאוחר יותר היא זוהתה כגל עבדוש, אם לשניים ממרכז הארץ.
ניצולה אחרת מפסטיבל נובה העידה כי היא ראתה 100 חמושים מארגון החמאס שהתקבצו לאורך הכביש והעבירו זה לזה נשים כאשר על גופן חבלות קשות. היא העידה גם כי ראתה לפחות חמש נשים נאנסות מול עיניה בזמן שהסתתרה. ניצול אחר מפסטיבל נובה העיד כי ראה גברים בבגדים אזרחיים גוררים אישה מניידת בכביש 232 שהייתה בסמוך, למקום שבו הם בחרו לאנוס אותה. לאחר מכן הם התקבצו סביבה והחלו לאנוס אותה בזמן היא צורחת. לאחר שהם באו על סיפוקם, אחד הגברים דקר אותה למוות. במהלך המתקפה ואחריה נחטפו נשים ונערות רבות כולל גופות שלהן. באחד הסרטונים שהיו מהראשונים שהופצו ב-7 באוקטובר, נערך מפגן ממונע של טנדר ברחובות העיר עזה, כאשר בחלקו האחורי מוטלת גופתה המופשטת עד תחתוניה וחסרת החיים של הצעירה שני לוק בת ה-22, כאשר פניה כלפי מטה והיא מוצגת כמי שנאנסה על ידם. רגל אחת שלה שבורה לגמרי ומכופפת בזווית לא טבעית. אחד החמושים מושך בשערה הארוך בזמן שהחמושים הנרגשים סביבו זועקים "אללה אכבר" (האל גדול). גופתה המבוזה סימלה עבורם את התבוסה המוחלטת שנחלו היהודים.
למטה: חמושים פלסטינים במפגן ניצחון ממונע ברחובות עם גופתה של אחת הצעירות, שני ניקול בת ה-23, לעיני ההמון שמריע בהתרגשות רבה. גופתה העירומה והמבוזה של אישה יהודייה מתחת לרגליהם של גברים מוסלמים מסמלת בעיניהם את התבוסה המוחלטת שנחלו היהודים.
לאחר שהאזור שוחרר על ידי כוחות הביטחון של ישראל, התגלה האונס ההמוני של הנשים והנערות שהתחולל לצד מעשי הטבח. גופות רבות של נשים ונערות נמצאו מוטלות בכל עבר בשטחים נרחבים עם סימני אינוס ברורים, כאשר הן ערומות לגמרי או עירומות עד מותניהן, רגליהן מפושקות ונרתיקיהן חשופים. חלקן עם ידיים קשורות בחבל ואזיקונים. בחדרי שינה חברי צוות חילוץ מצאו גופות עירומות של נערות מרוחות בזרע שפלטו החמושים שאנסו אותן. כמו כן הוטלו מומים באיברי המין שלהן. קצינה בצבא הישראלי שהייתה חברה בצוות המזהה גופות העידה כי היא ראתה הרבה גופות של נשים ונערות עם סימני אינוס ברורים. חלקן עם "רגליים שבורות, אגן שבור ותחתונים ספוגים בדם". חיילת מילואים, שרי מנדס, שהוצבה בחדר המתים במחנה שורה, מסרה עדות דומה. בקיבוץ בארי, פרמדיק מהיחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669), סיפר כי עבר מבית לבית כדי לבדוק אם מישהו עדיין בחיים. הוא מצא בחדר שינה את גופותיהן של שתי נערות כאשר על אחת מהן סימני אינוס ברורים. הוא לא היה בטוח אם היא נאנסה ואז נרצחה או שקודם היא נרצחה ואז אנסו את הגופה שלה. בזירה אחרת נמצאו שתי גופות של נשים כאשר הרגליים והידיים שלהן קשורות למיטותיהן, אחד מאיברי המין של כל אחת מהן נדקר בסכין ואיבריהן הפנימיים הוסרו.
רבות מהגופות שהיו מוטלות במחנה הצבאי שורא, הועברו למחנה הרבנות הצבאית שורא שמארח מתקנים לזיהוי גופות. חיילת מילואים שהוצבה במחנה לאחר הטבח, שרי מנדס, סיפרה כי הצוות שלה מצא גופות של חיילות שנורו בנרתיק או בשדיים שלהן וכי נראה שהחמושים של ארגון החמאס השחיתו בשיטתיות את איברי המין שלהן. עוד היא סיפרה כי חלק מהגופות היו ללא ראשים או איברים אחרים. הם השחיתו באופן ממוקד את פניהן של הנשים. הם ירו בפניהן של חלקן מספר פעמים, שוב ושוב במטרה מכוונת להשחית להן אותן לגמרי. היא ראתה גם גופות עם תחתונים מגואלים בדם. כמו כן היא ראתה ארבע גופות עם סימני אינוס ברורים, כולל דם באזורי האגן שלהן, כאשר היא הכינה את גופותיהן לקבורה. סרן מעיין ראתה לפחות 10 גופות של חיילות עם סימני אינוס ברורים, כולל חתכים בנרתיק שלהן, תחתונים ספוגים בדם, ובמקרה אחד גופה של חיילת שנתלשו הציפורניים שלה. באחד הקיבוצים נמצאה אישה עם עשרות מסמרים נעוצים בירכיה ובמפשעתה. בקיבוץ כפר עזה נמצאו גם גופות של נשים ונערות שנאנסו. רב ראשי לשעבר בצבא הישראלי שהיה חלק מצוות זיהוי הגופות, העיד כי ראה גופות רבות של נשים ונערות שנאנסו באכזריות.
למטה: שוטר סורק באזור פסטיבל נובה ברעים לאחר הטבח. הוא מצא רק גופות.
על פי תחקיר של עיתון "הניו יורק טיימס" שנמשך חודשיים תוך שימוש בצילומי וידאו, תצלומים, נתוני GPS מטלפונים ניידים וראיונות עם מעל 150 קורבנות או משפחותיהם, עלה כי לפחות בשבעה אזורים נאנסו נשים ונערות על ידי החמושים הפלסטינים וגופן הושחת. ראיות שנסקרו על ידי העיתון כללו בין היתר גם סרטון של אישה לבושה בשמלה שחורה וקרועה שהייתה מוטלת על גבה, כאשר פניה חרוכים לחלוטין, רגליה מפשוקות והנרתיק שלה חשוף. המשטרה סברה כי היא נאנסה. ב-2 בדצמבר 2023, קצינת משטרת ישראל המובילה את החקירה, שלי הרוש, הצהירה כי ברור שאינוס הנשים והנערות היה למעשה חלק מהתכנון של המתקפה במטרה לבזות אותן.
הערכה היא שלפחות חלק מהחטופות הצעירות נאנסות באורח קבע במנהרות על ידי חמושים וחלקן ככל הנראה כבר התעברו. בסוף נובמבר ותחילת דצמבר 2023 שוחררו חלק מהשבויים והחטופים תמורת אסירים במסגרת עסקה, כאשר ישראל התעקשה שתשוחררנה נקבות ובפרט צעירות ולא זכרים בוגרים, כדי להפסיק את אינוסן בשבי. אחד החטופים ששוחרר העיד כי לפחות שלוש נשים הותקפו מינית בשבי על ידי חמושים מארגון החמאס. בינואר 2024 פורסם מחדש סרטון שצולם באוקטובר 2023 שבו נראות ארבע חיילות ישראליות שנחטפו. לירי אלבג, קרינה אריב, דניאלה גלבוע ואגם ברגר. חטופה שהשתחררה, חן גולדשטיין-אלמוג, העידה כי שלוש מהן סיפרו לה כי השובים שלהן התעללו בהן מינית מספר פעמים. חטופה אחרת ששוחררה העידה כי לפחות שלוש נשים הותקפו מינית בשבי על ידי חמושים מארגון החמאס. חטופות ששוחררו בעסקה עברו בדיקות כדי לגלות אם השובים שלהן עיברו אותן או הדביקו אותן במחלות מין. שני רופאים ישראלים וגורם צבאי אישרו שנשים ששוחררו עברו התעללות מינית בשבי. אחד הרופאים סיפר כי "רבות מ-30 הנקבות (ששוחררו) מגיל 12 עד 48 סבלו מתקיפה מינית במהלך השבי". רופא אחר אמר שרבות מהנשים שהיו עדות לתקיפות מיניות חוו הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). גורם צבאי ישראלי אמר: "אנחנו יודעים שהחטופות נאנסו בשבי תחת שליטת ארגון החמאס".
האהדה בקרב המוסלמים והפרוגרסיביים בעולם לערבים מוסלמים ושנאתם ליהודים, הובילה לכך שאפילו ארגון האומות המאוחדות וארגוני נשים בעולם התעלמו מהאונס ההמוני שהתחולל במהלך הטבח, משום שעל פי השקפת עולמם הלא מוצהרת, מגיע לנשים ונערות יהודיות לבנות וקולוניאליסטיות על פי תפיסתם, להיאנס על ידי הגברים הערבים המוסלמים המדוכאים בעיניהם, זה עונשן. ארגון האומות המאוחדות גינה באיחור ובקצרה את ארגון החמאס בפוסט אולם אפילו אותו הוא מחק זמן קצר לאחר מכן. מנהלת תפעול ראשית (COO) בחברת פייסבוק ומייסדת הארגון "Lean In", שריל סנדברג, תקפה את שתיקת ארגון האומות המאוחדות והגדירה אותה מסוכנת. ב-10 בדצמבר, מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן ביקר ארגונים בינלאומיים ובניהם את ארגון האומות המאוחדות, על שהם נמנעו מלגנות את האונס ההמוני. הגברת הראשונה של ישראל, מיכל הרצוג, כינתה את תגובתם של ארגונים בינלאומיים כמו ארגון האומות המאוחדות: "שתיקה בלתי נתפסת ובלתי נסלחת". ב-2 בנובמבר הפרופסורית הישראלית למשפטים, כוכב אלקיים-לוי, שלחה מכתב חתום על ידי עשרות חוקרים לארגון האומות המאוחדות, הקורא לגנות את האונס ההמוני אולם היא לא קיבלה תגובה. בצרפת שרה מתחה ביקורת על ארגון זכויות האישה הצרפתי על התעלמותו מהאונס ההמוני.
למטה: נערות יהודיות שנחטפו. מימין לשמאל (לפני ואחרי): אגם ברגר, לירי אלבג, דניאלה גלבוע וקרינה ארייב.
למטה: נערות יהודיות שנחטפו. מימין לשמאל (לפני ואחרי): אגם ברגר, לירי אלבג, דניאלה גלבוע וקרינה ארייב.
תת-פרק משנה 2.47.8: מלחמת העצמאות של ישראל (1947-1949)
ההיתר ביהדות לאנוס את נשותיו ובנותיו של האויב היה תקף בתקופות שבהן הלוחמים שהו על אדמתם ובידם היה כוח צבאי, מצב שלא היה התקיים במשך אלפי שנים וחזר רק לאחר הקמתה של המדינה אולם הפרקטיקה לא הועלתה שוב בידי הפוסקים. "את ההלכה הזו אין צורך לקיים בימינו", כתב רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, אולם הוא מיהר להוסיף שמא מישהו חלילה יחשוד בו ביופי נפש שלא במקומו: "יחד עם זה העקרונות המוסריים שעומדים מאחורי הדין הזה בהחלט רלוונטיים גם לימינו". רבנים גם היום למעשה מסכימים עם העיקרון המתיר ללוחמים לאנוס נשים בזמן מלחמה כדי לעלות את המורל שלהם ולרומם את רוחם, רק שהדין הזה בעיניהם אינו רלוונטי לעת הזו משום שגופן של נשים ערביות אינו מפתה את הלוחמים היהודים, ועל כן הם ממילא לא ייהנו לאנוס את הנשים שהם צפויים להיחשף אליהן כל עוד הם נלחמים במזרח התיכון ולא למשל בסקנדינביה. הרב אייל קרים שכיהן כרב הצבאי הראשי של הצבא סנגר על ההלכה בכותבו כי: "בעת מלחמה כחלק מהשמירה על כושר הלחימה של הצבא ועל רוחם של החיילים, ניתן לפרוץ את גדרי הצניעות ולספק את היצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן, וזה מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים ולמען הצלחת הכלל".
במהלך מלחמת העצמאות שהתחוללה בין השנים 1947-1949 ובעימותים נוספים באותה התקופה, חיילים בצבא הישראלי (צה"ל) אנסו נשים ונערות ערביות, כמו למשל במהלך טבח צפצאף, פרשת דיר יאסין, פרשת נירים ופרשת דווימה, כאשר מספר מקרים נותרו חסויים במשך שנים. אולם התופעה הזו לא קיבלה את היתר מהמצביאים והגנרלים הישראליים, שהם היו ועדיין בעלי מוסר שאינו אופייני בעולם בזמן מלחמה, ועל כן היא נבלמה על ידם באמצעות ענישה ואכיפה אפקטיבית, ולא ידועים מעשי אונס נוספים שבוצעו על ידי חיילים במלחמות שלאחר מכן. בנוסף לכך הלוחמים נלחמים קרוב מאוד לביתם, עד עשרות קילומטרים לכל היותר, במלחמות שאינן נמשכות מעל מספר שבועות ובשגרה הם שבים באופן תדיר מאוד לחברה או האישה שלהם. המציאות הזו שונה לגמרי ממרבית המלחמות שהתחוללו בעולם לאורך ההיסטוריה שבמהלכן הלוחמים שהו במשך שנים ארוכות בסביבה גברית ובמרחק של מאות ואף אלפי קילומטרים מבנות עמם.
בשנת 2006, מאסטרנטית באוניברסיטה העברית, טל ניצן, טענה במחקר שלה כי חיילים בצבא הישראלי נמנעים מלאנוס נשים וילדות ערביות מסיבות גזעניות, משום שהן עברו דה-הומניזציה. ניצן עטפה את הטענה במלל הסוציולוגי הנדרש אולם היטיב להציג אותה בפשטות נַגָד שהיא ראיינה והסביר באופן פחות מלומד מדוע הוא אינו מעלה בכלל על דעתו לאנוס אישה ערבייה: "איכסה, איזה גועל. לא הייתי נוגע בערבייה עם הקצה של המקל של השירותים". ניצן הואשמה כי בתזה שלה רמוזה ביקורת אבסורדית על הצבא, שחייליו הם כה גזענים שהם אינם אונסים נשים ערביות. מי שירצה יוכל להשתמש בביקורת דווקא כדי להצדיק את התורה משום שעצם זה שהיא מתירה לחיילים לאנוס גויות בזמן מלחמה, שהרי משמע שהיא אינה גזענית כלפיהן. בתתי הפרקים הבאים יתוארו שני מקרים של אונס קבוצתי של נערות ערביות על ידי חיילים ישראליים.
תת-פרק משנה 2.47.9: טבח צפצאף (1948)
ב-29 באוקטובר 1948, במהלך מבצע חירם, הצבא הישראלי תקף ראשית את הכפר הפלסטיני צפצאף בגליל, כאשר המטרה שלו היא "טיהור הגליל המרכזי הקרוב לגבולה הצפוני של המדינה". הכפר הותקף על ידי שתי מחלקות של רכבים משוריינים ופלוגת טנקים מחטיבה 7. קרב עז נמשך מהערב ועד השעה שבע בבוקר למחרת. לוחמי גדוד הירמוך מצבא ההצלה שהגנו על הכפר נכנעו והתושבים בכפר הניפו דגל לבן. החיילים פלשו לכפר עם הזריחה. הם הפרידו בין הגברים לנשים והובילו אותם לצפון הכפר. החיילים קשרו עם חבלים את ידיהם של 52 גברים, כיסו את עיניהם ואז ירו בהם, השליכו אותם לתוך בור וקברו את כולם בקבר אחד משותף, בזמן שנשים מתחננות לרחמים. מספר גברים הושלכו לתוך באר, נורו וכוסו בחול. במקביל, למספר חיילים חשקה נפשם בגופן של ארבע נערות שנכחו במקום, אחת מהן בת 14. הם הורו להן ללוות אותם להביא מים לחיילים, ובמקום זה הם הובילו אותן לבתים הריקים ואנסו אותן. את שתיים מהן הם אנסו למוות. בטבח הושמדו 52-64 מתושבי הכפר. בחסות הלילה נמלטו היתר ללבנון והכפר התרוקן מתושביו. עליו נבנה המושב היהודי כפר חושן.
תת-פרק משנה 2.47.10: פרשת נירים (1949)
באותו הערב בסעודת השישי, ביקש הקצין שקט. הוא קם עם חיוך על פניו והזכיר לחיילים את הנערה הבדואית שהם לכדו וכלואה באחד הצריפים במוצב. הוא אמר כי הוא מעמיד להצבעה שתי אפשרויות: הראשונה להפוך אותה לעובדת המטבח של המוצב. השנייה להפוך אותה לשפחת המין של המוצב והם כלשונו "ידפקו אותה" בשגרה, כל אחד בתורו. בתגובה החלה המולה גדולה. החיילים הנרגשים הרימו ידיים והצביעו בעד ההצעה השנייה ברוב קולות. הם החלו לצעוק בהתרגשות רבה: "רוצים לדפוק אותה! רוצים לדפוק אותה!". הקצין הכריז כי הוחלט ברוב קולות "לדפוק את הערבייה" כלשונו וקבע מיד את התור לימים הקרובים. הוא קבע כי באותו הלילה היא תיאנס על ידי חיילי כיתת המטה של המחלקה. ביום ראשון היא תיאנס על ידי חיילי כיתה א'. ביום שני היא תיאנס על ידי חיילי כיתה ב'. ביום שלישי היא תיאנס על ידי חיילי כיתה ג'. הנהג, רב הטוראי שאול, שאל בהלצה: "ומה עם הנהגים? הם ממזרים?" הקצין השיב שהם נכללים בכיתת המטה וקבע שהיא תיאנס הלילה על ידי הנהגים, הסמל, מפקדי הכיתות, הטבחים, החובש, ועל ידו כמובן. אל הדברים האלו הוא הוסיף איום שאם מי מהחיילים ידחף בתור ויאנוס אותה שלא בתורו, "הטומי (טומיגאן, סוג של תת מקלע) ידבר".
הקצין הורה לסמל המחלקה להכין את הנערה לאינוס, להביא לאוהל המשותף שלהם מיטה מתקפלת ולהשכיב אותה עליה. הסמל עשה כמצוותו. לאחר מכן הם נכנסו לאוהל וסגרו את הפתח. זה נמשך שעה וחצי שלאחריה הקצין הורה להוציא אותה מהאוהל שלו כי כבר "נודף ממנה סירחון" כלשונו. הסמל קרא לאחד הרב"טים ושניהם הוציאו מהאוהל את המיטה, כאשר הנערה שכובה עליה במצב של עילפון. למחרת בבוקר הקצין פקד על הסמל להוציא אותה להורג. הסמל יצא עם קבוצת חיילים למרחק של כחצי קילומטר ולנגד עיניה הם חפרו את הקבר שלה בעומק של כ-30 סנטימטרים. הנערה החלה למרר בבכי וניסתה להימלט. בתגובה הסמל ירה בראשה כדור אחד. הכדור פגע ברקתה הימנית ודם ניגר ממנו מיד. היא נפלה במקום ולא זזה יותר. שני חיילים המשיכו לחפור את הקבר שלה. בהמשך הסמל ירה בגופה מספר פעמים נוספות כדי לוודא את הריגתה לפני שהם קוברים אותה. החיילים הכניסו את גופתה לתוך הבור ואטמו אותו בעירומות עפר. לאחר מכן החיילים שבו למוצב. ב-15 באוגוסט, שלח הקצין מברק למפקד הפלוגה המסכם את האירוע ובו הוא כתב כי חייליו התעללו בנערה ערבייה שהם לכדו (נ.מ- אנסו אותה) ולמחרת הוא החליט "להעבירה מהעולם" כלשונו.
למטה: המברק שנשלח על ידי מפקד המוצב נירים למפקד הפלוגה.
קישורים חיצוניים למקורות מידע חופשיים
1. יחסי מין - כללי
Anal sex
Facial (sexual act)
Fellatio
Irrumatio
Missionary position
Oral sex
Sex differences in human physiology
Anal sex
Facial (sexual act)
Fellatio
Irrumatio
Missionary position
Oral sex
Sex differences in human physiology
2. תפיסת יחסי המין
Female genital mutilation
Female genital mutilation
3. אונס כללי
4. אונס בקהילה
Rape culture5. אונס בנישואים
Marriageable age
Marital rape in the United States
Marital rape laws by country
Marry-your-rapist law
Money marriage
Paishacha marriage
Marital rape in the United States
Marital rape laws by country
Marry-your-rapist law
Money marriage
Paishacha marriage
6. אונס בזמן מלחמה - כללי
7. מלחמות בתקופה הפרהיסטורית (לפני 3.3 מיליון שנה עד המצאת הכתב)
9. קרב אבריטוס (251)
10. הפלישה של ההונים לתת-היבשת ההודית (המאה ה-5 או תחילת המאה ה-6)
Huna people12. שושלת ליאו (916-1125)
13. כיבוש שושלת סונג הצפונית בהנהגת האנים (1127)
14. התפשטותה של האימפריה המונגולית (1207-1340)
Checheikhen15. דיכוי המרד הבדואי במצרים העליונה (1302)
16. כיבושה של העיר חלב (1400)
17. הקולוניזציה הספרדית באמריקה (1492-1832)
18. חורבן שבע הערים (1600 לערך)
19. כיבושה של העיר מגדבורג בגרמניה (1631)
20. פלישת צ'ינג לג'וסון (1636-1637)
21. קרב אברדין (1644)
22. סכסוכי הגבול הסיני-רוסי (1652-1689)
23. שבט יאנומאמי (התגלה בשנת 1654)
24. כיבוש המבצר ההולנדי בטייוואן (1661-1662)
25. כיבוש אזור אלתישר בדרום מחוז שינג'יאנג (1678-1680)
28. המלחמה העות'מאנית-ווהאבית (1811-1818)
29. מלחמות קומנצ'ה-מקסיקו (1821-1870)
30. המרד ההודי הגדול (1857-1858)
32. מלחמת קאנודוס בדרום אמריקה (1895-1898)
33. מרד הבוקסרים (1899-1901)
Boxer Rebellion
34. רצח העם של ההררו והנאמה (1904-1908)
35. מהפכת שינהאי (1911-1912)
36. רצח העם הארמני (1915-1918)
Armenian Genocide
Armenian Genocide
37. מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939)
Francoist Spain
Francoist Spain
38. הסכסוך הערבי-ישראלי (1834 עד היום)
Al-Shaykh Muwannis
Al-Shaykh Muwannis
39. מלחמת העולם השנייה - החזית המערבית (1939-1945)
40. מלחמת העולם השנייה - החזית המזרחית (1939-1945)
Comfort women
Bangka Island massacre
Gegenmiao massacre
Comfort women
Bangka Island massacre
Gegenmiao massacre
41. מלחמת העצמאות של בנגלדש (1971)
Akhira massacre
Bangladesh genocide
Akhira massacre
Bangladesh genocide
Bangladesh Liberation War
Barguna massacre
Demra massacre
Naria massacre
Rape during the Bangladesh Liberation War
Suryamani massacre
Barguna massacre
Demra massacre
Naria massacre
Rape during the Bangladesh Liberation War
Suryamani massacre
42. מלחמת האזרחים בסיירה לאון (1992-2002)
43. הטיהור האתני של הגאורגים באבחזיה (1992-1993)
Ethnic cleansing of Georgians in Abkhazia
Kamani massacre
44. מלחמת בוסניה (1992-1995)
Bosnian War
Doboj ethnic cleansing (1992)
Foča ethnic cleansing
Lašva Valley ethnic cleansing
Bosnian War
Doboj ethnic cleansing (1992)
Foča ethnic cleansing
Lašva Valley ethnic cleansing
Pionirska Street fire
Prijedor ethnic cleansing
Rape during the Bosnian War
Srebrenica massacre
Stupni Do massacre
Trnopolje camp
Vilina Vlas
Višegrad massacres
Prijedor ethnic cleansing
Rape during the Bosnian War
Srebrenica massacre
Stupni Do massacre
Trnopolje camp
Vilina Vlas
Višegrad massacres
46. רצח העם בדארפור (2003)
47. מלחמת קונגו השנייה (1998-2013)
Effacer le tableau
Sexual violence in the Democratic Republic of the Congo
48. מלחמת האזרחים בסוריה (2011-2016)
Albu Nimr
Genocide of Yazidis by the Islamic State
Human rights in ISIL-controlled territory
Human rights violations during the Syrian civil war
48. מלחמת האזרחים בסוריה (2011-2016)
Albu Nimr
Genocide of Yazidis by the Islamic State
Human rights in ISIL-controlled territory
Human rights violations during the Syrian civil war
50. רצח העם הרוהינגי במיאנמר (2016-2017)
52. זנות בכפייה
Forced prostitution
Kippumjo
53. שורשים אבולוציוניים
Animal sexual behaviour
Mallard
Sexual coercion among animals
Sexual conflict
51. מלחמת תיגראי (2020-2021)
Sexual violence in the Tigray War
Tigray War
Sexual violence in the Tigray War
Tigray War
52. זנות בכפייה
Forced prostitution
Kippumjo
53. שורשים אבולוציוניים
Animal sexual behaviour
Mallard
Sexual coercion among animals
Sexual conflict